מקור ראשון

תורת הנפש

"רק אתמול קיבלתי הודעה", מספר הרב יונתן (יוני) רוזנצוויג, "מרב שכתב לי כך: 'התמוגגתי לראות בפעם הראשונה חיבור הלכתי בענייני בריאות הנפש, שנכתב מתוך חיבור עמוק לעולם ההלכה. מעבר לעצם העלאת הנושאים החשובים לשיח ולמודעות, הספר מדגים באופן חסר תקדים כיצד יש לגשת לנושאים אלה, מתוך היכרות עם ה,DSM התייעצות עם אנשי מקצוע, והבנה שלעולם בריאות הנפש יש חוקים משלו'",

"הודעה אחרת שקיבלתי", ממשיך רוזנצוויג ומצטט בסיפוק, "הייתה מרב שקרא את הסעיף הנוגע לנשים המתמודדות עם הפרעות אכילה, שבו הסברתי את הצורך במודעות ורגישות גבוהה כלפיהן, הן מצד הרב הפוסק והן מצד הבלניות במקווה. אותו רב כתב לי שהוא קרא את הסעיף הזה עם דמעות, כי אנשים לא תמיד מבינים את מה קורה לאישה במצב כזה שצריכה להגיע למקווה. זו התמודדות עם הגוף ועם איך שהוא נראה, לעיתים עם צלקות. כל ההכנות לקראת המקווה לא פשוטות עבורה, ולזה מצטרפת ההתמודדות מול הבלנית. אלה דברים שלא מופיעים בשום ספר הלכתי, ועבור אנשים ונשים שמתמודדים עם הפרעות כאלה, עצם העובדה שהשורה הזו כתובה אומרת שמישהו רואה את הסבל והכאב שלהם. זה בפני עצמו דבר משמעותי מאוד".

התגובות הללו ועוד רבות אחרות שמקבלים הרב יוני רוזנצוויג וד"ר שמואל הריס על ספרם החדש "נפשי בשאלתי – הלכות בריאות הנפש" (הוצאת מגיד), מחזקות את המטרה המרכזית מבחינתם בהוצאת הספר. "אני לא יודע איך אפשר לנסח את זה במילים שיעבירו את עוצמת הדברים, אבל חשוב לדעת שאנשים עם בעיות נפשיות סובלים מאוד", אומר רוזנצוויג. "יש איזו תפיסה שלפיה נכון שאנשים סובלים מבעיות נפשיות, אבל זה לא כמו אדם שהיד שלו כרותה, למשל, או שיש לו סרטן. זה ממש לא נכון. המחלות הפיזיות האלה נוראיות, אבל בתחום בריאות הנפש יש סבל שלא יתואר. זה לא דבר קטן, איזה דכדוך של בוקר; אלו דברים שיש להם השלכות תפקודיות כמו כל מחלה פיזיולוגית.

"לפעמים ההשפעה של הפרעה נפשית על תחומי החיים היא רחבה יותר מאשר מחלה פיזית. מחלה פיזית יכולה להקשות על פעולה מסוימת, אבל במחלה נפשית ההשפעה היא רוחבית. הרבה פעמים זו השפעה גם על כל המשפחה, שנכנסת כולה לתוך הבוץ הזה. גם הצורך לפעמים להסתיר את הבעיות, ובעצם לשקר לכולם, מכביד עוד יותר. זה קושי שאי אפשר לתאר.

"כאן בעצם הבשורה המרכזית של הספר שלנו – אין לזלזל בבריאות הנפש. הספר נלחם בסטיגמה הזו בכלי הכי חזק שיש ליהדות להציע, שזו ההלכה. כשההלכה קובעת שבמקרים של הפרעה נפשית אפשר להקל, שיש מקומות שצריך להתחשב – זו לא רק איזו הבעת השתתפות בצער, אלא שדר עמוק של הכרה בסבל הזה, באמיתיות שלו. לכן הספר הוא מקור של נחמה להרבה אנשים. אף שמדובר כאן בספר הלכתי, עם שפה רבנית והערות שוליים ארוכות, לא צריך להבין את הספר כדי להרגיש שקיבלת את ההכרה".

"סבל נפשי זה בור בלי תחתית", מוסיף ד"ר הריס. "אחת ההמחשות שאני נותן לעומק הסבל הזה הוא מתחום שאני מתמצא בו – הפרעת אישיות גבולית. בתחום הזה אנחנו רואים אנשים שפוגעים בעצמם פיזית, שזו תופעה שקשה מאוד להבין: מדוע שאדם יפגע בעצמו? אחד ההסברים שאנחנו שומעים מהם הוא שהסבל הנפשי כל כך קשה להכלה, עד שהם מעדיפים להמיר אותו לסבל גופני, כי הוא לפחות נראה אובייקטיבי, מדיד. ההכרה ההלכתית שהספר שלנו נותן משמשת עבור אותם מתמודדים סוג של תיקוף לכך שהם לא שקופים. שמישהו רואה ושומע אותם, ושאפילו ההלכה מכירה בסבל שלהם.

"אנחנו מאוד מקווים שהספר הזה ישמש פתיחה לאנשים לדבר על הנושא הזה יותר, גם בתחום ההלכתי. העובדה שאנחנו מכירים בכך ומגיבים באמצעות ההלכה, היא כבר חלק מהתיקון. בנוסח של מי שבירך לחולים, חז"ל קבעו שנתפלל על 'רפואת הנפש ורפואת הגוף', כשהם מקדימים את רפואת הנפש לר

פואת הגוף. הם כנראה הבינו עד כמה רפואת הנפש חשובה".

הקשר האוסטרלי

לצד הבשורה המהותית הגלומה בו עבור מי שמתמודדים עם בעיות בתחום בריאות הנפש, חשיבותו של "נפשי בשאלתי" קשורה גם בהיותו ספר הלכתי שחתומים עליו במשותף רב ואיש מקצוע. הזוגיות הספרותית הזו מבטאת את השילוב שצומח בבתי המדרש של הציונות הדתית – של מחויבות להלכה לצד הכרה בחשיבות המדע ובהתפתחויותיו השונות.

הרב רוזנצוויג, ,41 הוא רב קהילה בבית־שמש, שבה הוא מתגורר עם אשתו וחמשת ילדיהם. ד"ר הריס, ,43 נשוי ואב לחמישה אף הוא, הספיק לכהן כמנהל השירות הפסיכיאטרי בבית החולים הדסה הר הצופים. לפני כמה שנים ייסד את מכון דביר, המעניק טיפול נפשי לאוכלוסיית דוברי האנגלית בארץ. שיחתנו מתקיימת בחדרו של ד"ר הריס במכון, לא רחוק ממתחם התחנה הראשונה בירושלים.

ההיכרות בין השניים החלה כאשר רוזנצוויג עשה תקופת שליחות בקהילה היהודית באוסטרליה, שהריס נולד וגדל בה. "הקשר בינינו נמשך גם כשחזרתי לארץ מהשליחות", מספר רוזנצוויג. "לאחר כמה שנים, כשד"ר הריס עלה לארץ, התחלנו ללמוד בחברותא נושאים שונים. לפני כחמש שנים התחילו להגיע אלי כל מיני שאלות בתחום בריאות הנפש, וביקשתי ממנו שנקדיש את החברותא שלנו ללימוד בנושא הזה. הוא יביא את הפן המקצועי, ואני את הידע ההלכתי".

תכננתם מראש לכתוב ספר?

"המטרה הראשונית לא הייתה לכתוב ספר אלא רק לענות על כמה שאלות, אבל מהר מאוד הבנתי שיש פה עניין שחשוב לטפל בו. כשחיפשנו ללמוד מתשובות ותקדימים בספרות ההלכתית, לא מצאנו כמעט שום כתיבה בנושא, בוודאי לא באופן מסודר. אני לא

הרב רוזנצוויג: כשההלכה קובעת שבמקרים של הפרעה נפשית אפשר להקל, שיש מקומות שצריך להתחשב – זו לא רק איזו הבעת השתתפות בצער, אלא שדר עמוק של הכרה בסבל הזה, באמיתיות שלו. לכן הספר הוא מקור של נחמה להרבה אנשים. אף שמדובר כאן בספר הלכתי, עם שפה רבנית והערות שוליים ארוכות, לא צריך להבין את הספר כדי להרגיש שקיבלת את ההכרה

טוען שלא היו רבנים שענו על שאלות כאלו – היו כמובן מי שעסקו בנושאים האלה עוד לפניי – אבל לא היה משהו מסודר שכתוב בצורה נגישה, שכל אחד יכול למצוא. למעשה גם היום, בעידן שבו אנשים מוצאים אצל 'הרב גוגל' תשובות הלכתיות לכל נושא, יש מעט מאוד התייחסות הלכתית לתחום בריאות הנפש, בטח יחסית לתחומי הלכה אחרים. לכן אמרתי לד"ר הריס שחשוב שנעלה על הכתב את הלימוד

והבירור שעשינו".

