כל גילוי מדעי חדש קורא לעולם ההלכה והאתיקה להתייחס אליו ולקבוע את מעמדו ואת השלכותיו. הדבר נכון בכל תחום ובכל הקשר, בין אם מדובר בהמצאת החשמל ובין אם בקביעת קו התאריך הבינלאומי. גם כשאנו עוסקים בתחומי גוף האדם ונפשו נחשפות בפנינו תגליות חדשות, ועולה הצורך לנסח את המשמעויות השונות של התופעות.

כך לגבי קביעת המוות המוחי־נשימתי; כך לגבי תוחלת חייו של תינוק שנולד בחודש השמיני; כך לגבי ההפריה החוץ־גופית; כך לגבי גילוי ,DNA־ה וכך אנו עושים גם ביחס לפסיכיאטריה והתחומים המקיפים אותה. משעה שהתברר כי גם הנפש עצמה קשורה למושגי חולי ובריאות, ושחלקם הגדול של אלה אינו תלוי בבחירתו החופשית של האדם, שכן מדובר בתופעות הקשורות בביולוגיה, גנטיקה, כימיה וכדומה, אנו קרואים לתת את הדעת לתחומים הרחבים האלה, ולגבש את הנורמות ההלכתיות, האתיות והאנושיות כלפיהן.

יש הפועלים להטמיע את ההכרה במשמעות הגדולה גם על ידי שינוי השם – מבריאות הנפש לבריאות המוח – וזאת כדי להדגיש את העובדה כי ביסודו של דבר אנו עוסקים בתחום שבשורשו הוא ביולוגי. חשוב להדגיש כי גם יחס זה אינו קובע שהמענה למצוקה המוחית נעוץ רק בכימיה ובמוצרים רפואיים, ואינו מפקיע את מקומו של הטיפול, הייעוץ הנפשי, הקרבה האנושית ודומיהם, כמו גם העיסוק בפילוסופיה ובתיאולוגיה של המציאות הזו כחלק בלתי נפרד מדרכי הטיפול.

מקורות תורניים דלים

כגודל המשימה, כך המחסומים העומדים בפניה. ראשית, למי שלא חווה את התופעות הפסיכיאטריות השונות קשה מאוד להבין את שמתחולל בנפשו של האדם. הוא רגיל לחיות בעולם של בחירה חופשית, של התמודדות, של קבלת הכרעות, של "צא מזה" וכדומה. נדרש מהפך תודעתי כדי להבין שלא אלה הכלים שנפגעי הנפש יכולים להשתמש בהם. דברי אלקנה לחנה העקרה, "ֲהלֹוא ָאנִֹכי טֹוב ָלְך ֵמֲעָׂשָרה ָּבִנים", מעידים על חסר יכולתו להבין את המצוקה האיומה שהיא הייתה שרויה בה: "ָהְיָתה ִּלי ִדְמָעִתי ֶלֶחם יֹוָמם" – מכאן אתה למד שהצרה משבעת לאדם, ואינו מבקש לאכול. וכן אלקנה אומר "ַחָּנה ָלֶמה ִתְבִּכי ְוָלֶמה ֹלא ֹתאְכִלי", מכאן שהבכייה מאכילה (ילקוט שמעוני שמואל־א, עז)

הפגיעות הנפשיות אינן נראות לעין, והן מוסתרות בעולמו הפנימי של האדם. הקושי גובר בשל

העובדה שפעמים רבות תופעות נפשיות התובעות טיפול דומות מדי לתהליכים חיוביים העוברים על האדם, ולעתים הן גם דומות מדי לצדדים חיוביים: הפרעה כפייתית )OCD( עשויה להיתפס כהקפדה במצוות או בניקיון, מאניה – כעוצמות נפשיות של שמחה, וחרדות – כאחריות וזהירות. האבחנה המדויקת והתוויית הדרך לעסוק בה הן קושי מובנה בעולם ההתמודדות הנפשית.

