דמיינו לרגע ילד קטן החובט באביו בידיו הקטנות, מנסה להינתק מחיבוקו הלופת. אביו מנסה לשמר את חיבוקו, עד שהילד מצליח לבסוף להינתק מאביו. מנגד, דמיינו ילד קטן החובט באביו בידיו הקטנות, מנסה להינתק מחיבוקו הלופת של אביו. אך אביו לא ממתין הרבה, משחרר ואף משלח את הבן, ועושה צעד לאחור.

בפרשיות ספר במדבר מנסה העם להינתק מא־לוהים, מורד במשה נציגו של ה' (קורח), מורד באופק המדיני (מרגלים), מורד בתנאי החיים הניסיים (המתלוננים והמתאווים). העם מורד ומתרחק מהאב, ובכך פותח פתח לעידן החדש, העידן המרוחק. אך גם אלוהים עושה צעד לאחור. א־לוהים נסוג ומתרחק מהעם. הביטוי הקיצוני ביותר לכך הוא בשנמוך דמותו של משה.

חז"ל תיארו את מעמדו המיוחד של משה בתיאור יחידאי, שלא ניתן לשום ילוד אישה: מהו "ִאיׁש ָהֱא־ֹלִהים"? אמר רבי אבין: מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה הא־לוהים (דברים רבה יא, ד). היינו, שכביכול היה ממוצע בין הא־לוהים והאדם (סידורו של שבת). כי הוא שלוחו (של"ה).

המשמעות העמוקה של נוכחות משה בתוך העם היא סוג של נוכחות א־לוהית חיה, המתלבשת במשה האיש: "ְוֹלא ָקם ָנִביא עֹוד ְּבִיְׂשָרֵאל ְּכמֶֹׁשה ֲאֶׁשר ְיָדעֹו ה' ָּפִנים ֶאל ָּפִנים" (דברים לד, י). כך תופס אותו העם, שבשל איחורו של משה לרדת מהר סיני, נתפס לחרדה ותובע מאהרן: "קּום ֲעֵׂשה ָלנּו ֱא־ֹלִהים ֲאֶׁשר ֵיְלכּו ְלָפֵנינּו ִּכי ֶזה מֶֹׁשה ָהִאיׁש ֲאֶׁשר ֶהֱעָלנּו ֵמֶאֶרץ ִמְצַרִים ֹלא ָיַדְענּו ֶמה ָהָיה לֹו" (שמות לב, א). היעדרותו של משה היא היעדרותו כביכול של ה'.

משום כך, גדולה תמיהת הדורות: כיצד ייתכן שהאיש שהוא הביטוי לנוכחות הא־לוהית בעולם, נענש בחומרה כזו על חטא שקשה להבין בדיוק מה היה בו?

ומהי חומרתו הרבה של החטא, שבגינה אומר ה' למשה ואהרן "ַיַען ֹלא ֶהֱאַמְנֶּתם ִּבי ְלַהְקִּדיֵׁשִני"? האם הכאת הסלע במקום הדיבור אליו נחשבת חוסר אמונה למי שהניף את ידו וקרע את הים ושקיבל את התורה? או שמא היה זה הכעס שהוא מפנה אל העם המתייסר בצימאונו, "ִׁשְמעּו ָנא ַהּמִֹרים"? האם טעות שכזו מצדיקה את הקביעה הא־לוהית שיש כאן פגיעה באמונתו של משה? והרי משה מדעתו שיבר את הלוחות, שעליהם נאמר "ַמֲעֵׂשה ֱא־ֹלִהים ֵהָּמה", וה' לא גוער בו אלא מסכים לו: "יישר כוחך ששיברת" (שבת פז, א); פורש מאשתו – מעשה חמור ביותר לדעתם של אהרן ומרים, וה' תומך בו ללא עוררין. אז מה כבר אירע כאן? שאלת הדורות, כבר אמרנו.

לא חסין מטעות

עניות תשובתי היא שה' משנמך כאן את דמותו של משה. בשפה פשטנית הייתי אומר שחטאו/טעותו של משה מהווה סוג של תירוץ להנמיך את קומתו ולהחזיר אותו לממדיו האנושיים. כביכול אומר ה': "הוא כמוכם, הוא יכול לטעות ואף להיענש". כמו דור המדבר, הוא לא ייכנס לארץ על שום חוסר אמונתו. "ְוַעד ָאָנה ֹלא ַיֲאִמינּו ִבי", נאמר על העם בחטא המרגלים, ועל משה ואהרן נאמר "ַיַען ֹלא ֶהֱאַמְנֶּתם ִּבי ְלַהְקִּדיֵשִׁני". כביכול משה, אהרן והעם, באותה מדרגה של אמונה. קשה להבין זאת.

ניתן היה לומר שיש כאן מלחמה בעבודה זרה, וחשש א־לוהי שמשה ייתפס כאליל. אולי לכן "ֹלא ָיַדע ִאיׁש ֶאת ְקֻבָרתֹו ַעד ַהּיֹום ַהֶזּה" (דברים לד). אבל אפשר גם לומר שה