"זה לגמרי התחיל מתוך מקום של חברות וחברותא, אבל ככל שהתקדמנו ראינו שיש בזה צורך עמוק", מוסיף ד"ר הריס. "הבנת המציאות היא דבר חשוב בכל תחום שנדרשת בו פסיקה הלכתית, ובתחום בריאות הנפש באופן מיוחד. התשובות שמצאנו פה ושם היו מלפני די הרבה זמן, ומכיוון שבניגוד לעולם התורה שהוא נצחי, העולם הפסיכיאטרי כל הזמן משתנה ומתעדכן, היה צורך להביא את הספרות המקצועית העדכנית".

השניים נפגשו במשך כחמש שנים, פעם בשבוע למשך כשעתיים, ללימוד בעל אופי ייחודי. רוזנצוויג: "בכל פעם הייתי מעלה נושא הלכתי שרציתי לדון בו ולשמוע מה ד"ר הריס חושב. למשל העניין של פיקוח נפש – הגדרתי לעצמי מה זה פיקוח נפש בתחום בריאות הנפש, ושאלתי לדעתו האם מקרה כזה נחשב פיקוח נפש והאם נכון להמשיג את זה ככה. הייתי מביא מקרים שהגיעו אלי או שחשבתי עליהם, והיינו דנים בהם. היו גם מפגשים שבהם ביקשתי ללמוד איתו תחום בבריאות הנפש. להבין מה זו הפרעת אישיות, מה זו סכיזופרניה, איך מגדירים את ההבדל בין נוירוזה לפסיכוזה. ד"ר הריס גם נתן לי חומר לקריאה".

הריס: "לפעמים למדנו סוגיות בש"ס ובפוסקים שקשורות בבריאות הנפש, והיינו מנסים לקחת את המקרים שהיו שם ולהבין מה זה אומר בעולם המושגים הפסיכיאטרי של ימינו, ומה הנפקא־מינות ההלכתיות של מצבים כאלה".

על מלאכת הכתיבה היה אמון הרב רוזנצוויג. בכל פעם לאחר שובו מן המפגש הוא היה מעלה את הדברים על הכתב, ומנסה לעשות בהם סדר. "כך לאט לאט נוצרו פרקים, שבסוף כונסו לצורת ספר".

מתי הגעתם להבנה שהקפתם את הנושא ואפשר להוציא את הספר?

"לא הקפנו את הנושא", ממהר הרב רוזנצוויג לשלול את האפשרות הזו. "יש לי במחשב עוד 50 שאלות שקיבלתי אחרי שהספר כבר הגיע להיקף כזה שאי אפשר היה להוסיף עוד חומר. חלק מהשאלות הללו הן על נושאים כל כך בסיסיים, שאני לא מבין איך לא נגענו בהם ולא עלו על דעתי אז. אני מעריך שבהמשך נוציא חלק שני".

מפרויד ועד כאן

במבט חיצוני, "נפשי בשאלתי" נראה כמו ספר הגות יותר מאשר ספר הלכה, אולם העיצוב והמבנה הפנימיים הלכתיים לחלוטין. חלקו הראשון מורכב מפסיקות הלכתיות, מחולקות על פי נושאים, כאשר בחלקו העליון של העמוד כתובה הפסיקה בקצרה ובלשון פשוטה, ובהערות השוליים ישנו פירוט נרחב מאוד. חלקו השני של הספר כולל נספחים ובהם דיונים מפורטים סביב מושגים כמו "שוטה", "חולי נפש כחולים שיש בהם סכנה" ועוד.

"יש הרבה חוכמה באופן שבו הרב יוני בנה את הספר", מציין ד"ר הריס. "המבנה הזה יוצר ספר שנגיש לכל אחד, החל מהמתמודדים ובני משפחותיהם שלפעמים פשוט צריכים תשובה ואין להם את היכולת להיכנס לעובי הקורה, דרך מי שרוצים להעמיק קצת יותר ולראות את הדיונים והמקורות בהערות השוליים, ועד מי שמעוניינים לצלול לעומק הסוגיה בנספחים שבסוף. זה משקף את העובדה שהספר מיועד גם למתמודדים, גם לאנשי המקצוע וכמובן לרבנים".

"כמו שכתבתי בהקדמה לספר, המטרה לא הייתה שאנשים יפסקו הלכה ישירות מהספר", מסייג הרב רוזנצוויג, "ואני גם חושב שזה לא נכון. הספר מעלה את המקרים ומביא כיוונים ונקודות לפסיקה וחשיבה. אני מקווה שאדם שיש לו בעיה קונקרטית יסתכל בספר, יבין שיש מי שחשב על הבעיה שלו, ועם זה ילך אל הרב שלו שיוכל לפסוק לו מה נכון במקרה שלו. מהכיוון השני, רב שמקבל פנייה בתחום הזה יוכל להיעזר בספר כדי ללמוד את הנושא ולהגיע לפסיקה. בסופו של דבר, בתחום בריאות הנפש, כמו שאמרו לי הרבה מטפלים, כל מקרה לגופו. עשינו בספר הרבה עבודה, אבל היא לא אמורה ולא יכולה לפתור את כל הבעיות. זו מעין קריאת כיוון למתמודדים שיוכלו לדעת שיש מענה, ולרבנים שידעו שיש כלים לפסוק".

"ושהפסיקה הזו תהיה מתוך שיחה עם אנשי המקצוע", מוסיף ד"ר הריס. "אני מקווה שהספר יפתח בין רבנים לאנשי מקצוע שיח דומה לזה שיש ביני ובין הרב יוני, שיח שיביא פסיקה מדויקת ורלוונטית ותוצאה טובה יותר מבחינה קלינית עבור המטופלים. אנחנו כאנשי מקצוע יודעים כמה חשובה למטופל הדתי המעורבות של הרבנים ושל הקהילה. זה דבר שיכול לעזור, לקדם ולחזק את המטופלים".

בעבר שררה חשדנות רבה יותר בין רבנים למטפלים, מציין ד"ר הריס, אך השינויים שהתרחשו בשני העולמות סוללים את הדרך להבנה הדדית רבה יותר. "היחס בין הפסיכיאטריה והעולם הרבני לא היה טוב בהתחלה. היו הרבה בעיות אינהרנטיות, פילוסופיות, שקשורות לאופן שבו פרויד המשיג את האדם, עם האיד, האגו והסופר־אגו. הרבה פרשנויות ומושגים פסיכואנליטיים היו בעייתיים מאוד מבחינה תורנית. היום זה שונה, כי העולם הפסיכיאטרי לא נמצא באותו מקום, ויש מקום לדיון בין הרב לאיש המקצוע. לפעמים איש המקצוע עצמו 'יפסוק' כביכול שמבחינה רפואית־פסיכיאטרית צריך לנהוג באופן מסוים, אבל יש הרבה מקרים שבהם אפשר – ואדרבה, ראוי ורצוי – לערב שיקולים הלכתיים רוחניים לתוך הטיפול. אנחנו יודעים שבמיוחד בתחום של בריאות הנפש, העולם הנפשי והרוחני של האדם משפיע מאוד על איך שהוא חווה, מתמודד ומחלים ממצבים כאלה, ולכן חייבים לקחת את זה בחשבון.

"בשפה העברית, המילה 'נפש' משמשת גם לתחום של בריאות הנפש וגם לעולם הרוחני, ואני חושב שיש קשר אמיתי בין הדברים", מוסיף הרב רוזנצוויג. "אצל המתמודד הדתי יש צורך לטפל בשני האספקטים הללו, ברובד הנפשי־מנטלי וברובד הנפשי־רוחני, כי הם קשורים זה בזה. אם לא מטפלים בשניהם, אז הטיפול לא תמיד יהיה מיטבי".

