נמאס לי. באמת שנמאס. אתם בטח חושבים שזה עוד טור על משמעות האדם ומחשבות של גבר בן ארבעים, אבל לא. זה טור על גבר שנמאס לו כי הוא כל היום מאבד דברים. אני חושב שהסיכום שלי בשנה האחרונה הוא כדלהלן: ארבעה צרורות מפתחות, שני זוגות משקפיים, מעיל אחד, שלושה זוגות אוזניות, שני כרטיסי אשראי.

לא תמיד הייתי כזה. משהו הלך לאיבוד בדרך. בילדותי הייתי מאוד נאמן למפתח של הבית. אבא עבד בבנק, אמא בחיפה, וחיי כילד רעב היו תלויים במפתח סגול, קשור בשרוך אפור, שהחזיק איתי משהו כמו עשור. הייתי הולך ברחובות עפולה ומסובב את המפתח על האצבע. בשלב מסוים השרוך עם המפתח פיתח אצלי גם יכולות ג'אגלינג, שכללו זריקה של המפתח לגובה של עשרה מטרים בערך ותפיסה של השרוך רגע לפני נחיתה על אצבע אחרת. בקיצור, זה לא היה מפתח, זה היה חבר.

אבל השנים חלפו, ואיתן היכולת שלי לשמור על קשר לטווח ארוך. חברים מהילדות כבר אין לי, אבל גם בתחום הדוממים אני לא חזק. לפני שלושה חודשים קנתה לי ד"ר זמרי משקפיים מקוריים של חברה שכדי לא לעשות לה פרסומת אקרא לה "יקרהלאללה". היא ביקשה ממני לשמור עליהם, אבל אחרי שבועיים הם הלכו לאיבוד. את האוזניות שהיא קנתה לי כדי שאוכל להעביר את הזמן בהליכות בוקר איבדתי אחרי חודש, אז לקחתי את שלה, ואיבדתי גם אותן, אז לקחתי את האוזניות של העולל. נחשו מה קרה? מאז אני כבר לא הולך עם אוזניות קטנות כאלה שנכנסות לקייס שחור קטנטן אלא עם אוזניות של די ג'יי, לבנות וענקיות, כי קצת קשה יותר לאבד אותן. מעולם לא ידעתי שאפשר להזיע ככה באוזניים.

בחזקת סומין

לפני שבועיים איבדתי צרור מפתחות. לא אירוע מיוחד, קורה לי מלא. הבעיה היא שאיבדתי אותו כשאני מחוץ לדלת, ולצידי שלושה ילדים רעבים שצריכים פיפי. אנחנו שמים מפתח אצל השכנה - שאנחנו קוראים לו "מפתח אבא", לא יודע למה - אבל היא לא הייתה בבית, אז נאלצתי לשחזר עם הילדים את המסלול שעברנו בו. סרקנו את הרצפה בחיפוש אחר מפתח, ולאחר סריקה כפולה החלטתי לעשות מה שכל אבא אחראי היה עושה, ולקחתי את הילדים לשירותים בקניון ואחר כך לאכול פיצה. אחרי שעתיים שירן הגיעה הביתה והתקשרה לשאול איפה אנחנו. אמרתי לה שלקחתי את הילדים ליום כיף בקניון; היא מיד שאלה אם איבדתי את המפתח; אמרתי "כן" בבושה וחזרתי איתם הביתה.

ניסיתי את כל השיטות. קודם כול, את השיטה שד"ר זמרי מאמינה בה: "נסה להיזכר איפה שמת את זה". גברת, את חוקרת אלצהיימר, את אמורה לדעת שהמוח לא עובד ככה. אם הייתה לו אפשרות להיזכר בקלות כזאת, לא הייתה לך עבודה.

