מקור ראשון

שיר כאב

ֲאִני ָזקּוק ְלַמָּגע / ֱאנֹוִׁשי, מּוָחִׁשי, חּוִׁשי / ֶׁש ִּי ְב ֶנה ֵמ ָח ָדׁש ֶאת ְּגבּולֹו ֶתי ָה ָה ְרעּו ִעים / ֶׁשל ַמ ְמ ֶל ֶכת ַה ַּד ַעת / ֶׁש ַּי ְט ִליא ְּבחּוט ְּת ִפי ָרה / ֶאת ֶט ְמ ְּפַרּטּו ַרת ַה ֶח ֶדר / ֶאת ַה ִּז ָּכרֹון ּו ִמ ְׁש ֶא ֶלת ַה ֵּלב / ֶׁש ִּי ְתּפֹס ְּב ָי ִדי ַה ֶּנ ֱע ֶל ֶמת / ְּב ֶט ֶרם ֶא ְׁש ַּת ֵּג ַע ("שיגעון" מאת שחף ארז)

זהו אחד מתוך שנים־עשר שירים עד כה, המשתתפים במיזם ייחודי בשם "ראי נפשי", שמטרתו לשקף לחברה את עולמם של מתמודדי הנפש באמצעות אמנות. השירים הודפסו על גבי גלויות, שעל צידן השני יצירות אמנות, אף הן של מתמודדי נפש. מארזי הגלויות מוצעים למכירה בבתי קפה ובחנויות בוטיק בירושלים ובאזורים אחרים בארץ. מטרת המיזם כפולה: לתת למתמודדי הנפש אפשרות לביטוי ושיתוף, ולחשוף את החברה להתמודדות המורכבת, שבמקרים רבים היא נסתרת וכלל לא ניכרת לעין.

מאחורי המיזם עומדת רחל לאישנר ,)26( אמנית, יזמת חברתית ואשת חינוך. בעקבות משבר אישי שחוותה באחד משיאי הקורונה, החלה לאישנר לחלוק עם חבריה טקסטים שכתבה. לאחר שחשה בכוחו התרפויטי של השיתוף הרגשי הכתוב, היא ביקשה להעניק את הכלי הזה גם לאחרים. "משהו בהסכמה להוציא החוצה היה בגדר ריפוי ושחרור משמעותי", היא מספרת. "חשבתי לעצמי שאם זה דבר כל כך מרפא, צריך לרתום אותו גם עבור מתמודדים אחרים".

לאישנר הצטרפה לתוכנית "ליבה" של בית אצ"ג בירושלים, תוכנית האצה לאמנים המבקשים לפתח יוזמות שונות. במהלך התוכנית היא ביקשה לברר כיצד אפשר לחבר בין השפה העדינה של האמנות לעולם של בריאות הנפש. "עולם בריאות הנפש מרתיע רבים", היא אומרת. "מאניה דיפרסיה מפחידה. סכיזופרניה מאיימת. דיכאון מרחיק. מפגש ישיר עם התמודדות נפשית יכול לאטום, אנשים לא יודעים מה לעשות עם זה ואיך להגיב. דווקא אמנות יכולה לתווך ולעדן את זה, ליצור סובלימציה, לתת לדברים לחלחל בלי לאיים".

הרעיון הראשוני היה ליצור מראות, ועליהן שירים של מתמודדי נפש. "המטרה הייתה לפזר את המראות ברחבי העיר, כך שברגע שאדם קורא את השיר שעל המראה, הוא רואה במקביל גם את עצמו ואת התגובה שעל הפנים שלו למקרא השיר, גם אם יש שם פחד או כאב. בעיניי אמנות צריכה לצאת לרחוב, להיות נגישה ולא להישאר אליטיסטית. אם אני רוצה להשתמש באמנות ככלי לשינוי תודעתי, אני חייבת שהיא תהיה מפוזרת בכל מקום, לא רק בגלריה. מעבר לבמה שאנחנו רוצים לאפשר ליוצרים המתמודדים, אנחנו רוצים לתת לחברה לראות איך היא מגיבה למתמודדי

נפש. עד שזה לא מגיע אל תוך הבית שלך, אל ארבע האמות שלך, יש חוסר הבנה מה זה הדבר הזה בכלל".