לא היו רבנים שחששו מפרסום הספר, בטענה שעדיף להשאיר את הפסיקה בתחום הזה כתורה שבעל פה?

"אחרי שכתבנו את הגרסה הראשונה של הספר עברתי בין רבנים מכל הקשת האורתודוקסית, מרבנים ליברלים ועד רבנים חרדים, ורק אחד או שניים אמרו שהם מעדיפים שלא אכתוב בשמם את הפסיקות ששמעתי מהם", מספר רוזנצוויג. "הרוב המוחלט הביע הסכמה מוחלטת שאפרסם מה שהם אמרו, כולל בסוגיות שבהן התפלאתי שהם מוכנים לפרסם, ואפילו הזהרתי אותם. התחושה שלי הייתה שכיום רבנים מבינים שבריאות הנפש הוא נושא חשוב".

סודיות רפואית ודיספוריה מגדרית

במקביל לסבב הרבנים התייעץ הרב רוזנצווייג גם עם אנשי מקצוע נוספים מלבד שותפו ד"ר הריס. "כמו שאי אפשר לבנות ספר רק על דעתי כרב אחד, אי אפשר היה לבנות רק על איש מקצוע אחד, כי יש מגוון הבנות, גישות ומחשבות בתחום הזה. שוחחתי עם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, ובענייני הפרעות אכילה גם עם דיאטנים. את כל העצות והמחשבות שנתנו לי שיקעתי בתוך הספר, וכשהיו גישות שונות ומחלוקות הבאתי אותם בהערות השוליים, לעיתים בשמו של הדובר ולעיתים שמו מופיע רק בהקדמה".

היו תחומים שבהם ראית פער משמעותי בין העולם הרבני לעולם המקצועי?

"על פי רוב, ההלכה והפסיכיאטריה מוצאות את הדרך המשותפת, אבל בהחלט יש מקרים שלא. דוגמה מובהקת היא הנושא של סודיות רפואית. מה קורה אם מטפל מגלה תוך כדי טיפול משהו שיכול להזיק למישהו. למשל, מטופל שסובל מסכיזופרניה מספר שהוא עומד להתחתן עם מישהי ושהוא לא עדכן אותה במצבו הרפואי, או אפילו שיקר לה. בין הרבנים יש מח

לוקת האם במקרה שהמטפל יודע מי הבחורה הוא חייב לספר לה או לא, והבאנו בספר את הדעות השונות. בקרב המטפלים, לעומת זאת, אין שום מחלוקת. אף אחד לא ישבור את האתיקה הרפואית. זה פשוט להם".

"כאיש מקצוע זה ממש 'יהרג ואל יעבור'", מאשר ד"ר הריס. "רק אם אדם הולך לעשות מעשה אלים ולגרום נזק פיזי לאחרים או לעצמו – יש חובה טיפוח לית וחוקית לעצור את הדבר הזה. בכל מקרה אחר, אין סיכוי שמטפל ישבור את האתיקה הרפואית".

היה נושא שהכתיבה עליו לוותה בכאבי בטן משמעותיים?

"הנושא של דיספוריה מגדרית היה הכי טעון", עונה הרב רוזנצוויג. "החלטתי מההתחלה שאני לא מעלים מהספר שום נושא, גם אם הוא קשה וגם אם הוא נגוע באג'נדות. שבכל עניין נכתוב מה שצריך לכתוב בזהירות, בצורה נאמנה ומשקפת. לכן כתבנו גם על הנושא של דיספוריה מגדרית וניתוחים לשינוי מין. הסעיף עצמו די קצר, אבל עם הערות שוליים מאוד ארוכות, שכל משפט בהן לווה בהרבה כאבי בטן.

"ניסיתי לכתוב סעיף הלכתי באופן שלא יהיה מושפע מערכים ליברליים או שמרניים. לכן לקחתי מקרה קיצון של פיקוח נפש ברור, מקרה של אדם עם דיספוריה מגדרית אחרי ניסיונות אובדניים, שהח רופאים אומרים שיש אצלו סיכוי גבוה לאובדנות. את המקרה הזה, המקום הכי קיצוני של פיקוח נפש, הבאתי לרבנים ושאלתי מה תהיה ההלכה בנוגע לביח צוע ניתוח. התפיסה שלי הייתה שמצב כזה מאפשר לנו להסתכל על הפסיקה ההלכתית באופן נקי, בלי להיכנס למחלוקות האידיאולוגיות, ואני חושב שיצא סעיף מעניין.

"ברור לי שמצד אחד יהיו מי שיראו בסעיף הזה פריצת גדר, יגידו שאני מתיר דברים או רומז שאפח שר להתיר. מצד שני, אלו שרוצים היתר גמור בוודאי יבקרו אותי על זה שלקחתי מקרה קיצון כדוגמה. הביח קורת תהיה משני הצדדים, אבל מבחינתי זה פתיחה לשיח. הסעיף הזה צועד בדרך האמצע, מביא מקרה ומנסה לדבר עליו בצורה הלכתית טהורה עד כמה שאפשר, עם דעות של רבנים, מחקרים שונים, וניסיון לפתוח צוהר בצורה ראויה ומאוזנת".

נושא קרוב שדווקא לא מופיע בספר הוא הומוח סקסואליות, ולמחברים יש הסבר פשוט מדוע: "הומוסקסואליות לא נמצאת בספר שלנו כי זה לא מופיע במהדורה הנוכחית של החDSM (ספר האבחח נות הפסיכיאטריות המקובל בעולם המקצועי; ג"ד). יש שני מקומות בספר שזה מוזכר, אבל קיבלנו החח לטה עקרונית שמכיוון שזה לא מופיע כהפרעה בח ,DSM לא נעסוק בזה", אומר הרב רוזנצוויג. "אנח שים שואלים שהרי גם לאוכלוסייה הזו יש בעיות, ואני עונה שאם יש להם חרדה, אובדנות או דיכאון – הם יכולים להסתכל בספר לגבי התופעות הללו ספציפית ולראות איך זה משפיע. אבל כל עוד זה לא בח,DSM לא ניכנס לזה".

יש לי תחושה שהיה לך נוח שזה לא שם.

"ברור שמבחינת העולם הדתי זה נושא שמעורר הרבה מחלוקות, אז בהחלט נוח לי שלא היינו צריכים להיכנס לזה. אבל אם זה היה חלק מהחDSM הייתי כותב על זה, בדיוק כמו שכתבתי על דיספוריה מגח דרית. נדמה לי שזה מוכיח שלא חששנו לעסוק גם בנושאים האלה".

מבחן התוצאה

בריאות הנפש היא תחום מורכב ורווי ניואנסים, שדורש התאמה אישית של כל מקרה לגופו. השאלה המתבקשת היא כיצד ניתן ליצור קריטריונים אחידים לתחום כל כך סובייקטיבי.

"בהחלט נכון לומר שתחת כותרות כמו 'דיכאון' או 'הפרעת אישיות גבולית' נכנסים הרבה מקרים שונים מאוד זה מזה, הן באופן שבו הדבר מתבטא והן בהשח לכה ההלכתית", מסכים הרב רוזנצוויג. "מה שניסיח נו לעשות בספר זה לעמוד על הגבול הדק הזה שבין כלל לפרט. אם אתה פוסק למקרה פרטי מדי אז זה לא עוזר לאף אחד, ואם אתה פוסק למקרה כללי מדי זה יהיה לא נכון ולא מדויק. לכן היינו צריכים למצוא את נקודת האמצע. במובן מסוים ד"ר הריס ואני המצאנו שפה, כשהדיוקים שהוא הביא מצד השפה המקצועית עזרו לי לנסח שפה הלכתית שתהיה נכונה לתחום הזה באופן ספציפי.

