שלמה גדל בראשון־לציון, הילד הרביעי מארבעה במשפחתו. אחרי בית הספר היסודי עבר ללמוד בתיכון חילוני, כי “לא היו אפשרויות לחינוך דתי טוב באזור שגדלתי בו. זה לא היה פשוט בכלל, אבל ברוך השם ההורים והמשפחה עזרו לי לשמור על האמונה החזקה“.

התחזקות // אחרי השירות שלמה רצה “להשלים פערים“, “אבל במקביל גם רציתי להתחיל ללמוד הנדסה. לא הסתדר לי ללכת ללמוד שנה בישיבה. זה נראה לי כבד מדי. אז נרשמתי לתוכנית שילובים בהר־ברכה, שהתאימה לי כמו כפפה ליד. הסטודנטים מקבלים מלגה, משתתפים במסגרת התורנית ומחוברים ליישוב ולתפיסת העולם שלו. אחרי שעות שהראש מתפוצץ מתרגילים במתמטיקה ופיזיקה, היינו באים לבית המדרש ומקבלים כלים לחיים ולמשפחה. אחרי הריאיון שעשה לי הרב יזהר, ראש התוכנית, הוא לא חשב שיהיה לי סיכוי. אמר לי: לך לחשוב, תבוא בעוד כמה חודשים. אבל התעקשתי להיכנס. בתור מי שגדל בעיר גדולה עם חברים חילונים, הקטע הזה של יישוב דתי, התנחלות, טרמפים – היה רחוק ממני. גם התפיסה התורנית שלי הייתה פחות שלמה“.

ההיכרות // אמא של שלמה הייתה השדכנית. “היה לנו מוזר להתחיל לצאת בלי יותר מדי מידע ובלי להכיר בכלל, אבל סמכנו על השיטה ‘המסורתית‘ - ההורים מכירים את הצד השני“.

יחד // הם התארסו לאחר חמישה חודשים. בימים ההם חן למדה מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שלמה היה סטודנט להנדסה באריאל, ורוב הדייטים היו בירושלים. שלמה: “אהבנו ללכת לכותל ולהסתובב בעיר העתיקה. הדייט הראשון היה בעשרה בטבת, מיד בסיום הצום. התחלנו לדבר, הבנו ששנינו שירתנו בצבא באותה יחידה, באותו בסיס, ובכלל לא שמנו לב אחד לשני. בדיעבד, חן נזכרה שהייתי עושה הבדלה וקידוש לחיילי הבסיס. עולם קטן“.