שעות בודדות אחרי ההצבעה על פיזור הכנסת בקריאה ראשונה, הפכה הפינה בסוף המסדרון בקומה השנייה למקום השוקק ביותר במשכן. מצד ימין חלונות הזכוכית של לשכת יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו, משמאל חדרו של מקורבו הצמוד ח"כ יריב לוין, וממול באלכסון – לשכתו של דודי אמסלם. המשולש הזה יכריע במידה רבה את תוצאות הבחירות המקדימות שיתקיימו באוגוסט הקרוב (התאריך המדויק ייקבע לאחר שייוודע מועד הבחירות לכנסת), ושמעסיקות כעת את בכיריה יותר מכל דבר אחר.

חרף השעה המאוחרת, חדרו של נתניהו הפך מוקד עלייה לרגל מצד שרים לשעבר וח"כים, שמבקשים לקבל את תמיכתו ולהשפיע על מקומם ברשימה. אחת מחברות הכנסת בספסלים האחוריים של המפלגה נראתה נואשת כשהביעה את חששותיה מיכולתה לצלוח את המאבק היצרי והמתיש. בכיר אחר ניסה לעודד אותה והציע: "יש לי כנסים סגורים לכל החודש, תבואי איתי".

מאז ומעולם הייתה הליכוד מפלגה רוויית יצרים, דילים ותרגילים פוליטיים, אך הפעם צופים בליכוד פריימריז קשים ומורכבים במיוחד. אחרי עשר שנים בשלטון, בכירי הליכוד טעמו בשנה האחרונה שוב את טעמה הנשכח והלא מלבב של הישיבה באופוזיציה. השנה האופוזיציונית, אומרים לנו גורמים במפלגה, מחוללת שינוי במעמדות הפנימיים במפלגה, והיא עשויה להשפיע על הרכב הרשימה בפריימריז.

"אם בעבר הוותיקים היו נחשבים לבכירים יותר, עכשיו החדשים מגיעים לרמה שלהם מבחינת החשיפה התקשורתית והיחס שהם מקבלים מהמתפקדים", מסביר לנו בכיר במפלגה. לדברי יועץ אסטרטגי שעבד בקמפיין הליכוד, רבים מהוותיקים, שמילאו תפקידים מיניסטריאליים בכירים, התקשו להשתלב במאבק הפרלמנטרי הסיזיפי ולהילחם בשוחות נגד הקואליציה, והדבר צפוי להשפיע על מעמדם בקרב המתפקדים. "הרבה מהשרים לא מצאו את עצמם בתפקיד ח"כים מן השורה. הם התקשו 'ללכלך את הידיים' בדיוני הוועדות ובפיליבסטרים הארוכים במליאה, ולהגן בתקשורת על מהלכי האופוזיציה".

אחד הח"כים הצעירים בליכוד סבור כי המעבר של המפלגה לאופוזיציה "מחק מעמדות" והעניק לכולם הזדמנות שווה. "זה נתן לנו, החדשים, יכולת להראות את עצמנו. כשאנחנו הולכים לסניפים הם שמים את האצבע על ח"כים חרוצים בוועדות, בזמן שלמי שהיה שר קשה כעת להגיש שאילתות והצעות לסדר. זה לא אומר שאני אעבור את הוותיקים בפריימריז, אבל כן יכולנו להתבלט יותר", הוא אומר, אך גם מסייג את דבריו: "זה לא ייקח את יולי (אדלשטיין) למקום עשר ולא את מירי (רגב) לסוף העשירייה השנייה, אבל אם הם היו עדיין שרים היה לי פחות סיכוי. ח"כ מול שר תחבורה אין מה להשוות". שר לשעבר ששוחחנו איתו מעריך אף הוא: "יהיו שינויים משמעותיים ברשימת הליכוד".