שנית, כמו בסוגיות רבות שהעולם המתפתח מזמן לנו, מקורות היסוד התורניים הם דלים מאוד. אמנם כבר בתנ"ך אנו מוצאים את הרוח הרעה, את העולם המשברי של מי שאינה יכולה ללדת וכדומה, אולם אין אנו יכולים להשתמש באלה כדי לקבוע את יחסנו. חז"ל הכירו תופעות נפשיות מרובות, הגדירו מצבי קיצון כמו "שוטה", לדעת הרמב"ם גם "פתי", זקן ששכח תלמודו וכדומה, וקבעו יסודות הלכתיים כלפיהם. אך אלה אינם נותנים מענה לקשת רחבה של תופעות כמו ,OCD הפרעה דו־קוטבית, סכיזופרניה, דיכאון על פניו השונים, ועוד.

מול העיסוק הנרחב בתחומי רפואה פיזיים רבים והגדרות הלכתיות המלוות אותם – ההתייחסות לתופעות נפשיות כמעט אינה קיימת. לא זו בלבד, אלא שהשפה ההלכתית המקובלת רואה בבחירה החופשית של האדם "עיקר גדול" ו"עמוד התורה והמצוה" (רמב"ם, הלכות תשובה), ומשום כך ההכרה בתסמונות נפשיות מצומצמת מאוד. דוגמה טובה לכך היא דברי חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", שנתבארו בדרך כלל כקריאה לעבודה מוסרית עמוקה יותר, ולא כהסבר לחטא עצמו.

הפסיקה המקובלת בנושאים אלה יונקת בעיקר מהקרבה בין התופעות הפסיכיאטריות לסכנת האובדנות. כאן מזומנים כלים המוכרים בעולמה של ההלכה, שכן אפילו ספק פיקוח נפש דוחה דברים הרבה. ואכן, בספרות השו"ת ובמאמרי הלכה־ורפואה אנו מוצאים הדגשה של הסיכון הפיזי הקיים בתופעות הנפשיות. ואולם, לא תמיד דיני פיקוח נפש מספיקים. פעמים רבות אין בכוחם לעסוק בתסמונות נפשיות רחבות המצויות בעולמם של נשים וגברים שאינם נמצאים בסכנת אובדנות. לא זו בלבד, אלא שלעיתים נראה הדבר כהפרזה חריגה ולא משכנעת בסכנת האובדנות, והדבר גורם לירידת האמון ביושרתה של ההלכה.

אט אט הולכת וגוברת הקביעה ההלכתית כי המושג "חולה שיש בו סכנה" אינו עוסק בסכנה לעצם קיומם של החיים בלבד, כי אם גם לסכנת ההידרדרות הנפשית לתהום ולמצוקות האופפות את האדם ואינן נותנות לו מנוח. אלה עלולות להוביל אותו לתנועות נפשיות עוצמתיות: שיתוק פנימי, רצון להכאבה פיזית כדי לחוש את עצם הקיום, בריחה וניתוק מכל פעילות אישית או חברתית, משבר זוגי, התמוטטות הטיפול בילדים ועוד. משעה שאנו רואים את המציאות הנפשית באופן כזה – הצורך והחיוניות להקל על המשא הכבד מהווים בסיס להיתרים שונים. וכאשר צמודים אליהם גם מהלך של העצמה, טיפול ואיסוף הכוחות, יש בהם כדי לפתוח שער מסוים לאורה שתיכנס. התנועה הכפולה של הרפיית התביעות ושותפות במצוקות, יחד עם ניסיונות עידוד והגדלת היכולת לחיות עם המשא הכבד – הן הדרך הרוחנית הנראית כמכוונת ביותר.

וחי אחיך עמך

ואולם, המשימה העיקרית העומדת בפנינו אינה הסוגיה ההלכתית, כי אם המערכתית הכללית. המתמודדים בסוגיות בריאות הנפש ובני משפחותיהם מוצאים עצמם במצבים קשים בהרבה מאשר שאלות הלכתיות ממוקדות. מדובר בתהליכים הנוגעים לכל מערכת החיים. הבדידות הולכת וגוברת – הן בשל רגשות בושה, אשמה, אחריות, רצון למנוע מבוכה וכדומה, והן בשל העובדה שפעמים רבות יש צורך להשתעבד לנפגע־הנפש, עד שלא ניתן לעוזבו ולהתפנות לקשרים החברתיים. מנגד, החברים הקרובים מתרחקים אט אט, ונוהגים כאילו מדובר במחלה מדבקת המחייבת הירתעות מנזקים העלולים להיגרם. כשלכל אלה מצטרפת הסטיגמה הקשה המופנית כלפי מתמודדי הנפש, מדובר בהתמוטטות של ממש. האחריות לפרק את המעגלים האלה היא חלק בלתי נפרד מחובתנו האנושית והמוסרית.