"אני חושב שהנקודה הזו קשורה גם לאחת השאח לות שאנחנו שומעים הרבה, והיא למה הספר הזה יצא עכשיו ומדוע עד היום לא הייתה ספרות כזו. אני חושב שחלק מהעיכוב הזה לא קשור לצד ההלח כתי אלא לצד של בריאות הנפש. כמקצוע לקח לתח חום הזה זמן עד שהוא הגיע למצב שמאפשר לייצר מושגים, הגדרות והבחנות ברורות. רק מרגע שנוח צרו אותן הגדרות, נוצרה האפשרות להשתמש בהן כדי לייצר פסיקה כתובה. עדיין יש עבודה שצריח כה להיעשות ביחס להגדרות, אבל כיום כבר אפשר לומר שהפסיכיאטריה הגיעה למצב שמאפשר להח תייחס לדברים יותר קונקרטיים. במובן הזה הספר יצא בתזמון מתאים – המוכנות מצד המקצוע, המוח כנות מצד אנשי ההלכה, וגם העובדה שהנושא הזה מעניין ומעסיק את הציבור".

השינוי שעבר תחום בריאות הנפש, מחדד הרב רוזנצוויג, הוא לא רק בהבנה טובה יותר של נפש האדם, אלא גם ביחס לכל האופן שבו הדברים מוח גדרים. "ממצב שבו הגדרות נסמכות בעיקר על תיאוריות פסיכולוגיות, עולם בריאות הנפש עבר להגדרה שמבוססת יותר על סימפטומים מיידיים. אפשר להסביר שאדם סובל מדיכאון בגלל משהו שההורים שלו עשו, אירוע שהוא חווה או כל טראומה אחרת, ויכול להיות שזה גם נכון, אבל בשורה התחתונה קשה למדוד את זה ולדעת במח דויק. זה גם קריטריון שיהיה לי מאוד קשה להחיל על אנשים אחרים. כל טראומה שכל אחד עובר שונה מזו של האחר. לכתוב שדיכאון הוא תוצאה של גורמים כאלו ואחרים לא ממש עוזר כדי לייצר הגדרות, בוודאי כשאין כל ביטחון שהתיאוריות האלה נכונות, וזה גם לא מאפשר מדידה של זה.

"לעומת זאת, כשמגדירים דיכאון לא לפי מה שקרה לאדם אלא לפי הסימפטומים – אנהדוניה שהיא חוסר יכולת ליהנות מדברים, חוסר יכולת לישון, אובדנות וכו' – זה מאפשר לייצר הגדרות ברורות יותר. דיכאון הוא לא רשימת סימפטומים, אבל רשימת הסימפטומים מאפשרת להגדיר דברים במדויק, באופן שלא ישתנה כל הזמן. מן הסתם עוד יהיה שינויים גם בתחום הזה ובח,DSM אבל כבר אפשר לדבר על עקביות מסוימת שהצליחו להח גיע אליה. זה בדיוק מה שמתאים להלכה, כי גם ההלכה פועלת לפי הגדרות ומעדיפה את הכמות על האיכות. בעולם הדתי ברור שהמשמעות נמח צאת באיכות, ולמשל בפסח המשמעות זה חג החיח רות ולא לאכול כזית מצה, אבל האופן שבו ההלכה מתייחסת לזה היא באכילה של כזית מצה. השפה ההלכתית היא כמותית, ומהבחינה הזו אפשר לומר שכעת השפה ההלכתית והשפה הפסיכיאטרית התח לכדו לפונדק אחד שבו הן יכולות לעבוד ביחד, דבר שלא היה אפשרי לפני חמישים שנה".

במהלך השיחה עימם, כמו גם בספר שלהם, משח תמשים השניים במילה "מתמודדים" כדי לתאר את הסובלים מבעיות נפשיות, ולא במקרה. "לא נראה לי שתמצא בספר את המילים 'חולה נפש'. נמנעתי מזה לגמרי", אומר הרב רוזנצוויג. "זה ביטוי לא מקצועי שלא נמצא כיום בשימוש, והוא גם שיפוטי", מוסיף ד"ר הריס.

"לדעתי המילה 'הפרעה' היא ממש מופלאה, ומח עבירה את המושג 'disorder' בצורה הטובה ביותר. המשמעות של 'disorder' זה 'לא לפי הסדר', והכח וונה היא שיש את הסדר הרגיל, ואותו אדם לא מצח ליח להתמודד איתו. זה לא שיפוטי. זה מתאר את התופעה, לא את האדם, ולא מכניס אותו לקופסה מסוימת. במובן הזה המילה 'הפרעה' ממש מתאימה, כי היא מתארת משהו שמפריע למהלך התקין של החיים, שלא מאפשר לאדם לעשות דברים באופן שהוא היה רוצה. הבעיה היא שהביטוי 'מופרעים נפח שית' לא נשמע טוב, לכן חשבנו שמתמודדי נפש זו המקבילה הנכונה ביותר. אנחנו מנסים לתאר את עובדתיות החיים של אותם אנשים, לא את האנח שים. לומר על מישהו שהוא 'חולה נפש' זה לתאר את האדם, מה גם שפעמים רבות אותם אנשים לא מרגישים שהם חולים. לכן צריך להיזהר עם הדבקת תוויות לאנשים.

"במובן המקצועי אפשר לדבר על 'מחלה' כשאח נחנו יודעים מה הגורם למצב. אדם עם דלקת ריאות נקרא חולה כי אני יודע שיש לו וירוס או חיידק מסוים. זה דבר שאפשר להוכיח את קיומו באמצעות בדיקה. בעולמות הנפש זה לא קיים. רואים הפרעה תפקודית או סבל ומצוקה, אבל אין אטיולוגיה, אי אפשר להצביע על סיבה או גורם. גם במחלות שמח

ד"ר הריס: אנחנו מאוד מקווים שהספר הזה ישמש פתיחה לאנשים לדבר על הנושא הזה יותר, גם בתחום ההלכתי. העובדה שאנחנו מכירים בכך ומגיבים באמצעות ההלכה, היא כבר חלק מהתיקון. בנוסח של מי שבירך לחולים, חז"ל קבעו שנתפלל על 'רפואת הנפש ורפואת הגוף', כשהם מקדימים את רפואת הנפש לרפואת הגוף. הם כנראה הבינו עד כמה רפואת הנפש חשובה

דברים בהן על קשר גנטי, מדובר על הרבה גנים שקשורים לזה. אין גן ספציפי או שילוב גנים מסוים שאפשר להגדיר אותו כגורם. לכן גם מקצועית אי אפשר לדבר על מחלה".

במקביל למחשבות על חלק ב', העבודה על הספר הולידה את הפרויקט הבא שרוזנצוויג עוסק בו כיום, גם הוא בתחום בריאות הנפש. "בעקבות העיסוק ההלח כתי בנושא וההבנה של חשיבותו, הקמתי עמותה בשם 'מעגלי נפש' שעוסקת בהכשרת רבנים לסיוע למח תמודדי נפש, הן באמצעות העלאת המודעות שלהם לעניין, והן לקראת פתיחת 'קו חם' שמתמודדי נפש יוכלו להתקשר אליו כדי לקבוע פגישה ולקבל ייעוץ בכל הנושאים הללו. גם מטפלים יוכלו להתקשר, כדי שיוכלו לומר למטופל שיש רב שמאשר את הטיפול שהם הציעו לו. אם תרצה, מעין מקבילה של 'מכון פועה', שמייעץ בענייני פוריות – בענייני בריאות הנפש. כיום הקו החם הוא מספר הטלפון שלי, אבל כבר הכשרנו שני מחזורים של רבנים מכל רחבי הארץ. רובם מהציבור הדתיחלאומי, אבל אנחנו בשאיפה להח גיע גם לציבור החרדי, ויש גם בקשות להכשרות כאלו בחו"ל.

"את החלק ההלכתי אני מעביר, ד"ר הריס ואנח שי מקצוע נוספים מלמדים את הצד המקצועי, יש עובד סוציאלי שמדבר על הפן הקהילתי, ואני מביא גם מתמודדי נפש כדי שיספרו על החוויה שלהם, כי בעיניי אין תחליף למפגש ישיר עם המתמודדים. בסופו של דבר, הכי חשוב לנו הוא שכמה שיותר מתמודדים ימצאו מנוחה לנפשם. זו הייתה המטרה בכתיבת הספר, להקל על הסבל שלהם. ליצור תורת חסד, תורה שעושה חסד".