הירתמות הח"כים הצעירים למאבק בממשלה בכלים הפרלמנטריים שעמדו לרשותם, מוזכרת שוב ושוב כמנוף שקידם את מעמדם בקרב המתפקדים ועשוי להשפיע על מיקומם בפריימריז. לפי הבדיקה של עמותת "שקוף", שעוקבת אחר פעילות הח"כים, מתוך 29 ח"כים בליכוד, שניים בלטו במיוחד בדיוני הוועדות: שלמה קרעי ואופיר כץ. כץ אף הגיש את המספר הרב ביותר של הצעות לדיון מהיר במליאה, והיה שני בהגשת הצעות לסדר. הראשון בהצעות לסדר וגם בהיקף הנאומים במליאה היה שלמה קרעי. במקומות הבאים נמצאות קרן ברק, אתי עטייה וקטי שטרית.

יועץ לשעבר של שר בליכוד ואחד הפוקדים למפלגה מתאר אף הוא את השינויים הפנימיים בעקבות המציאות האופוזיציונית. "זה יצר זהות מוחלטת בין הח"כים מבחינת המשאבים והעוזרים שעומדים לרשותם. יש כאלה שעדיין נהנים מיתרון מובנה ושליטה במנגנון, כמו ישראל כץ שהוא

אחרי שנה באופוזיציה, הליכוד יוצא בקרוב לבחירות פנימיות. כיצד ההתרחקות מהשררה, המאבק העיקש נגד הממשלה ומשפט נתניהו צפויים להשפיע על יחסי הכוחות במפלגה הגדולה בישראל

יו"ר המזכירות, חיים כץ שהוא יו"ר ועדת חוקה של המפלגה, ודוד ביטן שהחליף את זאב אלקין כראש לשכת הליכוד. יש להם גישה למצודה (מצודת זאב, בניין מטה הליכוד; ע"ג) והם מעסיקים אנשים, מה שלמישהי חדשה כמו גלית דיסטל – אין".

כך למשל, כמה מהח"כים נאלצו לפטר יועצים בעלי כוח פוליטי וזיקה להסתדרות, לוועדי עובדים של רשויות מקומיות ולסניפים גדולים, שגייסו עבורם תמיכה במוקדים הללו. "ברגע שהוא לא שר אין לו איך למנות אנשים, וזה מקשה. אם לחיים כץ (בעל מספר המתפקדים הרב ביותר למפלגה, בשל שליטתו בוועד עובדי התעשייה האווירית, שכיו"ר שלו כיהן כץ; ע"ג) היו יותר ילדים, אז כל הח"כים היו מעסיקים אותם", מתבדח היועץ לשעבר.

"הוותיקים קיבלו פרופורציות על המעמד שלהם", מתאר בכיר בליכוד. "אם כשהם היו שרים הם לא התייחסו למתפקדים אלא רק לקראת פריימריז, עכשיו הם ממש רודפים אחרי אנשים. אני רואה אנשים שהיו שרים מתקשרים למתפקדים ומבקשים מהם להיפגש. פתאום ישראל כץ מבקש מהעוזרים שלו – תקרא לזה, תביא את ההוא. הם חוששים שהמעמד שלהם ירד".

בכיר אחר במפלגה מציע לקחת בפרופורציות את הדיבורים על זעזועים ביחסי הכוחות במפלגה. לדבריו, ההצבעה היא מסורתית באופייה והוותיקים לא ייפגעו במיוחד. "אנשים ימשיכו להצביע לפי העסקן שאומר להם למי להצביע. החדשים יותר, שיש להם מעט מאוד מתפקדים, מנסים להשמיע

ולהראות את עצמם אל המתפקדים החופשיים במפלגה, אבל אנחנו לא נראה שינויים גדולים".

דגלים חדשים

"אני דמות מאד דעתנית ואידיאולוגית ופחות חזקה בג'ובים, מרכזי כוח וכל העסקנות שנלווית לדברים האלה, ולכן אני חושבת שהיה לי חסד גדול להתחיל דווקא מהאופוזיציה", אומרת ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן. בפעם הקודמת היא שוריינה על ידי נתניהו במקום העשירי, אך כעת היא תידרש להתמודד על מקומה. למרות זמנה הקצר בזירה הפוליטית, קשה להתעלם מנוכחותה הבולטת, שמאפילה על הוותיקים.