בעיקר אמורים הדברים כלפי הסטיגמות המוטעות שהחברה מטפחת. אלו כוללות פחדים הנובעים מפגיעות פוטנציאליות שעלולות להתרחש, ומחשש שמא המציאות הנפשית אכן תהפוך לאובדנית, והמפגש יהיה טראומתי מאוד. ובעיקר – נוח תמיד למסגר את השונה ואת האחר, ולהוציא אותו ממסגרת ה"אנחנו". הפחדים הולכים ומשתרעים לתחומי השידוכים, ופסילה מוחלטת מלכתחילה מתרחשת גם כאשר מדובר באנשים מופלאים, מטופלים ובני זוג פוטנציאליים.

גם מבחינה מוסדית מוצאות המשפחות את עצמן במציאות משפילה. בתי הספר ומוסדות החינוך דוחים את מתמודדי הנפש; אגודות השירות הלאומי ומקומות השירות נרתעים מלצרף מי שיש בעברה מה שהם רואים ככתם; מדרשות, ישיבות ומכינות קדם־צבאיות נרתעות מלקבל; על אף העובדה שכל המומחים קובעים שהמקום הטוב ביותר למתמודדים הוא בקהילה – אין רפואה קהילתית ראויה, תמיכה קהילתית, ומוסדות פוסט־אשפוזיים בקהילה; גם כאשר מתבגרים ומגיעים לעולם התעסוקה, לראיונות, לקורות החיים, לרקע הרפואי – צומחת חומה הבולמת את הקבלה.

המשימה הרוחנית המוטלת עלינו אפוא אינה מתמצית רק בשאלות הלכתיות ובניסוח מפתח הלכתי ממוקד, כי אם בקיום רחב ועמוק של "וחי אחיך עמך". זוהי קריאה גדולה לחברה הישראלית בכללה, ולעולם הציוני־דתי בתוכה. בעולמם של הנביאים, הנְדחים החברתיים היו הגר, היתום והאלמנה, והתורה והנביאים האריכו והטמיעו את ההכרה כי התביעה הא־לוהית מאתנו היא לראות את כל מרכיבי החברה, להבין את מצוקתם וכאבם, ולעשות את שביכולתנו לאסוף את השברים ולסייע.

הגר, היתום והאלמנה בימינו כוללים היקף הרבה יותר נרחב, ובתוכם נפגעי הגוף ונפגעי הנפש, החותרים לבריאותם הגופנית והנפשית. הערבות ההדדית של כולנו היא המפתח לכינונה של חברה ההולכת בדרכי התורה והאנושיות, והיא חלק בלתי נפרד מהחובה ההלכתית והמוסרית המוטלת עלינו.

ְמ ֻב ָּקׁש ָמקֹום ָׁש ֵקט ָע ָליו ֻּת ַּנח ַה ֶּנ ֶפׁש. / ְל ַכ ָּמה ְר ָג ִעים ִּב ְל ַבד. / ְמ ֻב ָּקׁש ָמקֹום ֶׁש ְּי ַׁש ֵּמׁש ִמ ְד ָרְך ְל ַכף ָה ֶר ֶגל. / ְל ַכ ָּמה ְר ָג ִעים ִּב ְל ַבד. / ְמ ֻב ָּקׁש ָע ִציץ, ָעֶלה, ִּגְבעֹול, אֹו ִׂשיַח, ֶׁשֹּלא ָיקּום / ְוִיְתַקֵּפל ְּכֶׁשִהיא ָּתבֹוא. ְל ַכ ָּמה ְר ָג ִעים ִּב ְל ַבד. / ְמ ֻב ָּקׁש ִּדּבּור ֶא ָחד, ָנ ִקי, ָנ ִעים ְו ַחם ֶׁש ְּי ַׁש ֵּמׁש ַס ְפ ָסל / ִמ ְק ָלט, ְל ִמי ֶׁש ִהי, ְקרֹו ָבה ֶׁש ִּלי, ַי ְל ָּדה־יֹו ָנה, ַנ ְפ ִׁשי ֶׁש ִּלי / ֲא ֶׁשר ָי ְצ ָאה ִמן ַה ֵּת ָבה, ְלַכָּמה ְרָגִעים, ִּבְׁשעֹות ַהּבֶֹקר, / ְוֹלא ָמְצָאה ֵמָאז ָמנֹוַח ְל ַר ְג ָלּה (אדמיאל קוסמן)

