לקח לה, ליהודית, הרבה זמן להתפייס עם השם שבחרו לה הוריה. אילו שאלו אותה היא הייתה מעדיפה תמר או מיכל, "שם חסמב"ה כזה". אבל עבור דן ורות בכר, השם יהודית היה הדרך להנציח את הוריהם שנרצחו בשואה. "עם השנים למדתי שיש בשם הזה גם הוד וגם הודיה; אני גם יהודית וגם ייעודית. אני לא סתם כאן, ולא סתם בזמן הזה, ולא סתם קיבלתי את השם הזה".

דן ורות הכירו בכפר־גלעדי, שני פליטים מגרמניה שברחו ארצה בחצי השני של שנות השלושים. הוא מבית בורגני ונטול גינוני מסורת, היא עם שורשים בברסלב – העיר והסנטימנטים. ובכל זאת, בידי יהודית שמורים שופר ותנ"ך מתורגם לגרמנית שהגיעו דווקא מצד משפחת אביה. דן בכר, היא מספרת, עלה עם התאום שלו כשהיו בני ,18 ונשלח להכשרה בכפר־גלעדי "בקבוצה של יקים". הוריה של רות לא הרשו לה בתחילה לעלות; אחיה הקומוניסט כבר עזב לרוסיה, וזה בהחלט הספיק להם. בסוף הם התפשרו על תקופת ניסיון, ורות הגיעה להכשרה בקיבוץ יגור ומשם לכפר־גלעדי. אלא שהאם, סבתה של יהודית, לא עמדה בכאב הפרדה ושלחה יד בנפשה. בליל הבדולח נלקח אביה של רות למאסר, וכעבור זמן נרצח באושוויץ. "מהמשפחה של אמא נשאר רק אחיה הקטן, שעלה במסגרת עליית הנוער ונשלח לבן־שמן". רק בשבעה על אמה, גילתה יהודית מדוע לא אפשרו לאח ההוא להצטרף אל רות בקיבוץ: הוא עלה במסגרת תנועת בית"ר. "לא שהיה לו מושג מה זה אומר. ילד בן ,13 שפשוט היה מהתנועה הלא נכונה".

יהודית ושני אחיה נולדו בכפר־גלעדי, בבית יקי שביקש לשמור על ייחוד בתוך הקולקטיב הקיבוצי. ההורים הקפידו על ארוחת ארבע משותפת מדי יום, ודאגו לחשוף את הילדים למוזיקה קלאסית ולספרות איכותית ("הספר הראשון שלי היה 'במערב אין כל חדש'"). גם עיצוב הבית חטא פה ושם בייחודיות, מפר בעדינות את כללי האחידות המקומיים.

כמו שאר הילדים מקיבוצי הצפון, גם ילדי כפר־גלעדי פונו לחיפה עם פרוץ מלחמת העצמאות, כשרק הגננות מלוות אותם. במקרה של יהודית בת השנה וחצי, אמה הייתה גם הגננת שנסעה איתה. ב־94' הם חזרו לכפר־גלעדי, ושלוש שנים מאוחר יותר התפצלה התנועה הקיבוצית. "אלה היו ימים לא פשוטים בקיבוצים. אני זוכרת שיום אחד הגננת שלי פשוט נעלמה ולא באה יותר. מאמא דרשו לתלות תמונה של סטלין בגן שלה. אבא שלי אמר 'את השתגעת? איך אפשר?', והיא לא תלתה".

כפר־גלעדי לא התחלק לקיבוץ־איחוד וקיבוץ־מאוחד, אלא הסתפק בחילופי אוכלוסין: החברים ממפ"ם עברו לקיבוץ הגושרים, והמפ"איניקים של דפנה הגיעו לכפרגלעדי. בבית־השיטה, לשם תגיע יהודית בהמשך, התבצעה נדידה דומה: המפא"יניקים עברו לאיילת־השחר ("קבוצה חזקה מאוד, זה הוביל לשבר רציני"), והצעירים של תל־יוסף הגיעו לבית־השיטה. שבעים שנה אחרי, הם עדיין מכונים שם "התל־יוספים".

