איכשהו נוצרה מציאות מוזרה כזו במשך השנים: בכל פעם שצריך לכתוב פתקי ברכה למורות ולגננות או לכבוד ימי הולדת - אני מרגישה שהמבט מופנה אליי. אולי זו רק תחושה, אבל אני לא יכולה להתעלם מזה. אני לא יודעת איך זה הגיוני, אבל נדמה לי שפעם, לפני הרבה שנים, הייתי מתנדבת למשימה הזו מבחירה. מה ששמעתם. ממש מתנדבת. הייתי מבקשת מהוועד (לרוב, אני מודה, גם הייתי חברה בוועד) את רשימת השמות, נוטלת בידי עט סגול כהה, מתיישבת ליד צרור דפים יפים עם פרחים ורדרדים מודפסים בצד, וניגשת למלאכה.

את כל מאוויי הייתי שופכת שם. כל כישרון הכתיבה הלא ממומש שלי התבטא בפתקים הללו, שלפעמים הרהבתי עוז וכתבתי אותם בחריזה אמנותית או בהדגשת ראשי האותיות - מנסה למצוא ערך ייחודי לשמה של הגננת דליה (דולה מכל ילד חיוך ושמחה) או מחפשת ראשי תיבות מהממים למורה מיכל (מצמיחה ילדים כפרחים לבביים), ויושבת בסוף המלאכה מרוצה מהתוצר, משל הייתי מיכלאנג'לו אחרי שצייר את תקרת הקאפלה הסיסטינית.

כנראה אהבתי את זה, אחרת אני לא יודעת להסביר מדוע עשיתי את המשימה שכיום מתקבלת בשתיקה רועמת מצד כל מי שנכנס לוואטסאפ של קבוצת ההורים. כולם מרגישים את הציפייה שיגיע מישהו ויגאל את כולם כשיכריז “אני אכתוב את כל הברכות“, והאוויר יחזור לזרום במשעול הווירטואלי.

אגלה לכם עוד סוד. מכירים את רשימת האקסל הזו, בטרם־מסיבות, שכל ההורים ממהרים להשתבץ בה להבאת בקבוק שתייה או צלחות חד־פעמיות? בתקופות מסוימות בחיי, באופן מודע ורצוני לגמרי, השתבצתי דווקא ברובריקה של עוגת השוקולד או הפיצה. הייתי משקיעה בהכנתן יחד עם ילדיי, ומגיעה למסיבות עם התוצר היפה והטעים ביותר.

לפעמים אני נזכרת ביעל מפעם שהיו לה יכולות סתמיות כאלה לעשות את מה שאחרים לא אוהבים לעשות. לפעמים אני מעלה אותה בזיכרוני, צועדת חזרה מגן הילדים ביום שגרתי, עגלת תינוק בידה, בטן תפוחה, כשילדה מחזיקה בידה ואחריה משתרך שובל ילדים זרים שהיא הסכימה לקחת הביתה עד שאמהותיהם יחזרו מהעבודה. אני נזכרת בארוחות הצהריים שהייתה מכינה לכולם, במשחקים שהייתה מוציאה להם וביחס שהייתה נותנת לכל אחד מהם.

איך היו לה הכוחות האלו? ולאן הם נעלמו? מאיפה היא שאבה את היכולת להיות קלילה גם כשהכול היה כבד מסביב? התינוק, ועוד תינוק, והבטן והחום, והרעש שהילדים עשו סביבה. וכל זה - כשפעמים לא מעטות לא היו חשמל או מים ביישוב.

איך היא הצליחה, ביומיום השוטף להעמיס עוד קצת, עם ילדים של אחרים או עוגות יום הולדת מושקעות? איך היא בכלל חשבה על זה? בזמן שכולם טרודים בענייניהם ורק מבקשים להתחמק מחגיגת ימי הולדת לילדים או אירוח משפחות גדולות לשבת, היא רק חיפשה את זה.

אני זוכרת אחר צהריים אחד בחופש הגדול. הבריכה שמילאנו בחוץ הייתה מלאה עד גדותיה בהמון ילדים אורחים וגם כאלה שהגיעו ללא הזמנה. החצר גם היא הייתה מלאה בילדים שנסעו על בימבות ואופניים. ישבתי בחוץ על אבטיח שחתכתי במטבח, חושבת על ארוחת ערב קלילה שאכין עם הילדים מאוחר יותר, מדי פעם מתמסרת בכדור עם ילד שנמצא בבריכה, מוודאת שכולם מרוחים בקרם הגנה כאילו הייתי גננת צהרון, ששה ושמחה ומתעלמת מכל הבלגן שסביב. אני לא זוכרת שזה הלחיץ אותי. לא כעסתי על הורים ששלחו ילדים ללא הזמנה, לא ניסיתי לסיים את המהומה ולשלוח את כולם הביתה.

אני מדברת איתה לפעמים, עם יעל של פעם, בעיקר כדי לוודא שהיא עוד שם ושהיא לא כועסת עליי - כשאני מסלקת ילדים שמגיעים בשעות שפחות נוחות לי, או כשאני מסרבת לבקשה של הילדים להכין עוגיות במטבח עם חברים.

אני יודעת שהיא קצת כועסת עליי. חייה סבבו סביב היומיום השוטף והילדים, לא מבינה ולא מעריכה את החלוקה בין החיים בפנים לחיים בחוץ שבניתי לי בשנים האחרונות.

כיום, כשהלו“ז שלי עמוס וצפוף (רק השבוע הרמתי קמפיין גיוס המונים בעקבות חילול האנדרטה לזכר רזיאל, תוך כדי שאני מפנה חברה לבית חולים, תוך כדי שאני מתקבלת לעבודה, תוך כדי שאני מתפטרת ממנה, תוך כדי שאני עושה הפתעה ולוקחת את הילדים לכנרת), אני מבינה שחלק ניכר מהרצון שלי הוא להידמות לה, לאותה יעל מפעם שלא נבהלה כמעט מדבר ותמיד הכול נראה אצלה פשוט וקל.

כשאני מעמיסה עליי מדי פעם משימות אפורות כאלה, כמו לשמור על תינוק של חברה טובה, או לכתוב ברכות למורה שעוזבת, משהו בי מתעורר לחיים, וממלא לי את הלב בגאווה ואולי גם קצת בהקלה. הנה, תראי, יעל מפעם, לא הרגתי אותך. את עוד פה ויש לך מקום אצלי. אם רק תרצי אמצא לך חדר שלם בתוך הלב, ושם תוכלי לארח את כל החברים של הילדים, לזכור את השמות של כולם ולהכין כמה ארוחות ליולדות שאת רוצה.

יום יבוא ואולי אצליח לשכנע אותה שהחיים היום, על כל אתגריהם ואילוציהם, גם הם שווים. אולי לא יותר מהחיים שלה, אבל בהחלט לא פחות. ■

מתקבלת ומתפטרת

היו ימים שבאופן מודע ורצוני לגמרי השתבצתי ברשימות דווקא להבאת עוגת שוקולד או פיצה, והייתי משקיעה בהכנתן יחד עם ילדיי, ומגיעה למסיבות עם התוצר היפה והטעים ביותר