בכיתה י' עברה בתה של ט' לאולפנה ליד הבית, ואז הגיע הסגר השני. "לא הייתה לה שום קבוצה להשתייך אליה, היא עוד לא חלק מהמקום החדש וכבר לא הייתה חלק מהאולפנה הקודמת. המצב הידרדר כשכולם היו בבית כמה שבועות. המחנכת הייתה מדהימה והחזיקה את הכול, אבל בסוף השנה, כשהיא הודיעה על יציאה לשבתון, שמענו שוב את אותן המילים: לא יכולים להכיל, זה אירוע רב נפגעים, בנות מפחדות, הצוות לא יודע מה לעשות, ושיא השיאים – זה מדביק בנות אחרות.

"בצער וכאב הבנו שוב איפה הדלת. אין לתאר את השבר. איך זה קורה לנו? מה הקשר של הסיוט הזה לחיים הנורמליים והרגילים שלנו? ואז מגיע שלב התחנונים. לאן נלך? אין אף מקום שמיועד לנוער דתי־לאומי? מפה זה רק לרחוב? בדקנו את כל האפשרויות וגילינו שבעצם אין. לנערה דתייה או לנער דתי במדינת ישראל אין היום מסגרת שמיועדת לטפל בבעיות נפש. אני לא מבינה, מה, אנחנו היחידים? אין עוד מקרים כמונו? איפה כל הילדים הדתיים האלה מסתובבים אם כל אחד אומר לי שזה לא אצלו? בשלב הזה, אחרי שתי דחיות כל כך כואבות, הבת שלנו ממש נשברה והגענו לאשפוז. במקביל ובלית ברירה המשכנו לפנימיות חילוניות, וגם שם אמרו לנו שהכול מלא או לא מתאים. יש כל כך הרבה ילדים שיושבים בבית כי לא מוצאים להם מסגרת".

ט' החליטה לשתף בסיפורה הכואב כי "הגיעו מים עד נפש. אנחנו בחוסר אונים עצום. ההתמודדויות לא נגמרות, ומלבדן מחכים לנו גם הצקצוקים. אנשים לא מבינים שזה יכול לקרות לכולם. לא יכול להיות שימשיכו להגיד בציבור שלנו 'אצלנו זה לא קיים'. לא יכול להיות שהמציאות שולחת את המשפחות להתמודד בנפרד, בלי אף גוף שמתכלל את המקרה. לא יכול להיות שבנות לא מתקבלות למדרשה או לשירות לאומי בגלל שהן מטופלות ולא מסתירות את זה בראיון הכניסה. לא יכול להיות שנערים ונערות ימצאו פתרונות במוסדות חילוניים או בכיכר ציון. נערה דתייה שנתקלת בפעם הראשונה בעולם החילוני כשהיא מאושפזת במחלה

פסיכיאטרית, כשהיא במצב כל כך שביר, מנותקת מהעולם המוכר שלה, ושם יש שבתות שאי אפשר לשמור, חגים בלי סממן של חג, אחים גברים שתופסים וסוחבים או גרוע מכך – נוצרות אצלה טראומות נוספות".

על ההתמודדות של המשפחה היא אומרת: "כולם יכולים לבוא לבקר בשבתות חוץ ממשפחות דתיות. גם כשנשארנו כל השבת בדירה שמצאנו, אין דרך להודיע שהגענו כי יש רק אינטרקום. ומה עם הבדלה וקידוש, וחודש ארגון כשהיא במחלקה בוכה על ההפסד ואף אחד לא מבין מה הסיפור. ושיעור חקלאות בשנת שמיטה, ושיעור אפייה בלי הפרשת חלה, ועוד ועוד. כל דבר קטן אולי לא משמעותי, אבל המכלול יוצר ריחוק".

מ', נערה דתייה מתוקה שמתמודדת עם סכיזופרניה, שיתפה את באי הדיון בכנסת בחוויותיה. "לפני שהגעתי ל'מעייני הישועה' (שבו המחלקה הפסיכיאטרית נפרדת; ב"ק) הייתי במחלקה שבה הכול היה מעורב. בתור ילדה דתייה שמגיעה למקום כזה היו לי המון קשיים. לא הבנתי מה קורה סביבי. איפה אני, מה הולך. הייתי מסבירה להם שאני דתייה, אבל זה לא תמיד היה עוזר.

"אבל אני פה כדי לתת תקווה", הוסיפה מ', "אז אספר לכם שהיה לי שם ידיד מאוד נחמד ותמיד לקחתי דברים בחיוביות. אמרתי לו שהכול יהיה בסדר, ושנעבור את זה. כתבתי על החלון במחלקה 'אני עוד אצא מפה', ולפני שהשתחררתי הוא הציע לי שנלך ונמחק את זה מהחלון. עשינו מין טקס. מאז עברו שנתיים, אני בריאה ומאוזנת, והעתיד שלי בעזרת ה' יהיה טוב".

כאשר עולה שמה של המחלקה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי מעייני הישועה בבני־ברק, לכולם יש מילים טובות לומר עליה. אבל יש שם בסך הכול 16 מיטות. זהו המקום היחידי בארץ שבו מתבגר יכול להתאשפז במחלקה ללא בני המין השני, ושהמחלקה הפסיכיאטרית היא חלק מבית החולים הכללי. "אתם טיפה בים", אומר אחד הנוכחים, "ותמיד יש תור מטורף של המתנה".

ד"ר ישראל שטראוס, מנהל אגף בריאות הנפש בבית החולים, מאשר שהם "תמיד עובדים במחסור", ומציין כמה חשוב ש"הצרכים של המטופל הדתי יילקחו בחשבון. יש מחסור של רופאים דתיים", הוא מוסיף. "רוב מוחלט של הפסיכיאטרים הדתיים עובדים בפרטי, כי מקבלים הרבה יותר כסף בחוץ". "הלוואי שישכפלו את המודל שבניתם במעייני הישועה", אומרים בחדר.

עד כמה המצב קשה ואין מענים? מרכז צ'רנה, המקום היחידי שמיועד לנערות דתיות לאחר משברים נפשיים משמעותיים, נתון בסכנת סגירה מתמדת. וגם הוא, טיפה בים. מסוגל להכיל כ־51 בנות, כשהצורך גדול בהרבה. אתיה דן, שפעלה למען הקמתו במסגרת עמותת "מניפה" ומנהלת אותו, אומרת כי "יש אלפי ילדים ובני נוער שזקוקים למענה כמו מרכז צ'רנה. אנחנו נילחם שהמרכז ימשיך להוות מודל בקהילה לשיקום מתמודדים במצב קשה, שאינם יכולים להשתלב מיידית במסגרת נורמטיבית. לצערי מודל אינטנסיבי כמו מרכז צ'רנה עדיין לא קיבל הכרה ברמה הארצית ומתקיים מתרומות".

סטנדרטים קשיחים של הצלחה

הקואליציה לבריאות הנפש שואפת להביא לקביעת מדיניות סדורה ומחייבת למוסדות חינוך ולמערך השירות הלאומי מול מתמודדות ומתמודדים בבריאות הנפש, וכן לגיבוש נוהל מחייב לאורח החיים בתוך המחלקות: קבלת שבת, תפילות, נטלה למי שצריך, תפילין וכו'. מטרה נוספת שהציבה לעצמה הקואליציה היא פיתוח "ערכת השתלמות" לרבנים. "אולי קורס מקוון, כוללים להלכה, מנהיגות רוחניות", אומרת אביעד. "שידעו לזהות ולהגיש עזרה ראשונה ולהפנות במידת הצורך לגורמים מקצועיים". נתיב נוסף שדובר עליו כדי לשנות את השיח על בריאות הנפש ומתמודדי נפש, הוא הסברה והדרכה דרך מוסדות להכשרת מורים.

"איפה הקהילה היקרה שיודעת להתארגן מקסים על כל חולה סרטן, אבל כאן פשוט שותקת או מקסימום מתפללת עלינו?" שאלה במהלך הדיון ט', אימה של הנערה שנפלטה משתי אולפנות. "יש כל כך הרבה גלים ואדוות של כאב ומשברים במעגלים נרחבים. בסופו של דבר, ההבדל התהומי בין מתמודד שמצליח לנהל חיים סבירים לזה שלא – עומד על העורף המשפחתי. ומשפחות מתפרקות בהמוניהן מהתמודדויות כאלו. כל משפחה כזו היא גיבורה וצריכה עורף משלה של חברים, קהילה ותמיכה. ובאמת שאין כללים מי נופל בפור להתמודדות ולחולי הזה. זה יכול לקרות לכולם. זה קרה לנו".