"עברתי כמה אשפוזים עם הילדה שלי, הגעתי למצב שאני בדרך לצאת החוצה מהעולם הדתי כי אין לי מקום. כמה אדם יכול לסבול? כמעט התחלתי לחלל שבת. הרגשתי שאני לא יכולה לחיות בעולם הזה. בלי העולם הדתי, בלי התורה, אין לי מקום בעולם. לפני כמה חודשים הבנתי שאין ברירה, שאני חייבת לעשות משהו. שבלתי אפשרי שלא יהיה לבת שלי מקום".

הקש ששבר את גבה של ורד מזומן־אביעד ,)44( אם לארבעה מפדואל, היה עוד דלת שנטרקה בפניה במגרש הביתי שלה – הציונות הדתית. אחרי שלא הסכימו להחזיר את בתה למערך השירות הלאומי בעקבות אשפוז פסיכיאטרי, אף שהייתה כבר מאוזנת ובריאה, בת נוספת קיבלה סירוב מאותה סיבה, ממדרשה שביקשה ללמוד בה.

"הבת שלי הייתה אמורה ללכת למדרשה בעין הנצי"ב, רציתי להיות בסדר אז נסעתי עד לבקעה כדי להגיד להם מה הבעיה, להכין אותם, להכין את הקרקע בשבילה, אבל אז, בגלל שהייתי גלויה וכנה איתם, החליטו שהם לא רוצים אותה", מספרת ורד.

"במקרה אחר, כשהבת השנייה רצתה לחזור לשירות הלאומי, במקום לתת לה יד וללוות אותה, התחושה הייתה שרק מנסים להערים עליה עוד ועוד קשיים ועוד ועוד ועדות. ורק תדברי איתה, ותיפגשי עם העו"סית. חלאס, עזבו את הילדה. היא רק רוצה לחזור לחיים שלה. היא עשתה שירות לאומי במחלקת ילדים בבית חולים. האחות הראשית לא פעם ביקשה ממנה להישאר מעבר למה שהייתה צריכה, אבל פתאום כשהילדה לא מרגישה טוב והייתה צריכה לטפל בעצמה, הקערה התהפכה על פיה. פתאום עשו לנו את המוות. כשהייתה מאושפזת במעייני הישועה התנהגה כאילו היא עדיין במסגרת השירות הלאומי. דאגה ועזרה לכולם. אמרתי לה שחייבים להכיר לה בתקופה הזו כתקופת שירות. אנשים שעוברים אשפוזים הם לא משוגעים. הבנות שלי בריאות כמו הרבה אנשים אחרים שלא מתמודדים עם אפיזודות נפשיות".

ורד לא ויתרה. הדחיות שספגו בנותיה שברו את רוחה, אבל גם יצרו אצלה נחישות חדשה והביאו אותה ליזום ולהוביל את הקמת קואליציית הארגונים הדתיים לתחום בריאות הנפש. אט אט, ובעזרת שותפים ושותפות לדרך – בהן ח"כ מיכל וולדיגר וח"כ עידית סילמן – הרעיון הפך למציאות. לאחרונה התקיים בכנסת המפגש הראשון של הקואליציה, המאגדת שורה של ארגונים ומוסדות הפועלים בתחום בריאות הנפש בציבור הדתי, בשאיפה לחולל שינויים נדרשים.

"כל החיים גדלתי בעולם הדתי. ביסודי, ברעננה, ברשת אמי"ת, ברשת צביה, שנתיים של שירות לאומי בנוה מיכאל", אמרה מזומן־אביעד למתכנסים בחדר ועדת הבריאות של הכנסת, והסבירה מדוע כל זה רלוונטי לתמונה שהיא מבקשת לצייר. "אתם, הציונות הדתית, זה הבית שלי. כשהבת שלי חלתה אמרו לי שיש קבוצת תמיכה של עמותת אנוש, אבל זה לא מעניין אותי. אני לא קשורה לשם. זו לא התרבות ולא השפה שלי ולא עונה לי על הצורך. אני רוצה מקום כאן בבית שלי.