כשהיא בדרכה לחרוש עוד סניף בארץ, דיסטל מכנה את הפריימריז "אליה וקוץ בה". לדבריה, "לא משנה כמה אתה טוב בטוויטר, בטלוויזיה ובמילים, המפגש האישי הישיר הוא הכי חשוב, ולא הקדשתי לזה מספיק זמן, גם כי הקדשתי המון לתקשורת ולרשתות, ולא פעם זה היה בעוכריי. בהתלבטות אם להגיע למפגש בצפון או ללכת לטלוויזיה, בחרתי ללכת לטלוויזיה. אני יודעת שאני מאוד אהודה בקהל הרחב, אבל יש הבדל עצום בין אהדה לתמיכה ממשית בקלפי, שנוצרת בעיקר ממפגש עם אנשים, ראשי סניפים, ראשי ערים. הקדשתי את הזמן שלי לעשייה תקשורתית ברשתות, עבדתי מאוד קשה שם, וכעת אני חוששת".

לא רק חברי הכנסת בהווה חשים את הטלטלה הפוליטית. במסדרונות הליכוד מדברים גם על כמה בכירים ששהו בנכר בשנים האחרונות, וכעת עשויים לחזור לזירה. בין השאר

הכנסת של הליכוד שנאבקים את המאבק של נתניהו, מתוך הבנה שהוא לא פרסונלי נגד האיש אלא נגד המצביעים שלו, מקבלים אהדה מקיר לקיר מהבייס הליכודי. מי שנרתע מהמאבק הזה וזונח אותו, עושה טעות ולא קורא נכון את המפה. השטח בוער בעיקר סביב מערכת המשפט".

ח"כ יולי אדלשטיין, שבשנה האחרונה קרא תיגר על מנהיגותו של נתניהו, עלול לשלם על כך בפריימריז. בפעם הקודמת זכה אדלשטיין במקום הראשון בפריימריז ונחשב אדם שאין לו אויבים, אך הפעם ייתכן שהוא לא ישחזר את התוצאה הזו.

כץ נגד כץ

380 אלף איש מונה ספר הבוחרים הפוטנציאלי של הליכוד. 140 אלף מתוכם, ששילמו את דמי החבר השנתיים, הם בעלי זכות בחירה בפועל, ומכונים "קוד ."1 השאר, המכונים "קוד ,"99 הם כאלה שתוקף ההתפקדות שלהם פג מסיבות שונות, בעיקר משום שלא שילמו את דמי החבר. כאשר מוכרזות בחירות פנימיות ליו"ר התנועה ולרשימה לכנסת, זוהי שעת השי"ן. הפוקדים פונים אל המתפקדים ומוודאים שהם מחדשים את התשלום ואת חברותם במפלגה, כדי שתהיה להם זכות הצבעה.

רשימת המתפקדים נחשבת לאורים ותומים, וכל יועץ פוליטי וחבר כנסת נדרש אליה לצורך עתידו הפוליטי ויכולתו להיבחר. הפוקדים ובעלי העניין השונים עוקבים באמצעותה אחר אנשיהם ובודקים שהתפקדותם תקינה ושהם יצביעו בהתאם למצופה מהם. בהערכה גסה, 60 אחוזים ממתפקדי הליכוד הם מצביעים חופשיים, שבוחרים את המועמדים לפי התרשמותם ושיפוטם. 40 האחוזים

פתוחה להתמודדות חופשית (למעט שריונים בודדים שיו"ר המפלגה זכאי לשבץ על פי בחירתו). על המקומות הללו מתמודדים כל הח"כים המכהנים – בכירים לצד זוטרים, ותיקים וצעירים. משם והלאה, מרבית המקומות הריאליים משוריינים לנציגי מחוזות ולמשבצות שונות של צעירים, עולים, מיעוטים ואישה חדשה. השיטה הזו מקשה על הח"כים המכהנים; לפחות עשרה מהם ילכו הביתה, אלא אם הליכוד יגדיל את כוחו למחוזות ה־04 מנדטים. כדי שמועמד יצליח להתברג לפחות בעשירייה השנייה, עליו לקבל כ־02 אלף קולות בפריימריז. מתמודדי המחוזות, לעומת זאת, יכולים להסתפק בהרבה הרבה פחות.