ניסיתי גם שיטות יהודיות. כולכם בוודאי מכירים את השיטה המוכחת מדעית להגיד שלוש פעמים "אמר רבי בנימין, הכול בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא

ויפקח א־לוהים את עיניה ותרא באר מים, ותלך ותמלא את החמת". אז עשיתי מה שכל יהודי טוב היה עושה: רשמתי לי את המשפט על פתק ושמתי אותו בארנק. ניחוש אחד מה קרה: נכון, איבדתי את הארנק.

זה לא עוצר שם. "תהפוך כוס", הם אמרו, "זה יעזור לך למצוא משהו שאיבדת". הפכתי כוס, ואז הזאטוט החליט שהוא רוצה לבדוק אם השיער של הזאטוטית מחובר חזק לראש והיא התחילה לצרוח. נבהלתי, הזזתי את היד, הפלתי את הכוס והיא נשברה.

התמודדות עם אובדן

על מה הוא מתבכיין, אתם שואלים את עצמכם. כולנו מאבדים דברים. נכון, אבל קבלו את הסיפור הבא. לפני כמה חודשים רכשנו אני והדוקטור מכונית חדשה בשבילה. לצערנו יש לנו בדירה רק חניה אחת, ולכן אני, שחוזר בדרך כלל מאוחר בלילה מאולפן הפטריוטים, מבלה בין עשר דקות לרבע שעה בחיפוש חניה ברחוב. לפני כמה ימים ירדתי למטה בדרכי לעבודה, וכשיצאתי מהלובי קלטתי פתאום שאין לי מושג איפה הרכב. התחלתי לחפש אותו בשכונה, במקומות שבדרך כלל אני מוצא חניה, ולא מצאתי. זה קרה לי בעבר כשגרתי בתל־אביב, אבל שם לפחות יש ודאות שאם אתה לא מוצא את הרכב הוא כנראה נגרר. ברמת־גן גוררים פחות.

בשלב מסוים קלטתי שאני מאחר לעבודה, אז לקחתי מונית. היו פקקים, 150 שקל הלוך וחזור. כשחזרתי הביתה המשכתי לחפש את הרכב ולא מצאתי. חשבתי שאולי גנבו לי אותו. קיוויתי שגנבו לי אותו כי ככה לפחות אני יכול להאשים את הממשלה וחוסר המאבק שלה בעבירות הרכוש ולא את המפוזר מכפר אז"ר שהפכתי להיות. בערב הדוקטור ירדה לסייע לי בחיפושים, ואחרי עשר דקות היא שלחה לי תמונה שלה, מחייכת לצד הרכב. שלחתי לה תמונה שלי עצוב. שאלתי אם לדעתה זה אומר שאני בסכנה לאלצהיימר; היא אמרה שהיא לא חושבת, אבל ממליצה על מעבר לתזונה ים־תיכונית שהוכחה כמסייעת במניעה. שאלתי אם שווארמה נחשבת לים־תיכונית.

אני לא יודע מה לעשות. אני כנראה מאבד גם את יכולת ההרתעה שלי כלפי חפצים דוממים. חלקם כנראה מחליטים שיש יופי של היצע בחוץ ועדיף להם לעבור לאדם אחר. הדוקטור אומרת שאני פשוט צריך לתת יותר תשומת לב כשאני מניח דברים; למשל, כשאני מניח את המשקפיים במקום כלשהו אני צריך לעצור שנייה ולהגיד לעצמי בקול רם: "יותם, הנחת את המשקפיים על השולחן בבית הקפה". אמרתי לה שאנסה את זה, אבל אם הייתי זוכר את כל השיטות שלימדו אותי לא לשכוח, לא הייתי מאבד דברים מלכתחילה. אולי אני צריך להבין, כמו שמישהו חכם אמר לי פעם, שאם איבדתי משהו אני צריך ללמוד איך לחיות בלעדיו, כי הגעגועים תמיד יהיו שם. הבעיה היא שזו יכולה להיות מנטרה כשמדובר באבא, אבל היא פחות מתאימה לצרור מפתחות. ■