"זה בכלל לא היה ברור שאקים קואליציה של ארגונים דתיים, כי לא היה לי ברור שאצליח להישאר דתייה", הוסיפה ורד בגילוי לב. "אבל אולי היום אני צריכה להגיד תודה על הדלת הזו שנטרקה לי על הפנים, כי בזכותה אנחנו כאן, יושבים סביב השולחן - ולא סתם שולחן אלא בכנסת ישראל – ולא מתביישים".

בשיחה שקיימנו אחרי הדיון שיתפה אותי ורד בכאב המפלח שטלטל גם את עולמה האמוני והדתי,

ובבחירתה לאחוז בו למרות הכול. "לו הייתי מרימה ידיים הייתי מזמן בועטת בהכול בעיטה גדולה ומפוארת. אבל אני לא. אני קצת בועטת וקצת משתגעת כי אני באמת לא מבינה איך אדם שלא עשה רע לזבוב סובל עוד ועוד. אני עדה לסבל הזה ומזדהה וקמה בכל בוקר בשלוש בלילה ובוכה. אבל אני לא זזה כמעט פסיק בהלכה. אז אולי אין לי ביטחון בה', והאמונה שלי בקרייסס לפעמים, אבל אני לא יוצאת וסוגרת את הדלת אחריי. אני קמה בנץ בשבת והולכת לחפש אותו בבית הכנסת. בזמן התפילה לחולים אני מעבירה פתק לעזרת גברים. משם יוצאת לפעמים בבכי הביתה, כי אני מוצפת ולא בא לי שיראו אותי. שלא אצטרך להסביר".

ואם יש בליבכם שמץ של ספק, אספר לכם שאת מפגש הפתיחה של קואליציית הארגונים לבריאות הנפש פתחה אביעד עם כיסוי ראש לראשה ושמלה, ובירכה בכוונה גדולה: "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

מקידוש ועד כפכפים

ורד מזומן־אביעד, ביום־יום חוקרת מחשבת ישראל העוסקת בחינוך, התחילה בקטן – אם אפשר לכמת מה שהיא עושה. בכל פעם שהיא נתקלה בחוסר, שם בחצר האחורית והעזובה, במחלקה הסגורה, היא פעלה למלא אותו. הדבר הראשון שעליו לא יכלה לשתוק היה נושא תפילות השבת. "להשאיר ילדה בת 12.5 לבד בבית חולים זו חוויה קשה מאוד. בבית חולים רגיל זה לא קורה, אתה יכול להישאר. אבל כשזה בית חולים לבריאות הנפש, אתה צריך להשאיר אותו וללכת. הזמנים הכי קשים היו בשבתות. תמיד גירשו אותי, תמיד נשארתי. אומרים לי 'גברת, אין אפשרות', ואני לא מוותרת. חיפשתי איך ונשארתי שבתות. אמרתי לעצמי שאם הילדה שלי שם, גם אני אהיה שם. אבל איזה שבת יש בבית חולים? טלוויזיה דלוקה, וזה עצוב ועלוב כל כך. יושבים כולם על הספה מול בובספוג ופטריק, גם הבחור החרדי, כי אין איך להיות שם דתיים. איך אפשר בכלל לדעת ששבת היום?"

אין תפילות בשבת בבית החולים גהה? ורד פעלה למען מיסוד תפילה וקבלת שבת מוזיקלית, שאליהן מגיעים מתנדבים מחוץ לבית החולים. במקום בוב ספוג, לכה דודי. אבל תפילת שבת בלי קידוש? אין לזה טעם וריח, אז גם קידושים היא ארגנה. וכשראתה מטופלים מעשנים בשרשרת, מכלים בשעמומם שתי קופסאות סיגריות בשבת, גייסה כסף וקנתה משחקי קופסה וספרים לשלוש מחלקות סגורות. בגיוס כספים נוסף השיגה למחלקת ילדים ונוער של גהה שולחנות פינג־פונג ומשחקי חוץ. גם כורסאות מעוצבות ורודות היא השיגה, שיהיה נעים ויפה.