הפקת המראות המודפסות דרשה ייצור מיוחד, וכרגע הן נמצאות בתהליך הכנה. במקביל החליטה לאישנר לצאת לדרך עם תוצר נוסף, ויצאה בקול קורא שמזמין כל מי שמגדיר את עצמו מתמודד נפש, בעבר או בהווה, להשתתף בפרויקט אמנותי של שירים שיודפסו על גלויות ויופצו במוקדים שונים. תוך שבוע הגיעו אליה יותר ממאה שירים, והיא הבינה שלא תוכל להתמודד עם החומר לבדה. בתוכנית שידכו אותה עם אורית קלופשטוק – עובדת סוציאלית, משוררת ועורכת שירה – והיא עברה על השירים, מיינה ובחרה אותם בקפדנות. יחד עם המעצבת נתלי לוי הן הפכו לצוות משותף.

"היה חשוב לנו שהשירים יתקבלו על הלב", מספרת לאישנר על תהליך המיון. "לא יכולנו לבחור שירים קשים מדי, או כאלה שתיארו אובדנות באופן מפורט. היה לנו חשוב שהשירים יוכלו ליצור הזדהות ולעורר את הקורא לעשות מעשה, כמו להרים טלפון לחבר מתמודד, משהו שעד כה הוא אולי חשש ממנו. בין המתמודדים ששלחו לנו שירים היו מהנדסים, עובדי הייטק, מטפלי שיקום, אנשי טלוויזיה, עובדי בנק – אנשים שלא רואים עליהם, שלא חושפים את ההתמודדות שלהם בפומבי או שאין להם למי להגיד. גם טווח ההתמודדויות היה גדול: דיכאון, פוסט־טראומה, מאניה־דיפרסיה ועוד. יש כאלה שמעולם לא היו באשפוז, והסביבה לא יודעת דבר על מצבם".

לכל שיר "שודכה" יצירת אמנות של מתמודד נפש אחר. החיבור בין השירים ליצירות החל בעקבות פניות מצד אמנים, ששאלו אם גם להם יש מקום בפרויקט. "הציורים נותנים רובד נוסף אחרי השלב של קריאת השירים", אומרת לאישנר. כאמור, עד כה יצאו בסדרה שנים־עשר שירים, ובמקביל עובדים על הפקת לוח שנה בשיתוף מחלקה פסיכיאטרית. לקראת אוקטובר, חודש המודעות לפגועי נפש, צפויות גם כמה תערוכות.

מפאת רגישות הנושא, המתמודדים יכולים לבחור אם להיחשף בשמם או לבחור בשם בדוי. הגלויות מעידות שכל טווח האפשרויות קיים – מחשיפה מלאה או חלקית ועד הסתרה מלאה. חלק מהשירים יצאו מתחום הגלויות. לאישנר נפגשה עם אחת המשוררות במיזם וצילמה אותה מקריאה את השיר. המשוררת איננה נוכחת בסרטון במלואה; רואים רק שיער, שפתיים, גב. "אותה משוררת מדברת על הבחירה להיות אנונימית, ומה זה עושה לה לחשוף שירים בפומבי. הצילום, שעלה לאתר המיזם, היה הפעם הראשונה שהיא העלתה את השירים שלה בקול שלה, ואני מאמינה שיום אחד היא תעשה צעד נוסף בדרך לחשיפה".

האזורים השחורים

כתלמידת אולפנה צעירה, מספרת לאישנר, היא פגשה בתופעות שלא ידעה להמשיג אותן: חברה שניסתה לפגוע בעצמה, חברה אחרת עם בעיות אכילה

וירידה קיצונית במשקל. דיכאון היה "עצבות" ותופעות אחרות היו "משהו פסיכי", אבל השמות והמונחים המתאימים לא היו קיימים בסביבה. את השירות הלאומי שלה עשתה לאישנר בפנימייה פוסט־אשפוזית לילדים, ושם נחשפה לראשונה לפגיעות נפשיות מובהקות: ילד שנוטל כדורים פסיכיאטריים. ילדה שנאנסה. נערה שמתמודדת עם סכיזופרניה. הורים עם אישיות גבולית. מטבע הדברים, זה היה מפגש מטלטל.

