מקור ראשון

שחיתות ישראל השניה

"אדם עלול לחשוב שתושב קריית־מלאכי בא ממקום נחות, והתפקיד לא מתאים לו".. מתוך הסרט

לקראת הבחירות המקומיות של 2018 מחליט חורי לרוץ למועצת העיר כדי לתקן את קריית־מלאכי ולהחליף את ההנהגה המקומית, שהוא מאשים בשחיתות ובחידלון. הוא זוכה לתמיכה מצד בתו ציונה, שכבר אינה מתגוררת בעיר, אך דווקא אביו ויקטור, המחזיק חנות תכשיטים בקריה, לא ממהר לתת לו את ברכת הדרך. רייז ויעיש מציגים לצופה את מסע הבחירות של חורי, אך לא מסתפקים בכך: לצד הסצנות התיעודיות הם צילמו ברחבי קרייתמלאכי מעין מחזמר בהשתתפות זמרים, נגנים ורקדנים, וכך יצרו דוקו־מיוזיקל מקורי ומרענן.

חורי עומד אומנם במרכז ההתרחשויות בסרט, אבל אי אפשר להתעלם מהזירה. בסופו של דבר, זה גם סרט על קריית־מלאכי - והיא מוצגת בו מהרגע הראשון באור מאוד לא מחמיא, בלשון המעטה. הצילומים מתמקדים בחנויות הישנות במרכז המסחרי, ומראים בעיקר עליבות. התושבים שמספרים על העיר הם ברובם קשישים שמשחקים שש־בש בקיוסק ישן. השיר הפותח את הסרט מספר בציניות על מקורו של השם קרייתמלאכי – מחווה לעיר לוס־אנג'לס, שתושביה היהודים תרמו כספים להקמת עיירה בישראל. שיר אחר מספר על שחיתות בעירייה ועל הטרדות מיניות, וברקע נראות תמונות של מחאת הקהילה האתיופית ושל משה קצב, שכיהן בעבר כראש המועצה המקומית. בשיר שלישי מזמרת מקהלת ילדים קטנים: "קשה לנו לישון. אין לנו עתיד פה. הכול מחניק פה".

במילייה של רייז ויעיש, "לוס־אנג'לס דרום"

ליעיש, "אבל לא קיבלנו מכם הזדמנות להראות עשייה. יציאת הסרט שלכם לבתי הקולנוע מלווה בכתבות על מישהו שמנסה להראות איך קרייתמלאכי נתקעה ולא זזה. אנשים שלא מכירים את העשייה שיש כאן מקבלים רק את הזווית הזאת".

פלג מבקש להפנות אותנו אל נימוקי השופטים בפסטיבל דוקאביב: "הם אמרו שהצלם רן אביעד הצליח להביא את החיים ואת הצבע של העיר". "אז נראה לי שהצלם לא הרגיש כל כך טוב בזמן הצילומים", מגיב ראש העיר זוהר. "זה בסדר להראות גם מקומות לא טובים בעיר. זה מאתגר את המערכת, ואני בעד. גם אצל הילדים שלנו לא הכול חיובי, אבל איפה יש פה משהו טוב? לא הראיתם אפילו עץ ירוק אחד. הכול אצלכם שחור, בלי טיפה של אור. זה רק מוכיח שלא הייתם ישרים והגונים.

"תראו את ההישגים של בתי הספר בעיר. האחיינים שלי שלמדו פה, כולם קצינים בצה"ל ובעלי תארים אקדמיים. תראו את מרכז הצעירים, את מרכז המצוינות, את הקאנטרי החדש שנבנה עכשיו. לא הלכתם לשכונות הוותיקות שאנחנו משפצים במיליונים. לא הראיתם את הפארקים והטיילות. ציירתם בן אדם אחד, ולא נגעתם בעיר. בשנת ,2013 כשנכנסתי לתפקיד חיו בקרייתמלאכי 21 אלף תושבים - והיום אנחנו 28 אלף. יש לנו חוסן כלכלי ומחירי הנדל"ן שלנו הם הגבוהים באזור. אנשים באים לגור בקריית־מלאכי כי הם מבינים שהיא יציבה, וגם המדינה מבינה את זה".

"אני שומע את הכעס ואת הכאב", מגיב גולן רייז. "אני לא מתעלם מהם, אבל אני רוצה להראות עוד נקודת מבט. אנחנו כאנשי אמנות מאירים בפנסים שלנו את המציאות. בסרטים הקודמים הארתי את הקיבוץ שלי ואת המשפחה שלי, לא תמיד באור חיובי, וגם שרון בסרטים שלה עסקה בנושאים לא פשוטים. יצירת אמנות מתחילה לחיות כשהיא פוגשת את הקהל. עד עכשיו ראו את הסרט גם תושבים מקריית־מלאכי וגם כאלו שהתגוררו בה בעבר, ובמפגש הזה הסיפור בהחלט לא שחור.

