אחד הדגלים המרכזיים שהציבור הדתי־לאומי מניף הוא דגל ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל. אבל גם בעשור השמיני של מדינת ישראל יש עדיין חבל ארץ רחב ידיים, נטול סרוגים כמעט לחלוטין. מדימונה עד אילת, לאורך כמעט מאה ושמונים קילומטרים, יש בקושי בית כנסת אורתודוקסי פעיל אחד. ההתיישבות באזור דווקא צומחת, גם אם בקצב משלה, אך היא כמעט אינה כוללת אוכלוסייה דתית.

במועצה האזורית ערבה תיכונה דיווחו השבוע על תנופת בנייה בפרויקט ההרחבות שמתקיים בשנים האחרונות בשבעת יישובי המועצה. ביישוב צוקים למשל, שכיום מתגוררות בו כמאה משפחות, שווקו כל 57 המגרשים שבהרחבה. רכז הצמיחה הדמוגרפית במועצה, יונתן נריסנה, אומר שכמות הבתים שתיבנה ביישובי המועצה בשנים הקרובות שקולה להקמת יישוב נוסף, והוא צופה שבשמונה השנים הקרובות יוכפל מספר התושבים במועצה, שעומד כיום על .4,000־כ ועם זאת, בקרב האוכלוסייה הדתית המעטה, המרוכזת ביישוב ספיר, לא נרשם גידול משמעותי.

לפני שמונה שנים, ערב השמיטה הקודמת, הצטרפה לספיר – המרכז האזורי של הערבה התיכונה ואחד משני היישובים היחידים במועצה שאינם יישובים חקלאיים – קבוצה של חמש משפחות סרוגות שהקפידה שלא להגדיר את עצמה כגרעין. הקבוצה אומנם גדלה מאז והיא מונה היום 14 משפחות, אבל לא כפי שחלמה לגדול. כשביקרתי אותן אז, חודשים ספורים לאחר שהגיעו לספיר, הן שאפו להגיע למספר הזה לאחר שנה ולא לאחר שמונה שנים. אבל הציבור הדתי לא ממהר להדרים.

אבי קיסוס נמנה עם אחת מאותן משפחות שהגיעו לערבה לפני שמונה שנים. הוא וחיה אשתו חיפשו יישוב באזור מדברי, שיהיה גם מעורב לדתיים וחילונים וגם רב־דורי, ומצאו את מבוקשם בספיר. בנם הבכור שנכנס אז לכיתה א' בבית הספר האזורי של המועצה, מסיים בו כעת את כיתה ח' ובשנה הבאה ילמד בישיבה התיכונית בירוחם. נער נוסף מהיישוב כבר לומד כיום בישיבה התיכונית מצפה־רמון. המועצה יצרה עבור ילדי המשפחות הדתיות מסלול דתי בתוך בית הספר החילוני. את שיעורי היהדות למדו הילדים בנפרד עם מחנכים דתיים בכיתה דתית, ואת שאר השיעורים בכיתת האם עם מורים וילדים שאינם דתיים. קיסוס מודה שהקבוצה הדתית ביישוב לא צמחה באופן משמעותי בשמונה השנים האחרונות, אך מזכיר שגם היישוב ספיר אינו גדול ויש בו כרגע מקום ל־541 משפחות בלבד.

לדברי קיסוס, המועצה מתאמצת להקל על אורח חיים דתי ביישוביה. מעבר להשקעה במסלול הדתי של בית הספר, חלק מאירועי התרבות הועברו משבת לאמצע השבוע, הבריכה בספיר מקצה עבור המשפחות הדתיות שעות שחייה נפרדות, ובקרוב ייבנה מקווה לגברים. קיסוס סבור ששני החסמים המרכזיים שמונעים ממשפחות דתיות נוספות להתיישב בערבה, הם המרחק ממרכז הארץ ושירותי הרפואה החלקיים. "יש מאמצים לשיפור שירותי הרפואה. רופאים מומחים מתחילים להגיע, ולאחרונה נוסף לנו שירות של אחות עד שעות הערב, שזה חידוש".