כשאני שואלת את ורד מזומן־אביעד האם היא חושבת שהמגזר הדתי "חוטא" באופן מיוחד ביחסו אל מתמודדי הנפש ביחס למגזר הכללי, היא מתלבטת. "אני לא יודעת לומר בצורה חד־משמעית, אבל יש משהו בחברה שאני חיה בה שמנסה לעמוד בסטנדרטים מאוד קשיחים של הצלחה. יש פרופיל מאוד מדויק: משפחה עם ארבעה עד שישה ילדים, עובדים בעבודות הנכונות, הייטק או חינוך. הילדים לומדים בישיבות הכי נחשבות. מתנדבים בוועדת חינוך או קהילה. שני רכבים. מזמינים או מוזמנים כל שבת שנייה, פעם בשבוע יציאה זוגית וכו'".

ולדרישות החברתיות האלה יש מחיר. "קשה להראות סדק במקום כזה. אין מקום לשריטות, למורכבות ולתוהו. איך לא תקנאי בשכנים שלך עם הפער בין התהום שאת חיה בה, כשהרגע חזרת מהמחלקה הסגורה בגהה – והם נראים כמו הפרסומת ללשם? את רוצה להיות חלק מזה, אבל לא באמת יכולה. אצלך כלום לא מושלם".

"את יודעת מה אני בעצם עושה כל הזמן?", שואלת ורד ולא מחכה לתשובה, "את מכירה את זה שחבורת נשים נפגשת, ונניח את איחרת, והן כולן יושבות על ספה ואין לך מקום. אז את מתיישבת ביניהן, מזיזה מישהי קצת לשמאל, מזיזה מישהי לימין, יוצרת רווח ומפנה לך מקום פיזית עם הגוף. אז זה בעצם מה שאני עושה עכשיו, מפנה לנו מקום בספה".

בתגובה ל"דתיות קצוצת כנפיים" מאת איתן אברמוביץ, גיליון פרשת שלח

ישראל זקוקה לתפיסה השמרנית

בביקורתו על השמרנות, איתן אברמוביץ מבלבל בין הפוליטי לרוחני ובין הרוחני לפוליטי. איני יודע לבקר את השיטה הרוחנית שהוא מציג, אך את השמרנות ותפקידה בתרבות הישראלית אינו מבין.

התפיסה השמרנית מתייחסת הן לנפש האדם והן ליחסו של האדם לקהילה הפוליטית שלו – המדינה. העיקרון הרוחני שלה הוא ריסון היצרים לטובת ההיגיון, מתוך שאיפה שההיגיון ינחה את דרכו של האדם בחשיבה על עניינים רוחניים, ואף בעניינים שהם מעבר להיגיון שהוא נדרש להתמודד איתם. השמרנות אינה פוסלת חשיבה מחדשת, פורצת דרך, המביאה לסיפוק רגשי אדיר, אך עומדת על כך שהמפתח לחדשנות נכונה ומותרת הוא ייסודה על אדני גבולות נכונים. ריסון היצרים, אם האדם מצליח בו, מביא לפירות נוספים: נטייה נפשית לחירות פנימית ולחסד עם הזולת. את כל התמות הללו אפשר למצוא הן בהגות הפילוסופית הקלאסית והן בכתבי הראשונים.

גם במישור הפוליטי, העיקרון השמרני הוא ריסון היצרים. גישה זאת מחייבת סקפטיות בנוגע לשינויים מרחיקי לכת במוסדות מקובלים, עד שהשינויים מוכחים כנחוצים. שוב, אין זאת אומרת כי יש לפסול שינוי, כשהוא נחוץ או רצוי מאוד. ועל כך תעיד ההיסטוריה היהודית בת זמננו.

מאה השנים האחרונות היו המשמעותיות ביותר בהיסטוריה הקהילתית של עם ישראל מאז שהורקנוס ואריסטובולוס מכרו את עתיד עמם בנזיד עדשים של מלכות־דמה. מהרגע שהם עשו זאת היה ניתן לצפות את מאתיים השנים הבאות: היהודים ניסו פעם אחר פעם לשוב לריבונותם, עד שהרומאים הרגו יותר ממחציתם והגלו את רוב השאר לארצות זרות. או־אז קיבלה המציאות היהודית את העיצוב שליווה אותה עד המאה העשרים. במאה השנים האחרונות התרחשה תפנית רדיקלית. ליבת הקיום הלאומי בגולה הוכחדה באכזריות, ובה בעת פרחה תקופת ריבונות חדשה.

הקיום היהודי בגלות, כמו בתקופת התקומה, הושפע עמוקות מן התרבות הכללית, לחיוב ולשלילה. תיאוריות חדשות תיארו את טבע האדם כטוב מיסודו, או לחלופין כפתוח לשינוי כמעט ללא הגבלה. עם תיאוריות אלו נולדה הטוטליטריות המודרנית: אנשים ותנועות שהיו בטוחים כי הם יודעים כיצד לעצב מחדש את החברה ואת נפש האדם, ובכך הוכיחו שאינם מבינים דבר. קסם הפיתוי להחריב עולם ישן ולייסד במקומו גן עדן חדש עלי אדמות לא פסח על היהודים, משפינוזה ומנדלסון ועד בן־גוריון ותנועת מפא"י.

אך התנועות האידיאולוגיות המודרניות אינן מספקות בסיס יציב לחברה ריבונית. בן־גוריון ומפא"י ייסדו את המדינה – איפה הם היום? אם הישרדותה של המדינה תלויה בנרטיב היסטורי וערכי מכונן, האם הרעיונות שעליהם נוסדה המדינה יכולים לספק תשתית זאת? האם שיבת ציון וייסודה מחדש של מדינה יהודית ריבונית הם חלק מתנועת בוסר עולמית שמפא"י הייתה חלק ממנו, ושנכשלה במקומות רבים כל כך, או שמא היא התגלמות של משהו ישן ושורשי יותר?

השמרנות היא נטייה פילוסופית המבססת את קיומה של מדינת ישראל לא על החולות המתפוררים של המהפכנות המודרנית, אלא על שורשים. היא מחייבת את שיבת ציון, את הציונות ואת השינויים המפליגים בהווי היהודי הכרוכים בהם, בכך שהיא מכירה בהם כדבר טוב, יהודי, שורשי. היא הגות אוניברסלית שיכולה להצדיק בעיני אזרחי ישראל את הזהות הפרטיקולרית של ההיסטוריה, התרבות והמסורת שלהם. בממד נוסף, האינסטינקטים ואף התודעה שהשמרנות מקנה למחזיקים בה מספקים את העוגן המוסרי והפוליטי הנחוץ כדי להבטיח את הצלחתו של הניסוי בתקופה של תמורות חדות ועקירת עוגנים.

לא למותר להזכיר כי השמרנות שמה דגש, בין היתר, על מתן חופש לחירות האישית של האדם ומחשבתו, יותר משיטות פרוגרסיביות המתיימרות לדעת כיצד האדם אמור לחשוב. אולי חירות זאת היא הסיבה העיקרית לפופולריות של השמרנות בקרב ציבורים שרגילים לשמוע מהמוסדות השולטים (בינתיים) במדינה כי הלגיטימיות של ערכיהם, אורחות חייהם ומחשבותיהם מוטלת בספק.

