על דבר אחד יכולנו, יושבי היציע הפוליטי, להסכים כבר באמצע השבוע: חוק המטרו לא משנע ולו מצביע אחד ממחנה אחד לאחר. חקיקתו הייתה מביאה את חובבי ליברמן־מיכאלי לרשום את ההישג לזכותם, אבל שונאיהם ימהרו להזכיר שמדובר בחקיקה שנבנית לאורך שנים ורק במקרה התגלגלה לידי השרים הנ"ל. הפלתו תגרום לשרים הרלוונטיים להאשים את האופוזיציה, זו תאשים את המאשימים, ואנחנו נמשיך לקלל את המדינה ביושבנו בפקקים. המוספים הכלכליים יזכירו לנו שעם כל הכבוד לחוק, פרויקט המטרו ממשיך להתפתח תכנונית, כך שגם בלי הבהילות שהפגינה ישראל ביתנו השבוע, ההון שהושקע בו לא יורד לטמיון. למעשה, הוא יכול להמתין בסבלנות למחזור נובמבר '22 שיחוקק אותו, בהנחה שיצליח לעמוד על הרגליים מספיק זמן לפני בחירות .'23

זה נכון לחוק המטרו, לחוק הוויזות, ולשורה ארוכה של חוקים ותקנות שהפכו לכלי ניגוח בין חברי האופוזיציה לחברי הקואליציה, שמשחקים לפנינו בזירה פוליטית רווית יצרים ונטולת יכולות. אנחנו, היושבים בספסלים חסרי המשענת והנוחות באצטדיון הלאומי הזה, ממשיכים לצפות בהם שעה שהם עסוקים במשחקי משיכת חבל, כשכל קבוצה שמה לנגד עיניה מטרה אחת בלבד: למשוך מספיק חזק לצד שלה, רק כדי לראות את היריבה מועדת ארצה ונמרחת בבוץ. זו המטרה, זו התכלית, שם מושקעים כל המאמצים. אז מה אם כל הבוץ הזה

נמרח על הפרצוף של כולנו?

מערכת הבחירות הבאה תצטרך להיות מתוחכמת במיוחד כדי שמי מאיתנו יטרח לצפות בדיווחים על אודותיה ולהאזין למסריה. הפרת הבטחת בחירות איננה תקדים פוליטי של כנסת ישראל ה־42, והכנסת היוצאת גם לא רושמת פטנט על שקרים בוטים, מניפולציות וטקטיקת ביבים. ובכל זאת, היא שברה את כל שיאי הציניות הפוליטית וחצתה את גבול האל־חזור. המצביע עומד מולה חסר אמון ואונים, מבקש בפעם ה־563 להבין מי נגד מי ולאן הלך הקול הבטוח שלו, שהצליח לחצות את אחוז החסימה ואף על פי כן לא הגיע ליעד. הוא מצביע בנט, מקבל לפיד. מצביע הורוביץ, מקבל תקנות יו"ש. רוצה להשפיע דרך המפלגה הגדולה בישראל – החבר'ה לא נכנסים לוועדות. רוצה שנתניהו ייתן קונטרה מנהיגותית – יו"ר האופוזיציה לא מוכן לשבת עם ראש הממשלה לעדכוני רבעון. מאמין לימינה שהממשלה הנוכחית עשר מעלות ימינה מקודמתה - שומע שראש מפלגת ימינה רואה בממשלת ימין־על־מלא אסון. זה אולי ייתכן בעידן שבו הכול קם ונופל על מדד כן־לא־ביבי, אבל שר ההיסטוריה יתקשה להסביר איך יאיר גולן בעד תקנות יו"ש ובצלאל סמוטריץ' נגד.

בניגוד לקשקשת הישראלית בנוגע להתפתחויות האחרונות בארה"ב, הפלות לא

נאסרו שם, הן רק הופנו אחר כבוד להכרעת החקיקה המקומית. כל מדינה תחליט בעצמה על מדיניות ההפלות שלה, בהתאם לדעת הרוב המקומי. אלא שבתוך להט הוויכוח המזוהה כל כך עם הדמוקרטיה הגדולה בעולם, מתברר שהפערים בין המחנות אינם גדולים כפי שנדמה. שיעור המתנגדים להפלות יזומות והתומכים בהן משתנה ממקום למקום, אך ראה זה פלא: כשיורדים לרזולוציית הפרטים הקטנים, רב המשותף על המפריד. ההתנגדות פוחתת דרמטית כשהנסקרים נשאלים מה עמדתם לגבי הפלות בשליש הראשון של ההיריון, ומנגד, שיעור התומכים בהפלות צולל משמעותית כשמדובר בהפלות בשליש האחרון. בסיכומו של חשבון מתברר שרוב גדול מתנגד להפסקת היריון מחודש שביעי וצפונה, ורוב דומה לא מתנגד להפלות מחודש שלישי ודרומה. אז על מה הם רבים, ואיך הסוגיה הזו הפכה לנפיצה כל כך בארה"ב? תשאלו את נפתלי בנט ויאיר לפיד.

ברית האחים בין יו"ר יש עתיד ליו"ר הבית היהודי התפרקה 2015־ב והתחברה מחדש בשלהי ,2021 תחת הניסיון להתמקד בשבעים האחוזים המשותפים בחברה הישראלית, ולהניח לרגע לשלושים האחוזים הבלתי פתירים שבמחלוקת. תיאוריה נהדרת, ובלתי ישימה בעליל. כן, גם אנחנו חונכנו בתנועות נוער עם אותם תכנים ממש, שהעצימו אחדות ואחווה וקבלת האחר. גם אנחנו מכירים ביושבי הארץ הלא יהודים שאנטי־יהדותם אומנותם, ובתנועת "מדינת כל אזרחיה" שערכי הציונות נשרו ממצעה. וכן, לכולם הזכות לייצוג בכנסת ולכיסא מרופד במליאה, ובכל זאת לא ייתכן לתת את מושכות התקציב של המדינה למי שמתנגדים לקיומה.

ממשלת ישראל היוצאת, המכנה עצמה ממשלת שינוי, לא באה לפייס, לאחד או לקבל את האחר. היא נבנתה מהקרע הפוליטי הגדול של מדינת ישראל, שלמרבה האבסורד מסתכם בשתי מילים: בנימין נתניהו. שורשי הממשלה הזו בתפיסת רל"ב, ענפיה באנטגוניזם יצרי. זה הדשן שהפרה אותה לאורך ימיה הקצרים, אלה המים שהשקו אותה, וזהו גם הרעל שחיסל אותה. הזירה הפוליטית תקועה בשלוש השנים האחרונות לא רק משום שנתניהו לא מוותר על מקומו, אלא גם בגלל אלה שלא משלימים עם קיומו.

אם חבורת בנט־לפיד הייתה מסוגלת באמת להניח בצד את המחלוקות ולהתרכז במשותף, היא הייתה מכירה בבחירתם של רבע ממצביעי ישראל, ולא מעלה בדעתה לכנות "אחדות" ממשלה התלויה על קוצם של עבאס או זועבי. היא לא מסוגלת לעשות את זה, כי גם שני היו"רים המדוברים לא באמת מוכנים לאבד את זהותם ויוקרתם מול טובתה של המדינה ואזרחיה. זה סיפור ההפלות בארה"ב, זה הסיפור של ממשלת ישראל הנופלת. אנחנו רבים על לב המחלוקת, על השליש האמצעי של ההיריון הקשה הזה, הנקרע בין זכות ההיריונית לזכות הילד. ובמציאות כמו במציאות, אין חצי היריון. ■

עשר מעלות אסונה

השליש האמצעי