קיסוס הוא עורך דין שעובד רוב הזמן מהבית. אשתו חיה מחנכת ומרכזת את המסלול הדתי בבית הספר האזורי. "מקימים פה עכשיו חממת הייטק, הוקמה שלוחה של חברת הסייבר ,NSO ובאופן כללי יש הרבה אפשרויות תעסוקה חדשות". אגב, למורים בערבה יש הטבות ותמריצים ייחודיים – השתתפות בשכר דירה, ארבעים אחוז תוספת למשכורת של משרה מלאה, וגם מימון עבור טיסות למרכז הארץ.

הדר ומרדכי מינץ וארבעת ילדיהם הם אחת משתי המשפחות האחרונות שהצטרפו לספיר. אחרי 12 שנים ביישוב איתמר, שבו התגוררו מאז חתונתם, הם החליטו לפני שנתיים לצאת לשנה של שינוי בערבה, התאהבו במקום והחליטו להישאר. הדר מלמדת תנ"ך בתיכון האזורי של המועצה, ומרדכי מלמד חקלאות בתיכון החקלאי "אדם

ואדמה".

"התאהבנו באיכות החיים כאן, ביתרונות של המדבר, בשקט ובביטחון, אבל גם באתגר ובמשמעות", אומרת מינץ. "טוב לי שאני צריכה להיות אחראית יותר על חינוך הילדים שלי, וטוב לי להיפגש עם אוכלוסיות שלא הייתי נפגשת איתן במקום אחר. אנחנו לא בשליחות כאן ולא מנסים להחזיר אף אחד בתשובה. באנו לחיות יחד עם אנשים אחרים מתוך אהבה וכבוד לאורח חיים אחר. אני מרגישה שאני נותנת לילדים שלי מתנה. למרות שהם מתמודדים פה עם אתגרים, אני מאמינה שהם ֵיצאו מכאן בעזרת ה' עם עמוד שדרה יציב ותורני ומוכנות גבוהה לחיות עם החברה הישראלית המגוונת".

הוריו של מרדכי מינץ מתגוררים בגולן, ובשנה הבאה בתם הבכורה של מרדכי והדר תלמד שם באולפנה, ליד הסבא והסבתא. "המרחק הוא אתגר משמעותי בחיים בערבה", מודה האם, אבל באותה נשימה מזכירה שזה גם הקסם של המקום. "הקצב האחר של הערבה והנחת שיש כאן לא היו יכולים להיווצר ללא המרחק, ובסופו של דבר מתרגלים גם לנסיעות".

הדר גדלה בילדותה בכפר־דרום שבגוש קטיף. "תמיד אמרתי למרדכי שבשום מקום לא ארגיש בבית, ושתמיד תהיה לי תחושת החוסר והגעגוע לגוש קטיף. כשהגענו לפה, אמרתי לו שמשהו אצלי נרגע ושאני מרגישה שחזרתי הביתה. יש משהו באווירה החברתית כאן ובמגוון האנושי שמזכיר לי את האווירה של גוש קטיף. הגוש לא נשכח ועדיין יש ציפייה לחזור אליו, אבל באמת משהו פה נרגע".

אביה של הדר הוא אפי איובי ז"ל, שהיה נהגו של הרב חיים דרוקמן ונרצח בפיגוע באזור חברון בשנת .1993 "כשהגעתי לגיל שבו אבא שלי נרצח הרגשתי גם צורך לא לדרוך במקום אלא לעשות משהו אחר. גם הרב דרוקמן, שאנחנו בקשר איתו עד היום, חיזק אותנו במעבר לכאן".

במועצת הערבה התיכונה היו שמחים לקלוט משפחות דתיות נוספות. "אנחנו פתוחים לכל סוגי האוכלוסיות", אומר יונתן נריסנה. "לערבה יש היום ביקוש טבעי, ונשמח שיגיעו לכאן מכל המגזרים. זה נכון שהערבה מאתגרת יותר עבור האוכלוסייה הדתית, אבל אנחנו עושים מאמצים להתאים אותה גם להם. האזור שלנו עונה על שני ערכים מאוד חזקים שמקיימים בציונות הדתית – גם התיישבות בספר וגם התיישבות חקלאית. בסופו של דבר זה אזור מאוד פריפריאלי, ולכן זו ציונות הלכה למעשה".

הדר מינץ, ספיר: "התאהבנו באיכות החיים כאן, ביתרונות של המדבר, בשקט ובביטחון, אבל גם באתגר ובמשמעות"