"את שנת השירות השנייה שלי עשיתי במקום אחר, וביום הראשון ניגשה אלי תלמידת בית ספר ובכתה שקיבלה 70 במבחן", נזכרת לאישנר. "הסתכלתי עליה ומה שעבר לי בראש היה: 'את בוכה על מבחן? אבא שלך לא אנס אותך'. המפגש עם עולמות הקצה של הנפש היה כל כך חזק, שלקח לי זמן לחזור לחמלה כלפי מצבים נורמטיביים".

כתלמידה בבית המדרש לנשים במגדל עוז, היא זוכרת תקופה שבה למדו הלכות פיקוח נפש בשבת. "ניגשתי לרב וסיפרתי לו על מקרה מתקופת השירות הלאומי, שבו נערה ברחה באמצע הלילה והתלבטנו אם צריך להתקשר ולדווח, כי זה היה בשבת. לא הייתה לנו תשובה ברורה והחלטנו ללכת 40 דקות ברגל לבית של המנהל כדי לא לחלל שבת. שאלתי את הרב אם היינו צריכות לחלל שבת, והוא ענה: 'אני לא יודע'. יותר מאוחר שאלתי את עצמי: איך יכול להיות שלומדים הלכות פיקוח נפש בלי להתייחס לבריאות הנפש?"

ממגדל עוז התגלגלה ללימודי קולנוע במעלה, ובתקופה הזו חוותה בעצמה טלטלה נפשית, שנבעה גם מהתובענות הרגשית והאינטיסיביות המעשית של התחום. "אומנויות זה המקום הראשון שהתמודדויות נפשיות צפות בו, כי היוצרים מתעסקים בעצמם. אבל ההתעסקות האובססיבית עם הנפש שלי לא הייתה נכונה עבורי, ונכנסתי למשבר דיכאוני. בנפש יש גם אזורים שחורים, ואם אין סביב היוצר מישהו שיחזיק אותו – הוא נמצא במצב בעייתי; מצד אחד הוא עוסק ביצירה חשופה, ומצד שני הוא צריך להסתיר את נבכי הנפש השחורה, כי אי אפשר להתנהל בתחום כל כך אינטנסיבי ושיתופי כמו קולנוע כשלא בא לך לצאת מהמיטה. עובדים על טורים גבוהים ואי אפשר לקחת הפסקות בגלל מותשות נפשית, כי אם אשבר או אפרוש לזמן מה, מי ירצה לעבוד איתי בהפקה הבאה? אם במציאות הרגילה שלנו אנחנו חיים עם הסתרה של האזורים השחורים שלנו, בלימודי קולנוע זה קורה באופן הרבה יותר מודגש, כי עובדים מסביב לשעון וצריך להיות חזקים. קולנוע זה עיסוק אינטנסיבי מאוד. יש לי לא מעט חברים שקרסו או נעזרו בתרופות פסיכיאטריות.

"לקח לי המון זמן להבין מה קורה לי. בזמן הלימודים לא ידעתי מה בדיוק עובר עלי אבל הבנתי שמשהו במפגש שלי עם האמנות, באופן שבו היא נעשית, לא טוב לי. ידעתי שרמת התפקוד שלי יורדת, ולא יכולתי לכתוב. ניתקתי את עצמי מאנשים וצמצמתי את ההגעה שלי לאירועים חברתיים, כי זה דרש כוחות שלא היו לי. בדיעבד אני יודעת לומר שמשהו פשוט כבה. איבדתי את הרצון. רק אחרי טיפול ידעתי להגיד שזה היה משבר דיכאוני".

מניסיונה האישי מבקשת לאישנר לומר: "משברים יכולים להימשך תקופה קצרה, ולפעמים הם אורכים חיים שלמים. אל תהיו קורבנות לסיטואציה, לכו לטיפול. ואם אתם בוחרים להיחשף, תעשו את זה בקצב שלכם. לחשיפה יש מחירים לכאן ולכאן, אבל לשתף אפילו בן אדם אחד יכול לפעמים להציל עולם, ואפשר גם לגלות עד כמה הסביבה שלנו יודעת לתמוך".