כללו של דבר, השמרנות חיונית לקיום ולהתפתחות החברה והמדינה הישראלית. היא אינה באה להכתיב את תפיסת היהדות של האדם, אלא מתווכת בינה ובין חובתו של האדם כאזרח כלפי החברה שבה הוא חי. היא משרטטת ומצדיקה את הגבול הנכון בין האוטונומיה של האדם כפרט ובין אחריותו לתרום לטובת הכלל, מבלי למחוק את אישיותו ואת רצונותיו. יצחק קליין ד"ר יצחק קליין הוא ראש המחלקה למחקרי מדיניות בפורום קהלת

בתגובה ל"בן הארץ" מאת יאיר שלג, גיליון פרשת קרח

תוכנית ההתנתקות של א"ב יהושע

יאיר שלג מגדיר את א"ב יהושע "דמוקרט וליברל בנשמתו". אני הכרתי בו פן שונה: בתשרי תשס"ו, 27 באוקטובר ,2005 קיימנו יום עיון לראשי המכינות הקדם־צבאיות. כולנו היינו שרויים עדיין תחת החוויה הקשה של ההתנתקות מרצועת עזה, עקירת המתיישבים והריסת בתיהם. הזמנתי את א"ב יהושע לשאת דברים ביום זה. כצפוי, הוא התברך בהתנתקות ושיבח אותה. לקראת סיום דבריו פניתי אליו ושאלתי האם הוא מודה שההתנתקות בוצעה בניגוד לכללי הדמוקרטיה. יהושע השיב: "בוודאי. כדי לעקור את המתנחלים מהשטחים מותר להזיז את הדמוקרטיה הצידה!"

נותרתי פעור פה ונדהם. יהושע נחשב לסופר מחונן, איש רוח. יהושע לא טען שההתנתקות בוצעה בהתאם לדמוקרטיה, כפי שסבורים רבים שחולקים עליי, מחלוקת עניינית וראויה. הוא אישר את טענתי וחשף את עמדתו ביחס לדמוקרטיה. איזו רוח רעה הובילה אדם כמוהו לריסוק הדמוקרטיה כדי לעקור מתיישבים שהקימו את בתיהם בגוש קטיף בשליחות ממשלת ישראל? איזו הפקרות מוסרית־ערכית הניעה אותו לנקוט עמדה כה חמורה, בשעה שמדינת ישראל ניצבת בפני מבחן עליון ליכולת הקיום המשותפת שלנו?

שני מסמכים פוליטיים שפרסם א"ב יהושע חושפים את עולמו היהודי־ציוני: "הקיר וההר" (פוליטיקה, ,)1987 שבו מציג יהושע את הכותל המערבי כקיר עלוב ובזוי, קודר וחסום. לעומתו הר הרצל – מקור גאווה ותקווה, מאחד ואהוב; ו"בזכות הנורמליות" (שוקן, ,)1980 שכשמו כן הוא – קריאה לעם ישראל לוותר על מאפייני הייחוד שלו, להתנתק משורשינו העמוקים ולהיות "עם ככל העמים".

הדרך שבה מציג יהושע את הכותל המערבי תואמת את חתירתו להיות עם נורמלי, להשתחרר מהעבר הדתי שלנו. אבל בדרכו, הר הרצל – ובו בית הקברות של גדולי האומה, בית הקברות הצבאי ויד ושם – מאבד את משמעותו וערכו. חזון העוועים של יהושע משדר לנופלים הטמונים בו ולפוקדים אותו: לשווא מאמציכם ומסירות הנפש שלכם. שהרי אין צורך לעולם בעוד עם נורמלי, יש די והותר, ובוודאי לא עם שמעורר כל הזמן צרות וטורד את מנוחת העולם ללא הרף. עם שבחר להתנחל במרחב גיאוגרפי ואנושי שעוין אותו וחותר לעקור אותו ממנו.

נתנחם ונתעודד בכך שרבים הטמונים בהר הרצל, בהם הרצל עצמו, חנה סנש ועוד רבים רבים, הציבו חזון יהודי־ציוני מעורר השראה, כל אחד בדרכו ובסגנונו. חזון שמכיר ומוקיר את ייחודו של עם ישראל, את שורשיו הקדומים השלובים מדת ומלאום שאין להפריד ביניהם, את תרומתו האדירה לעולם ואת הבשורה שהוא נושא בכנפיו. יוחנן בן יעקב

כפר עציון

קהילת הקלאבהאוס בעפולה, והיא מוצגת כעת בבית רשות הרבים בשכונת קריית־יובל בירושלים. בעבר שמעתי לא מעט על הקלאבהאוס לא מעט מחברה קרובה שעובדת שם, אך התערוכה סיפקה לי הזדמנות לצלול לעומק ולהבין את סוד קסמו של המקום וההצעה הייחודית שהוא מספק.

מרכזי קלאבהאוס הראשונים הוקמו בארה"ב עוד בשנות הארבעים של המאה הקודמת, על ידי אנשים שיצאו בעצמם מאשפוזים פסיכיאטריים, במטרה לסייע למי שמתמודדים עם השלכותיו של משבר נפשי עמוק, ולקדם את השתלבותם בחברה. הקלאבהאוס הוא קבוצת עזרה הדדית, שמאפשרת למתמודדים לחוש חלק מקהילה, באווירה תומכת ומקבלת. מודל הקלאבהאוס הוא שיתופי ושוויוני: ההחלטות והשאלות הקשורות לניהול המרכז נתונות בידי כולם, וקולם של אנשי הצוות אינו חזק יותר משל החברים. המפגשים במרכז מסייעים למתמודדים לשקם את יכולותיהם ולהיחשף מחדש לכוחותיהם, כדי שיוכלו להצטרף מחדש לעולם של חברויות, משפחה, תעסוקה והשכלה, לצד שירותי התמיכה שהם זקוקים להם להמשך תהליך החלמתם.

כיום קיימים מאות סניפי קלאבהאוס ברחבי העולם, בעשרות מדינות. בארץ קיימים שלושה מרכזי "קלאבהאוס עמית" – בעפולה, בטבריה ובירושלים, ושני סניפי "קלאבהאוס" בחיפה ובחדרה.

"שום דבר עלינו – בלעדינו"

כדי להבין איך זה עובד שוחחתי עם לאה אילן, מתמודדת וחברה בקלבהאוס, ועם עודד אריכא, מנהל המרכז בירושלים. "גדלתי בקיבוץ דתי, והחיים שלי התנהלו במסלול הרגיל: קיבוץ, צבא, מש"קית הוראה, והגעתי לקצונה", מספרת לאה. "הייתי במצוקה כבר בצעירותי, אבל אף אחד לא ידע ואף אחד סביבי לא הלך לפסיכולוג. בצבא אפילו עבדתי עם קב"נים, אבל היה לי ברור שאין לי מה לפנות לעזרה כי ידיחו אותי. ואז יצאתי לשליחות לסקוטלנד מטעם הסוכנות היהודית. שם התרחש שבר בחיי, וחזרתי לארץ במצב לא טוב. הייתי לאה של הלילה, השרויה בתוך תהום גדולה, ולאה של היום עם כוחות גדולים. הייתי אובדנית ואושפזתי לתקופה ארוכה. שם הפכתי ל'חולת נפש' וזו נהייתה הזהות שלי, שאני חולה ולא מסוגלת לתפקד בחוץ. כל חבריי מסביב מתקדמים בחייהם, לומדים באוניברסיטה, מתחתנים, מביאים ילדים – ואני מאושפזת.

"כשהשתחררתי מבית החולים אחרי שנתיים וחצי הייתי במצב טוב יותר, והשתתפתי בתוכנית שיקום של מכון סאמיט. שם גם הכרתי את בן זוגי. אנחנו יחד כבר 13 שנים ומנהלים חיים רגילים, עם ליווי של עובדת סוציאלית ומדריכה של מכון סאמיט. אני דודה, אחות, ואנחנו חברים בקהילת בית הכנסת בשכונה.

"במסגרות אחרות יש אנשי מקצוע שמכירים אותי ועובדים איתי כמטופלת, אבל כאן זה אחרת", מתארת לאה את מקומו של הקלאבהאוס בחייה . "כאן יש לי קול. הגישה היא שנותנים לנו להוביל ולהיות חלק מכל מה שמתרחש במרכז. זה מקום של שותפות. יש כאן משרד, חדר אוכל, קפטריה, מרפסת עישון ומחשבים. צריך שתהיה ארוחת צהריים – אז מי שרוצה מכין. צריך לטפל בעניינים משרדיים – אז מי שרוצה ויכול יושב לעבוד. מישהו צריך סיוע במילוי טפסים – אז חבר שמבין מסייע. הם לא עושים בשבילנו, אלא אנחנו עושים יחד".

ומה קורה אם אף אחד לא רוצה להכין צהריים?