"אבא שלי לימד אותי שהזיכרון הכי טוב הוא זיכרון רגשי. אפשר להתעסק במה ראית ומה הוא אמר ואיך העיר הוצגה, אבל בסוף הצריבה

היא רגשית, ובמובן הזה הסרט כן יוצר מעורבות אמיתית ואהבה למקום. הוא מפעיל את הצופים מבחינה רגשית ומאפשר להם גם לכאוב וגם להתחבר לאנשי העיר".

בעקבות צפייה בסרט, מספר רייז, התעורר דיון בפייסבוק בין כמה צעירים יוצאי קריית־מלאכי. "הם ניהלו שם שיח כואב ומשמעותי. מצד אחד הם עזבו את העיר, מצד שני הם מתגעגעים אליה. אני חושב שיוצאים מ'לוס־אנג'לס דרום' עם שתי שאלות מרכזיות: מה הציפיות שלנו מהורינו, ומה המחיר שמשלם ילד מוכשר שגדל בפריפריה".

שכונה שהתחזתה ליישוב

אחרי הדיון הכואב על הסרט, לאנשי העירייה חשוב להוסיף ולתאר לאורחים את מצבה של קרייתמלאכי היום. יוסף כהן, מנהל אגף האסטרטגיה בעירייה, מספר על שכונות חדשות, על שיפוץ אזורי המסחר, על דיגיטציה של השירותים העירוניים ועל אזור תעשייה חדש המיועד לחברות עתירת ידע. ראש העיר זוהר מספר על תקציב מאוזן ועל השקעה של 250 מיליון שקלים בפיתוח העיר. "אנחנו חזקים מאוד, ואני גאה בעיר שלי. מזמינים אותי לפאנלים של השלטון המקומי כדוגמה להצלחה, כי הבאתי את קריית־מלאכי ממצב של גירעון וחשב מלווה למציאות המאוזנת של היום. השתתפנו בתוכנית 'מהבראה להמראה' של משרד הפנים, ועכשיו אנחנו משמשים פיילוט לרשויות אחרות".

רגע לפני שנצא לסייר בקריה, זוהר מספר כיצד הרקע האישי שלו השפיע על החלטות שקיבל כראש העיר. "גדלתי בשכונה הכי קשה בקריית־מלאכי, שכונת קיבוץ גלויות. לא הייתה שם תאורה תקינה ולא היה גינון. גדלתי בלי אבא; הוא נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בן שלוש. היינו שבעה אחים, ואמא דאגה לנו לחינוך והוציאה אותנו לפנימיות. אותי שלחו לכפר הנוער הדתי הודיות בקיבוץ לביא.

"כשנכנסתי לתפקיד ראש העיר, התייעצתי עם ראשי ערים אחרות, והרבה מהם המליצו לי לא להשקיע בשיפוץ השכונות הוותיקות. גם אם תפנה לשם מיליוני שקלים, הם אמרו, יהיו שם מעשי ונדליזם והכול ייהרס – אז כדאי שתשקיע רק בצירים המרכזיים. שמעתי את זה ואמרתי: אני לא חוזר על החטא שחטאו איתי בשכונה שלי. החלטתי להשקיע קודם כול בשכונות האלה - לפתח גני משחקים, מגרשי ספורט, תאורה. רק בשנה־שנתיים האחרונות התחלתי לעבוד על הצירים המרכזיים של העיר".

אנחנו יוצאים מהמרכז לצעירים ופונים למרכז המסחרי, שעובר כעת מתיחת פנים. "כשהקמנו את המרכז החדש לצעירים בחרנו מקום שהיה נטוש ומוזנח, במטרה שהוא יקרין על המרכז המסחרי", מסביר זוהר. בכיכר העירייה הוא מצביע על מזרקה, עצים ופינות חמד, שבסרט לא היה להם זכר. אנחנו נוסעים לקאנטרי קלאב שאמור להיפתח בחודש הקרוב. המתחם המרשים כולל חדר כושר, סאונה, בריכות, חדרי סטודיו לחוגים ואולם כדורסל. "הציוד כאן הוא הכי טוב שיש, לא חסכנו שקל", מתגאה יוסי פרץ. "השקענו פה 60 מיליון שקלים", אומר זוהר. "כשהחלטנו על כך עדיין היינו בגירעון, אבל רצינו שתושבי קריית־מלאכי ירגישו מכובדים, ויקבלו מוצר מושקע".

מהקאנטרי אנחנו ממשיכים ל"בית קק"ל למצוינות", השני מעשרה בתים כאלה שאמורים להיבנות בפריפריה, במטרה לצמצם פערים בקרב תלמידים. המבנה החדש, שנחנך לפני פחות משנתיים, מאפשר לבני הנוער המקומיים לקבל לימודי העשרה ללא עלות במקצועות כמו מדעים, אנגלית, טכנולוגיה, יזמות ועוד. בית המצוינות מציע מעבדת מחשבים ומרחבי למידה, ומשמש גם מרכז לפעילות בלתי פורמלית של טיולים, התנדבות בקהילה והכנה לשירות בצה"ל. המנהל רועי מרציאנו מספר שכ־003 בני נוער

הפרסומים. ומה לגבי חברות בנייה אחרות שמקימות פרויקטים בכרמי הנדיב, ועדיין מסתירות את שמה של העיר? על כך אין בפיו תשובה.