אחרי שפרשה מלימודי הקולנוע המשיכה לאישנר ללימודי חינוך, תנ"ך ותקשורת במכללת הרצוג. "רציתי להרפות ולנשום. לחזור לאיזשהו קצב איטי יותר. בדיוק אז התחילה הקורונה, שעבורי הייתה ממש ריפוי. לצאת מהאינטנסיביות, וללכת לעבוד עם בני אדם שאין להם אינטרסים אחד עם השני". היא התחילה ללמד תנ"ך בגימנסיה העברית, ועברה להתגורר בבית הברכה, מתחם תיירותי־חקלאי מדרום לצומת גוש עציון.

מדינה בטראומה

המושג "מתמודדי נפש" חוזר על עצמו במהלך שיחתנו, ואני תוהה מה מגדיר אנשים כמתמודדים. האם אלו רק מאובחנים רשמיים? כל אדם שחווה התקף כלשהו? לאישנר מודה שהשאלה הזו העסיקה אותה רבות, ולגישתה זו הגדרה סובייקטיבית. "אני לא מתיימרת להיות אשת טיפול ואני לא מגדירה 'מתמודדי נפש'. מבחינתי מתמודדים הם מי שמגדירים את עצמם ככאלה. אני לא חושבת שאת צריכה לדעת מה יש לך כדי שתוכלי לומר 'אני מתמודדת נפש'. יש אנשים שהנפש שלהם רגישה יותר, והם חווים דברים באופן קיצוני יותר. בעבר קראו למתמודדים 'חולי רוח'. כיום הטווח גדל מאוד, כי השיח הרגשי השתנה. ההורים שלנו היו דור שורד, הם לא דיברו את הנפש שלהם. אנחנו מדברים את הרגש שלנו, וככל שאנחנו נכנסים פנימה אנחנו רואים יותר".

מהיכרותה את התחום ומשיחותיה עם מתמודדים, לאישנר מתארת מצבים ייחודיים לחברה הדתית, בעיקר סביב לוח השנה. "זה מתבטא בהרבה מקומות. אנשים עם OCD (הפרעה טורדנית כפייתית) בערב פסח זו חוויה קשה, דיכאון בחגים הוא גם לא פשוט,

בחברה הדתית אנחנו אלופים באידיאלים וגדלים על לעשות דברים בכל הכוח, בלי לקחת בחשבון את מצב הנפש הפרטית. יש ביו"ש אזורים שהם פקעת של פוסטטראומה. בזמן חטיפת שלושת הנערים הייתי בכיתה י"ב ואני לא זוכרת שיחה טיפולית אחת שעשו לנו אחרי האירוע. איך יכול להיות שבני נוער שחבר שלהם נחטף ונרצח לא יושבים לעבד את הטראומה הזאת?

וההתמודדות ברווקות קשה עוד יותר כי הבדידות מתווספת להתמודדות הנפש. לפעמים כל מה שצריך זה מישהו שיכתוב 'איפה אתה בחג? מה שלומך? האם לבוא ולתקוע לך בשופר בבית?'. אנחנו חברה קהילתית מאוד, אבל אנחנו עדיין לא יודעים להכיל ולקבל מתמודדי נפש. משפחות של מתמודדים כמעט לא יספרו וישתפו ולא יבקשו עזרה. לפעמים הם לא יכניסו חברים הביתה, כי אם יידעו אז יתרחקו או שזה יפגע בשידוכים. יש לזה הרבה מחירים. לפעמים אני רוצה לצאת ולצעוק: תפסיקו להגיד שזה לא קורה אצלכם. צאו מהסרט הזה.