ולא רק את הרוח הקמלה היא ראתה, אלא

גם את הגוף. שוב היא גייסה כספים והביאה 140 ערכות טיפוח לכל החולות והחולים בגהה. וכשגילתה שבקיץ הישראלי המיוזע אין כפכפים לחולים במרפאה לבריאות הנפש ב'זיו', היא גייסה את הסכום הדרוש. "היו להם רק נעליים סגורות מהחורף. קנינו כפכפים לכולם", היא מספרת. גם ספרית שתסדר את השיער למטופלות ולמטופלים היא גייסה. "קיבלתי מבית החולים רשימה. השגתי דבר אחר דבר. זה מדבק", היא מספרת. "ככל שנכנסים עוד ועוד אנשים למחלקות הסגורות, מעגלי החסד גדלים".

במחלקות קראו לה "הפיה", אבל מבחינתה היא בסך הכול לא נתנה לאדישות להכניע אותה. לא נתנה ללב שלה להיסגר ולעיניים שלה להיעצם. בסך הכול היא גייסה לפרויקטים השונים שהרימה במחלקות סכום כולל של 45 אלף שקל.

אבל על כל הצלחה וחיזוק שהיא מקבלת מתוככי המחלקות, היא סופגת עדיין חבטות נוספות מהעולם שבחוץ. בשבועות האחרונים קיבלה אחת מבנותיה "לא" נוסף. "כל החיים שלי זה אשפוז אחד גדול. עברתי 12 אשפוזים עם בני המשפחה שלי. אני אעשה חריש עמוק של הסברה בציבור ובמוסדות החינוך", היא מבטיחה לי, אבל בעצם לבנותיה. "אני אדאג לכך שהפרימיטיביות הזו תעבור מהעולם. שינוי, קבלה, הכלה, למידה". בעיני רוחי אני מדמיינת את ורד מציירת סביבה מעגל, זועקת כלפי שמיים וארץ: אני לא יוצאת מפה עד שתעשו לי ולבנותיי מקום ביניכם.

תור ארוך של ממתינים

בכל שנה נפלטים ממסגרות החינוך והשירות של הציונות הדתית עשרות אם לא מאות נערים ונערות, בשל "חוסר התאמה" על רקע נפשי. גם בתה של ט', תושבת מרכז הארץ, מצאה את עצמה מחוץ למחנה.

"הבת שלנו התחילה את התיכון באולפנה נחשבת במרכז עם פנימייה, שהתאימה לה מאוד", מספרת ט', גם היא בין יושבי השולחן בכנסת. "היא הייתה נערה תוססת, אידאליסטית, חברותית, מדריכה בבני עקיבא. פתאום באמצע כיתה ט' – טלפון. 'תבואו לקחת אותה, תביאו הערכת מסוכנות, עד אז היא לא חוזרת'. נרמזנו שאין להם יכולות להחזיק את זה. ואז הגיעה הקורונה. אי אפשר להסביר כמה שהמחלה הזו רעה למתמודדי הנפש. כל הסגר הראשון היא החזיקה מעמד, למדה מרחוק, הרימה פרויקטים לכל השכבה שלה בזום והייתה חיונית ופועלת, אבל המחלה כבר קיננה בה. אירוע רדף אירוע, ואנחנו, מלאי אמפתיה כלפי המוסד המפואר, גרמנו לה לעזוב במקום שתחווה את הדחייה, שאז חשבנו שהיא בלתי נמנעת. ביום שעזבה היא הלכה למנהלת באומץ ושאלה: 'נכון שהיית מעיפה אותי אם לא הייתי עוזבת לבד?' התשובה הייתה ישירה וכואבת".

ורד מזומן־אביעד: להשאיר ילדה בת 12.5 לבד בבית חולים זו חוויה קשה מאוד. בבית חולים רגיל אתה יכול להישאר. כשזה בית חולים לבריאות הנפש, אתה צריך ללכת. הזמנים הכי קשים היו בשבתות. תמיד גירשו אותי, תמיד נשארתי. אבל איזה שבת יש בבית חולים? יושבים כולם על הספה מול בובספוג ופטריק, איך אפשר בכלל לדעת ששבת היום?