השיטה הזו, שעוררה ויכוחים וביקורת במהלך השנים, מחוללת גם כעת עימות בין שתי הקבוצות החזקות בצמרת המפלגה. לפי הכללים הנוכחיים בליכוד, מי שנבחרו פעם אחת לכנסת כנציגי מחוזות אינם יכולים לעשות זאת שוב. הם נדרשים להתמודד ברשימה הארצית ולפנות את מקומם לנציגי מחוזות חדשים. ובכל זאת, ח"כים הזוכים לתמיכת נתניהו מבקשים לשנות את השיטה ולהתמודד בדרך הזו שוב. נתניהו ואנשיו חוששים שישראל כץ יצליח להכניס דרך המחוזות ח"כים חדשים שיהיו אנשי אמונו, ושייצרו מעין תת־סיעה משלהם בתוך הליכוד. חיים כץ, יו"ר ועדת חוקה של הליכוד, מבקש אף הוא לשנות את השיטה כדי להכניס לכנסת שוב את מקורבתו אתי עטייה, שתתקשה לקבל את מספר הקולות הנדרש לרשימה הארצית.

מטעם נתניהו, שמעוניין לבלום כניסת ח"כים חדשים, הועלו פתרונות יצירתיים. למשל, לאפשר לח"כים להתמודד שוב ברשימת הליכוד אך לקבוע שהם לא יוכלו להיבחר לשרים, או לדחוק כלפי מטה את נציגי המחוזות

יועץ אסטרטגי לליכוד: "הרבה מהשרים התקשו 'ללכלך את הידיים' בדיוני הוועדות ובפיליבסטרים הארוכים, ולהגן על מהלכי האופוזיציה. זה ישפיע על מעמדם בפריימריז"

פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב בסוף השבוע שעבר בתיק "דובס נגד ג'קסון", גרמה לסערה בארה"ב וגם ברחבי העולם. בהחלטתם ביטלו שופטי העליון את אחד מפסקי הדין המשמעותיים במאה העשרים, "רו נגד ווייד", שהתקבל 1973־ב ופסק כי זכותן של נשים להפיל את עוברן – לפחות בשליש הראשון של ההיריון – היא זכות חוקתית שמונעת התערבות, איסור או ביטול מצד המדינה. בית המשפט הפך כאמור את פסק הדין ההיסטורי וקבע כי הזכות להפלה אינה חוקתית, ולמעשה העביר בחזרה את ההחלטה בנוגע לאיסור או התרת הפלות לשליטת כל אחת מחמישים מדינות ארה"ב.

לזעזוע הליברלי שהחל בארה"ב וגלש לשאר העולם המערבי יש כמובן מרכיב פוליטי: בחירות אמצע הקדנציה נמצאות מעבר לפינה, ומצבם הנואש של הדמוקרטים בסקרים עשוי להשתפר רק אם יצליחו לעורר את הבייס השפוף שלהם לצאת ולהצביע לנציגיהם. פסק הדין השמרני, כך נראה, הוא כרגע הכדור היחיד בקנה של המפלגה הדמוקרטית, וברור וצפוי שהם יעשו בו שימוש רב ככל האפשר.

אבל מעבר לציניות הפוליטית, ההלם והדאגה שחשו אמריקנים ואמריקניות רבים – אמיתיים וכנים. אלה נובעים מהפער העצום בין דעת הקהל האמריקנית בנושא הנפיץ, לפסק הדין מהשבוע שעבר. בסקרי דעת הקהל בארה"ב ישנו רוב, שהולך ועולה עם השנים, לתמיכה בהפלות ללא התערבות המדינה, והוא עומד כיום על כשישים אחוזים מהאוכלוסייה. לעומת זאת, שישה מתוך תשעה שופטי בית המשפט העליון – כלומר שני שליש – הצביעו בעד ביטול "רו נגד וויד".