"במדינת ישראל יש מתמודדי נפש יותר מכל מדינה מערבית אחרת, בגלל השואה, השירות הקרבי, פוסט־טראומות ביטחוניות. יש היום בארץ 250 אלף מתמודדי נפש, ועוד רבים שכלואים בתוך ההסתרה וסוחבים בושה אינסופית. בחברה הדתית אנחנו

אלופים באידיאלים וגדלים על לעשות דברים בכל הכוח, בלי לקחת בחשבון את התנאים או את מצב הנפש הפרטית. מה עם מי שיצא לקרב? מה עם ילדים שגדלו באזורי עימות? יש ביו"ש אזורים שהם פקעת של פוסט־טראומה. בזמן חטיפת שלושת הנערים הייתי בכיתה י"ב ואני לא זוכרת שיחה טיפולית אחת שעשו לנו אחרי האירוע. היינו שלושה שבועות עמוק בתוך האירוע, אבל איך יכול להיות שבני נוער שחבר שלהם נחטף ונרצח לא יושבים לעבד את הטראומה הזאת?"

את מדברת על חשיפה ושיתוף כריפוי, אך גם לחשיפה יש גבולות רצויים.

"אי אפשר לעבור ריפוי בלי חברה תומכת, ואי אפשר לקבל תמיכה אם יש הסתרה. כשאת בדיכאון את בניתוק רגשי, וכשאת עסוקה בלהסתיר את הדיכאון את בניתוק הולך וגובר, ואין לך אפשרות להיפתח. החשיפה מאפשרת לצמצם את ההידרדרות. לפעמים עד שמאבחנים מה יש לך, המצב כבר יותר קשה. מתמודדים לא היו מגיעים למצבים כל כך קשים אם הייתה להם עזרה בתחילת הדרך.

"אנחנו רואים איזו תמיכה מקבלים חולים ויולדות בקהילות – באים אליהם הביתה, דואגים להם ותומכים בהם. מתמודדי הנפש נמצאים מחוץ למעגל התמיכה הזה כי החשיפה לא קלה ולפעמים גם לא אפשרית. מי ירצה לחשוף את ההתמודדות שלו אם

הייתי רוצה שמישהו יוכל להרגיש בנוח להגיד 'מתחיל לי התקף דיכאון, אני צריך כמה ימים של חופש'. או שנערה תוכל לומר 'יצאתי מאשפוז, הפסיכיאטר אומר שאני לא מסכנת אחרים', ויקבלו אותה למדרשה או לשירות לאומי. ככל שנבין יותר מה זה ניתוק רגשי ומה זה ימים של מאניה־דיפרסיה, נוכל להגיב באופן יותר ענייני ואמפתי

אחר כך לא יקבלו אותו לעבודה? מי ירצה לחשוף את עצמו אם זה יגרום לכך שלא יציעו לו שידוכים? מי ירצה להיחשף בפני ועדת קבלה ליישוב?

"כשאני נמצאת בתל־אביב הדיבור מאוד פתוח. בציבור הדתי אנחנו עדיין נמצאים מאחור. המודעות גוברת אבל היישום עדיין דל מאוד. אני לא מייפה – לא פשוט להעסיק או להתחתן עם מתמודד נפש, כמו שלא פשוט לעשות את זה עם מישהו כעסן או אגואיסט. אין אנשים מושלמים. אני כמובן לא טוענת שזה נושא מגזרי בלבד. נתקלתי לאחרונה בספר על שופט בקליפורניה שהתמודד עם דיכאון וחרדה, ובמשך כל שנות הקריירה הוא הסתיר את העובדה הזו כדי להתקדם בעבודה, ורק כשהגיע לתפקיד בכיר הוא חשף את העובדה שהוא מתמודד".

שאלת החשיפה וגבולותיה העסיקה את לאישנר גם בבחירת השירים. "אם אני מרגישה שמישהו שלח שיר חשוף מדי לא נפרסם אותו, וגם אחרי שבחרנו את השירים, אנחנו בודקות שוב ושוב האם הם בטוחים שהם רוצים לפרסם, ואם זה השם שירצו להשתמש בו לפרסום. היה מישהו שהתחרט יומיים לפני הדפוס. אני מזכירה לעצמי כל הזמן שאני מתעסקת בנפשות של אנשים, וחשיפה יכולה להיות חוויה מרפאת אבל גם חוויה הורגת, וכל אחד צריך להיות מודע לתהליך שהוא עושה. אני חושבת שיש משהו בתהליך שלנו שבו אמן הוא לא לבד אלא חלק מקבוצה, והוא בוחר באיזה אופן לחשוף את עצמו".