אחת הדמויות המיתולוגיות שלצידן גדלה יהודית הייתה מניה שוחט. "תמיד היו בבגדיה כיסים גדולים. בצעירותה היה בהם אקדֹוח, אבל כשאני הכרתי אותה הכיסים היו מלאים בסוכריות כדי לחלק לילדים". בלילות החורף הקרים היו בני משפחת בכר מתכנסים סביב פתילייה קטנה, יושבים על מיטות סוכנות מברזל, "מתעטפים בשמיכה דוקרת ומספרים סיפורים". לינה משותפת? "אחד הדברים הכאובים בחיי", אומרת יהודית, שבמשך שלוש שנים מצאה דרך לישון בבית הוריה. היא עוד זוכרת את הנקישות המאיימות של האיקליפטוס בדופן בית הילדים בימי החורף. "אבל גם קיבלנו הרבה מהחינוך המשותף: למדנו לחיות בהתחשבות, אף פעם לא היינו לבד. הייתה חברותא בקבוצה". היום "הקבוצה" היא קבוצת וואטסאפ מגובשת, "למרות שזה היה רק 18 שנה מחיינו". התמודדות נוספת עם הלינה המשותפת תגיע כשיהודית תהפוך לאם, בקיבוץ אחר ובעידן אחר שבו המבנה הקיבוצי כבר יתחיל להשתנות, והיא עצמה תישא את דגל השינוי.

ואז הגיע הגיוס לצבא. "הייתי במסלול נח"ל מיוחד לבני קיבוצים שהוכשרו לפיקוד והדרכה. פתאום יש מספר אישי, מדים, וזהו – אנונימיות נטולת ייחודיות. אני זוכרת את עצמי בתור לשמיכות, לא מפסיקה לבכות". חוויה מעניינת שזכורה לה מהצבא היא ההיכרות עם בנות הקיבוץ הדתי. "תרבות חדשה. כל שבת הביאו להן מהקיבוצים את החלות הכי מתוקות שאכלתי בחיים שלי. כסמלת ת"ש בגדוד 50 של הנחל המוצנח, הכרתי בהמשך המון חבר'ה מהקיבוץ הדתי". היכרות מוקדמת עם רוח השבת דווקא הייתה לה: לצד קבלת שבת בגנים, הקפידו מדי שישי בכפר־גלעדי על צחצוח הבית והילדים בהקפדה יתרה. "הייתה איזו היטהרות לקראת שבת, שכללה אפילו הברקת פמוטים. היינו ממש עוקבים אחרי השקיעה, מקריאים טקסטים ושירים. בביתהשיטה זה היה אפילו גדול יותר, כי גרעין המייסדים בא ממשפחות מסורתיות".

בגדוד 50 היא הכירה גם את מה שמכונה היום "ישראל השנייה". "הבנתי שחייתי בבועה. גם בקיבוץ קלטו עליות ממרוקו ומהודו, אבל בצבא ההיכרות הייתה יותר אישית ואינטימית. בצבא גם הכרתי את משה".

משה הוא אלוף־משנה במיל' מוסא פלד - צנחן ושריונר, מפקד גדוד 77 בחטיבה ,7 מפקד חטיבת מרכבות הפלדה, ובהמשך חבר כנסת. גם היום, בגיל ,77 הוא מתנדב לשירות מילואים כנהג ומוביל טנקים. ,'65־ב כשיהודית הכירה אותו, הוא היה בתקופת החלמה מפציעת צניחה ושירת בתפקיד משרדי. "הוא הגיע אליי כמקרה סעד. היה כמו אריה בתוך כלוב".

היא שירתה במשרד סמוך לשלו. "יום אחד מוסא נכנס לחדר האוכל עם קופסת תשעה ליטר של מלפפונים חמוצים, שם אותה בגאווה על השולחן וקרא: 'רואים את זה? זה של בית־השיטה'. אני, בתמימות של הילד שאמר 'המלך הוא עירום', שאלתי איפה זה בית־השיטה. משה נדהם. הקיבוץ שלו היה הרביעי בגודלו בארץ". עד מהרה למדה להכיר היטב את הקיבוץ שבעמק חרוד, וגם את משה. שנה אחרי שנפגשו הם התחתנו בכפר־גלעדי. יהודית ביקשה להישאר שם לתקופת ניסיון, אבל מוסא לא רצה לבזבז זמן