"אז לא יהיה", משיב עודד, מנהל המקום. "כמו שאת רואה סביבך, הקירות מלאים בטבלאות שיבוץ. אנחנו לא קובעים תורנות מראש כי זה עלול להלחיץ. מי שמגיע בבוקר משתבץ לאן שהוא רוצה. הוא יכול לבחור רק לשבת פה עם החברים, או לעבוד בקפטריה

למשל. אני יכול לגשת למישהי ולומר לה: את ממש טובה בשקשוקה, אולי תצטרפי אליי ונכין ארוחה? או: אתה רוצה לבוא למשרד? וזה לגיטימי לומר לא. החברים מוצאים את הכוחות שלהם ובוחרים מה הם רוצים לעשות".

לאה: "הרעיון המרכזי הוא שיש בחירה. חברים יכולים להגיע מתי שהם רוצים וכמה שהם רוצים. יש מי שמגיע בכל יום, ויש כאלה פעם בחודש. אני מגיעה לכאן ושוכחת שזה בריאות הנפש. יש לי פה קהילה וזקוקים לי, כמו שאני לאחרים. אני יכולה להיכנס בבוקר, וכשמישהו מבקש עזרה במשהו אני יכולה לסייע. זה מעצים אותי ומזכיר לי את הכוחות שקיימים בתוכי. גם בהקשר הטיפולי, לא מדברים עליי מאחורי דלתיים סגורות אלא אני חלק מכל מה שקשור אלי".

"שימי לב שאנחנו יושבים במשרד, אבל יש חלונות אל החלל המרכזי", מציין עודד. "שקיפות מלאה, כולם יכולים לראות את כולם כל הזמן. אם אני חושב שצריך לדבר עם עובדת סוציאלית ביחס לאחד החברים, הוא יהיה נוכח בשיחה. החברים מנהלים את הקפטריה, את הניקיון, את המשרד, את חדר האוכל. אנשי הצוות לא מלמדים איך למשל, להשתמש במחשבים, אלא לומדים יחד. ישיבות עמיתים מתכנסות פעם בשבוע עם כולם. כל מי שרוצה מוזמן להוסיף נושא ולהביע את דעתו, והקול של כל אחת ואחד שווה לעמדתו של איש צוות. אנחנו עכשיו בעיצומו של גיוס המונים למרכז חדש ונגיש עבור הקהילה, וכולם לוקחים חלק".

ומה אם הצוות צריך להתייעץ בינו לבין עצמו?

"חוץ מעניינים טכניים שעוברים בווטסאפ של חברי הצוות, כל השאר בשקיפות מלאה. אנשי הצוות לא נמצאים כאן באו כדי לנהל את המתמודדים, אלא מנהלים יחד. אם יש חבר במשבר ואחשוב שצריך לערב אנשים נוספים, אני אבקש את רשותו: 'בוא נקבע תור לפסיכיאטר'. אלא אם כן מדובר במקרים חריגים שבהם מישהו נמצא במצב לא טוב ומתקשה לתקשר באופן סביר. אבל זה קורה לעיתים נדירות, ורק אם זה פיקוח נפש אתערב עבורו. קשה לראות כשאדם במשבר ועושה טעויות, אבל זה שלו וזו זכותו. הביטוי הרווח אצלנו הוא 'שום דבר עלינו – בלעדינו'. לא יהיה מצב שאני אתקשר לעובדת הסוציאלית של לאה בלעדיה, וצריך להרגיל גם את המטפלים לגישה הזו".

כחלק מפעילות המקום, הקלאבהאוס מסייע לחבריו להשתלב בשוק התעסוקה באופן מדורג ומותאם. "בשלב הראשון", מסביר עודד, "אנחנו מציעים לחברים להצטרף לעבודות הבית השונות במטבח, במשרד, בקפטריה, בחנות יד שנייה ועוד, ולרכוש ידע, ניסיון, ביטחון עצמי ואמונה ביכולותיהם. בהמשך אנחנו מלווים חברים שמרגישים מוכנים, ומסייעים להם למצוא עבודה שמתאימה להם ולמצבם. יחידת התעסוקה שלנו נמצאת שם החל מחיפוש המשרה, דרך כתיבת קו"ח והכנה לריאיון עבודה, ואף ליווי בריאיון עצמו אם צריך וניתן".

הליווי נמשך גם לאחר הקבלה לעבודה. "לפעמים המעסיק יודע שאנחנו בתמונה וגם הוא יקבל עזרה והדרכה מאיתנו, ולפעמים החבר מעדיף שהמעסיק לא ידע ואנו מלווים אותו בצורה הדוקה אך בלי קשר עם המעסיק. לכל חבר נשתדל למצוא עבודה בקצב הנכון לו. יש מי שיעבדו פעמיים בשבוע, כמה שעות בכל פעם, ויש לנו גם מהנדס בהייטק. יש חברים שהתחילו בחיתוך ירקות לארוחת צהריים בקהילה, והיום משולבים במטבחים שונים בעיר".

מסע של קבלה עצמית

עודד חווה את אופיו הייחודי של המקום כבר בראיון הקבלה שלו לעבודה כמנהל. "ישבו מולי כמה אנשים והציגו את השמות שלהם וזהו. היו שם מנהלת, יו"ר העמותה, חברים מהקהילה, ולא ידעתי מי זה מי. כשחושבים על זה, כך צריך להיות. האם אני יכול לא לסמוך על אדם כי הוא מרכיב משקפיים או יושב בכיסא גלגלים? לכולנו יש התמודדויות, והחברים כאן לא נחשבים פחות.

"כשמגיע חבר חדש לקלאבהאוס אף אחד לא מסתכל על האבחנות שלו, כי כולנו שווים. זו לא קלישאה, אלא אנחנו יחד בתוך זה. כשאדם שובר את היד הוא מטופל פיזית עד שהיד חוזרת לתפקד, אבל כאן אנחנו מבינים שהמחלה לא טופלה ונעלמה, אלא היא נוכחת בחייהם של החברים והם לומדים לזהות את הטריגרים שעלולים לגרום לה להרים ראש, וממה כדאי להיזהר. לנהל את המחלה, ולא שהיא תנהל אותם. השפה שלנו היא מתוך הבנה שאלו תהליכים ארוכים וגליים. בסופו של דבר התהליכים המשמעותיים מתרחשים תוך כדי עבודה, בתוך החיים. 'בוא נשטוף כלים ונדבר'".

"לקח לי זמן להבין שהשפה כאן אחרת", מוסיפה לאה. "לא שואלים אותי 'איך את מרגישה היום', אלא 'מה בא לך לעשות היום'. וכשאני נכנסת – 'איזה כיף שבאת'. כאן אני מרגישה נחוצה, ואני באמת מסייעת. החברות בקלאבהאוס גורמת לי להרגיש שייכת, חלק מהעולם הזה, ולהפנים את הכוחות שיש לי. אני מתמודדת וזה בסדר, וחלק מהיתרונות שלי נובעים מכל מה שעברתי וממי שאני.

"לפני שהשתחררתי מבית החולים חששתי שלא אצליח להתנהל בחוץ, ולאט לאט עברתי תהליך – לדאוג לאוכל, לכביסה, לווסת את עצמי כשאני לא מרגישה טוב. זו התמודדות עם הזהות שלי שנסדקה. מי אני עכשיו? האם רואים עלי שאני לא בסדר? פעם חשבתי שהייתה לאה של לפני השבר ואיננה עוד, והיום אני מבינה שהמסע שלי הוא בלקבל הכול. אני גם זה וגם זה, ולומדת לווסת. זה תהליך ארוך של החלמה. יש לי המון כוחות, ואז בבום זה יכול להתהפך. אני לומדת להשלים עם כל הצדדים הללו בי, וככל שעובר הזמן אני רוכשת יותר ויותר כלים. כשאני מרגישה שייכת לכאן אני יכולה להיות אני, ודרך פיתוח המסוגלות הזו אני יכולה לצאת החוצה לעולם. בעבר עבדתי כמדריכה שיקומית, בקורונה עבדתי במאפייה, והיום אני בודקת מה נכון לי. זה תהליך. ההתמודדות

פרשתחקת

he-il

2022-07-01T07:00:00.0000000Z

2022-07-01T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282664691081304

Israel Hayom