כשתלמיד חוזר ממחלקה סגורה אילו שינויים היית רוצה לראות? מה צריך לקרות, פרקטית?

"הייתי רוצה לטפל בנושא הסטיגמות בציבור הדתי, ויחד עם קואליציית הארגונים הדתיים לבריאות הנפש, לקדם כנסים וימי עיון במטרה ליצור חשיפה לעולם הפסיכיאטרי. גילינו שרוב אנשי החינוך לא יודעים איך נראית מחלקה פסיכיאטרית. עבורי לפחות, המפגש עם מקום כזה היה חוויה משנת חיים. למורים אין תמיד כלים והם לא יודעים לזהות התמודדויות נפשיות. אז מצד אחד הייתי רוצה לתת להם את הידע הזה, ומצד שני להזכיר שמורים לא אמורים להיות מומחים לבריאות הנפש, וצריך איש מקצוע או כתובת ברורה וייעודית בתוך מוסדות החינוך. הייתי רוצה שבמכללות יהיו קורסים של בריאות הנפש. סיימתי תואר ראשון במכללה לחינוך, והייתה לי אולי שעה וחצי בנושא. זה משהו שחייב להשתנות.

"כמו כן, לקהילות עצמן אין הכשרה. אנחנו ציבור ולדני, מה עם דיכאונות אחרי לידה? נכון שהמודעות עלתה, אבל זה עדיין משהו שלא קיים בשיח. בכל מה שנוגע למוסדות החינוך, מערכת החינוך הדתית נכשלת פעם ועוד פעם. יש מורים שיגידו 'אני לא רוצה מתמודד נפש אצלי בכיתה', כאילו זה משהו מדבק. תלמידים שמגיעים למחלקות סגורות אין להם לאן לחזור אחר כך. מנהלים ומורים בחששות, אין להם את הידע המתאים.

"לא יכול להיות שיגידו לילד שהתאשפז במחלקה פסיכיאטרית 'אתה לא יכול לחזור אלינו'. לחולי סרטן בחיים לא היו אומרים משהו כזה. וגם אם תלמיד חוזר ממחלקה סגורה, המורה שלו לא יודע מה זה אומר ומה עושים עם זה. ברור לכולם שאם תלמידה תהיה חולה בסרטן, ישלחו לה מכתבים ומארזים, ידאגו לשיעורים פרטיים ויבואו לבקר. מישהו יעשה את זה עבור תלמיד שנמצא במחלקה סגורה? האם יגידו לתלמידה 'בואי נעזור לך לעשות את הבגרות מתוך המחלקה הסגורה'? אנחנו אלופים בירידי חסד, האם מישהו ישקול לתרום את הכסף של שוק פורים ודומיו למען חולים המאושפזים במחלקה הפסיכיאטרית? אנחנו תורמים בהמונינו למחנות קיץ של ילדים עם נכויות ושכול – שזה בוודאי חשוב – אבל האם מישהו שוקל בכלל לתרום לפגועי הנפש?"

לאישנר מדברת באופן נחרץ על השינויים הנדרשים, אך מדגישה גם את הצורך בשיח מותאם. "יחד עם הצורך להציף כדי לשנות, צריך למנן את השיח. הצפה חסרת גבולות היא גם לא בריאה. אני לא רוצה שידברו כל הזמן על אובדנות, כי שיח מוגבר ומפורט מדי יכול להגביר אובדנות וזאת לא המטרה. אני קוראת לשיח על רגשות, ומבקשת תשומת לב. המטרה היא מצד אחד לתת נראות לקושי, ומצד שני ליצור עין פקוחה ואוזן שומעת.

את מאמינה שמפגש עם שירים על גלויות יכול לחולל שינוי?