זה לא רק פסק הדין שעוסק בהפלות. אותו בית משפט הוציא מתחת ידיו בשבועות האחרונים כמה פסקי דין שמרניים להפליא, שממצבים את הרכבו כאחד השמרניים בתולדות ארה"ב. כך למשל נפסק השבוע כי מורים בבתי ספר ציבוריים

סוגיית ההפלות היא אחת מתוך שורת פסיקות דומות שבית המשפט העליון האמריקני הוציא לאחרונה מתחת ידיו. זוהי תוצאה של עבודת נמלים אסטרטגית ורבת שנים, שהפכה את הערכאה העליונה בארה"ב למעוז שמרני מובהק

יוכלו להתפלל עם תלמידיהם בשטח בית הספר, פסיקה שלדעת הליברלים מכרסמת בהפרדה האמריקנית המסורתית בין דת למדינה. עוד קודם לכן, בתיק "איגוד הרובאים של ניו יורק נגד בראון", פסל בית המשפט העליון חוק בן יותר ממאה שנים שהגביל נשיאת נשק בפומבי, ובד בבד נפסל חוק במדינת מיין שאסר על הענקת כספי ציבור לבתי ספר דתיים.

גל הפסיקות השמרני המובהק של בית המשפט העליון אינו מסתדר לכאורה עם הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים ועם הימצאותו של נשיא דמוקרטי בבית הלבן. אומנם בסנאט יש תיקו, אך סגנית הנשיא קמלה האריס היא הקול המכריע בו לטובת הדמוקרטים. הגל הזה ודאי לא תואם את דעת הקהל הכללית בארה"ב, שגם אם היא חצויה כמעט באופן שווה בין שמאל לימין, היא ודאי לא נמצאת בקוטב השמרני המובהק ששולט בפסקי הדין האחרונים.

כדי להבין את הפער הזה, כדאי להציף עוד נתון פנטסטי: מתוך תשעת השופטים העליונים שישה הם קתולים, שניים יהודים ואחד פרוטסטנטי. בקיץ תיכנס לכהונה עוד שופטת פרוטסטנטית, קטנג'י בראון ג'קסון, מה שלא ישנה את שיעור הקתולים העצום בקרב שופטי העליון, לעומת שיעורם באוכלוסיית ארה"ב – 22 אחוזים בלבד. זה לא צירוף מקרים, אלא החלטה מודעת של התנועה השמרנית לשנות את בית המשפט העליון, החלטה שהתקבלה לפני ארבעים שנים, וכיום קוצרת את פירותיה בהצלחה. התופעה שבמסגרתה שופטים שמרנים הופכים עם הזמן לליברלים היא מהמפורסמות. תנועה הפוכה – שופטים ליברלים שנעשים שמרנים – כמעט אינה קיימת. אפשר להסביר זאת במטחנת הליברליות הוושינגטונית, במשפט "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", אבל העובדה היא שפעם אחר פעם הציבור השמרני ראה בעיניים כלות כיצד נשיא רפובליקני ממנה שופט שמרן, שעם הזמן הולך ונוטה שמאלה ומצטרף לגוש הליברלי.

המקרה המפורסם ביותר הוא של נשיא בית המשפט העליון בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ארל וורן. בית המשפט של וורן נחשב לאחד הליברלים שהיו, ובתקופתו התקבלו כמה מפסקי הדין המשמעותיים בנושאי זכויות האזרח וביטול האפליה נגד שחורים. הנשיא שמינה את וורן היה דווייט אייזנהאואר הרפובליקני, שבערוב ימיו אמר שוורן היה הטעות הגדולה ביותר שעשה בחייו. בהזדמנות אחרת, כשנשאל אייזנהאואר אם ביצע טעויות במהלך כהונתו כנשיא ארה"ב, השיב: "כן, שתיים, ושתיהן יושבות בבית המשפט העליון" – כשהוא מתייחס לארל וורן ולוויליאם ברנן, שופט עליון אחר שמּונה עקב דעותיו השמרניות והפך עם הזמן לליברלי.