מתשעה נשאר אחד

ימים ספורים אחרי המפגש הטעון אני חוזר אל יוצרי הסרט. גולן רייז, ,45 הוא בוגר בית הספר לקולנוע מעלה. לפני חמש שנים יצר את הסרט "המחברות של אליש", שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל דוקאביב, ולפני שנה ביים את "עיניים של אבא". שרון יעיש, ,48 הייתה בעבר במאית פרומו ב"רשת", ולאחר מכן החלה לביים ולערוך סדרות וסרטים דוקומנטריים. בין השאר ערכה את הסרטים "איך אומרות שתיקה זוכה" ו"אהבה זאת לא הייתה".

כשאני שואל אם נקודת המבט שלהם זזה מעט בעקבות החוויה שעברו בקריית־מלאכי, יעיש מודה: "התקשיתי מאוד להיות נוכחת כשאנשי העירייה צופים בסרט. זה לווה בהתכווצויות בבטן ותחושת אי נוחות, כי בסוף אנחנו מפנים אצבע מאשימה גם אל התנהלות העירייה. אני עדיין טוענת שיש בסרט מטאפורה והרבה רבדים, אבל אני יכולה להבין שמהמיקום שלהם, יש כנראה רק דרך אחת לראות אותו. הם מנסים לעשות שינוי, אבל זה לא מונע מהסרט להיות רלוונטי, ומבחינתנו גם נכון. מה שהם הציגו לנו אחרי ההקרנה היה סרט תדמית של מסע בחירות".

אבל גם אתם לקיתם בחוסר מורכבות. במילות השירים, בבחירה לצלם את המקומות הכי עלובים בעיר, וגם באנשים שבחרתם לראיין. תושבים ששוחחתי איתם העידו שלצד הדברים שדורשים תיקון, יש שינוי והתקדמות בעיר. המורכבות הזאת לא באה לידי ביטוי אצלכם.

רייז: "אתה אומר שיש בסרט חוסר מורכבות בנוגע לעיר, ואני אומר שהסרט מציג מורכבויות אחרות – של יחסי אב ובן, או של ילדים גאונים שגדלו בעבר בפריפריה. יוסי חורי גדל בקרייתמלאכי בשנות השישים, ויש לכך השלכות עליו ועל הבת שלו גם היום. אני חייב לומר שהמאמץ של אנשי העירייה להוביל שינוי, האמונה שלהם בעיר – כל זה נגע גם בי. הסרט עצמו לא מפנה אצבע מאשימה כלפיהם. מדובר בו על שישים שנה של מחירים כבדים שמשלמים התושבים בקרייתמלאכי ובערי פריפריה אחרות. האצבע המאשימה מופנית כלפי כל הממשלות".

אבל ממשלות ישראל לא מוזכרות בכלל בסרט. גם חורי וגם הטקסטים של השירים מציגים את העירייה כמושחתת ומנותקת מהתושבים.

"להקרנה שקיימנו בירושלים הגיע אחד מחברי מועצת העיר של קריית־מלאכי, מסיעה שנמצאת באופוזיציה. הוא אמר שהוא מתחבר לרוב המסרים בסרט, וסיפר שמתוך חבורה של תשעה חברים, רק הוא נשאר לגור בעיר. אי אפשר לומר שהמקום הזה עבר תהליך התקדמות כמו ערים אחרות בפריפריה. ילדים שגדלים בקריית־מלאכי מרגישים שהם לא יכולים להתפתח. אז נכון שהסרט הוא על אדם בן ,60 ויכול להיות שהמצב כבר השתנה, אבל הלכנו עם הסיפור שלו".

יעיש: "כשאנחנו עושים סרטים, אנחנו לא באים להראות איזה כיף פה. אתה לא יוצר סרט כשהכול סבבה. צילמנו בקריית־מלאכי במשך תקופה ארוכה, ודיברנו עם הרבה תושבים. 35 אחוז מהילדים שם פגשו את מחלקת הרווחה. כשאנחנו מתארים את זה, אנחנו לא פוגעים בעיר. נכון שתושבים ביקשו שנצלם גם את המקומות היפים, ואני מבינה שקשה לאנשי קרייתמלאכי לראות את הסרט ולהגיד 'זה אנחנו'. אבל חלק מהעניין בסרט הוא להצדיק את המקום שאתה נמצא בו. יוסף חורי הוא אדם שמתעקש על העיר שלו, אוהב אותה ולא מוכן

דיוקן +

he-il

2022-07-01T07:00:00.0000000Z

2022-07-01T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282325388664920

Israel Hayom