כשרונלד רייגן נבחר לנשיא בראשית שנות השמונים, החליטו השמרנים לא לעמוד מנגד. 1982־ב הם הקימו את האגודה הפדרליסטית, ששמה לה למטרה לסמן מראש

רייגן הזהירו אותו מפני המינוי, אך הנשיא לא רצה פיאסקו נוסף כמו במקרה של בורק, והעדיף להתפשר על מינוי שופט שמרן מתון יותר, ולו כדי להצליח הפעם להעביר את המינוי בסנאט. את החבטה הגדולה ביותר מהשופט קנדי ספג הצד השמרני שנים רבות אחרי מינויו בידי רייגן. היה זה ,2015־ב שלוש שנים לפני פרישתו, כאשר בפסק הדין "אוברגפל נגד הודג'ס" היה הוא הקול המכריע בהחלטה שנישואים חד־מיניים הם זכות חוקתית שאין לאף מדינה זכות לבטלה או לאוסרה.

אם כן, התנועה השמרנית בכלל והאגודה הפדרליסטית בפרט הבינו במשך השנים שני דברים. האחד הוא הצורך לזקק רשימות של שופטים שמרנים שיוגשו לנשיא הרפובליקני בזמן אמת, ובהן שמות שיעברו שימועים בקלות יחסית ויאושרו בידי הסנאט. הדבר השני והעיקרי הוא לדאוג שההיסטוריה השיפוטית שלהם בערכאות הנמוכות תהיה שמרנית באופן ברור ומובהק ככל האפשר, בעיקר בסוגיות הנפיצות והשנויות במחלוקת ביותר בחברה האמריקנית. זו הנקודה שבה נכנסת הקתוליות למערך השיקולים. שופטים קתולים נחשבים מראש ובצדק לשמרנים יותר, והסיכוי שיסטו מהדרך ויהפכו לליברלים קטן יותר בהשוואה לשופט או שופטת פרוטסטנטים.

פסקי הדין של השבועות האחרונים הם פריחת הדובדבן של עבודת עומק של ארבעה עשורים, שבמהלכם כיוונו השמרנים בארה"ב מאמצים ומשאבים רבים כדי לעצב את בית המשפט העליון כמבצר שמרני. העובדה שדונלד טראמפ הצליח למנות שלושה שופטים היא הישג אדיר בפני עצמו, שזימן עבורו שר ההיסטוריה. שופטים עליונים מתמנים לכל חייהם, ולפיכך אם נשיא מצליח למנות שופט אחד בתקופת כהונה בת ארבע שנים הוא יכול לראות את עצמו כבר־מזל. טראמפ, כאמור, מינה שלושה בארבע שנים בלבד. שניים מתוכם החליפו שופטים שנחשבו שייכים לגוש השמרני, שגם כך אחז ברוב של חמישה לעומת ארבעה. רק אחת – איימי קוני בארט – החליפה שופטת ליברלית, רות ביידר־גינסבורג היהודייה. המינוי הזה לא רק חיזק את הרוב השמרני לכדי שישה מול שלושה ליברלים, אלא גם את הגוש השמרני עצמו. המינויים של טראמפ הם בצלמה ובדמותה של האגודה הפדרליסטית, כלומר שמרנים שאינם מתנצלים וככל הנראה לא "יעברו צד" בקרוב או בכלל, והם ראש החץ בהשתלטות השמרנית על אחד המוסדות החשובים ביותר בארה"ב.

אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, העליון האמריקני יישאר בעל רוב שמרני מובהק לפחות בעשור הקרוב. השופט השמרן המבוגר ביותר הוא קלארנס תומאס בן ה־47 – שהוא גם השופט העליון השחור השני בתולדות ארה"ב – שבריאותו טובה ולא נראה שיוחלף בשנים הקרובות. כדי לשנות את הרכב בית המשפט העליון לכדי רוב ליברלי זקוקים הדמוקרטים לשורת אירועים שנראית כרגע מנותקת לחלוטין מהמציאות, או חקיקה שתגדיל את מספר השופטים. אומנם זו פעולה שלא סותרת את החוקה ושעלתה בעבר כאופציה, אך בלי ספק גם כזו שתעורר התנגדות רחבה ביותר בציבור האמריקני, לא בהכרח הרפובליקני, ותהיה חרב פיפיות נגד הצד הליברלי.