"אני לא מאמינה בלשנות עולם, אני מאמינה בלגעת בבני אדם. אם מישהו יפגוש את השירים וייזכר בחבר שלו שעובר משהו דומה, והוא יכתוב לאותו חבר שהוא חושב עליו, זה הרבה. לפעמים הפנייה הקטנה הזאת יכולה להציל חיים כפשוטו. באופן רחב יותר, הייתי רוצה שמישהו יוכל להרגיש בנוח להגיד 'מתחיל לי התקף דיכאון, אני צריך כמה ימים של חופש'. או שנערה תוכל לומר 'יצאתי מאשפוז, הפסיכיאטר אומר שאני לא מסכנת אחרים', ויקבלו אותה למדרשה או לשירות לאומי. חוסר ההבנה של הדבר לא מאפשר לצאת מן ההסתרה הזו ומחמיר את המצב. ככל שנבין יותר מה זה ניתוק רגשי ומה זה ימים של מאניה־דיפרסיה, נוכל להגיב לזה באופן יותר ענייני ואמפתי.

"יצרתי את 'ראי נפשי' בזכות משבר דיכאוני שעברתי", אומרת לאישנר בסיכום שיחתנו. "אספתי את השברים שהייתי, ויצרתי מתוכם במה אומנותית. לא חזרתי לקולנוע, אבל חזרתי לאמנות דרך נתיבים אחרים. אני לא אמנית כמטרה אלא כאמצעי. המטרה היא להגיע למודעות, קבלה והכלה". ְּביֹום טֹוב ֶאְפָׁשר ִלְראֹות אֹוִתי / ַהּיֹום אֶֹבְך / ֲאָבל ָּתבֹואּו ַא ֲח ֵרי ַה ֶּג ֶׁשם. ֵיׁש ָי ִמים ֶׁש ֶא ְפ ָׁשר ַמ ָּמׁש ִל ְראֹות אֹוִתי / ַהּיֹום ֶאְפָׁשר ַרק ְלַהִּגיד / ִהיא ֵמֲאחֹוֵרי ֶהָעָנן ַהֶּזה / ְצפֹוִנית ָלָהר ָההּוא / ֲאָבל ָּתבֹואּו ַאֲחֵרי ַהֶּגֶׁשם ("אבל תבואו" מאת תחיה דוידוביץ)

מה הייתם רוצים לומר לחברה, לסובבים אתכם, אחד לשני? התשובה הייתה כמעט פה אחד: שיקבלו אותנו כמו שאנחנו. שלא יפחדו ולא יימנעו מאיתנו.

"עשרה מחברי הקלאבהאוס הסכימו להצטלם, וקבענו יום צילום. היה לי מאוד חשוב שתהיה להם תחושת ביטחון ואינטימיות. לכל תמונה בתערוכה נוספו פרטים שהם ענו עליהם: מהי האבחנה הפסיכיאטרית? מתי התפרצה המחלה? חלום שהגשמת בעבר? איזה חלום תרצו להגשים בעתיד? לא כולם רצו לשתף באבחנה, ויש שלא ידעו מהי, אבל המסר מהתמונות העוצמתיות עובר – אנחנו מתמודדים אבל אנחנו כמו כולם, ויש לנו חלומות כמו כולם. בסוף יום הצילומים הקבוצה הוצפה ברגשות של העצמה, ויש לי צמרמורת כשאני מתארת את זה. הפרויקט משקף את ההעצמה שהם קיבלו. כשתלינו את התערוכה בירושלים עשינו את זה יחד עם החברים, כי אין היררכיה בקלאבהאוס. שם רואים אותם שלמים, וכך גם נקראת התערוכה".

מטרת התערוכה, אומרת נעם, "היא שהצופה יעבור חוויה של התבוננות בהם, ומתוכה התבוננות בעצמו. מה קורה לי עכשיו כשאני יודעת שהמצולם מתמודד עם מחלת נפש? האם נקודת המבט שלי כלפיו השתנתה? התגובות של הצופים מוכיחות שזה קורה. גם לי זה גרם כמובן למודעות גבוהה יותר. פתאום אני שמה לב שהשפה שלנו משתמשת במילים כמו מטורף, משגע. התחלתי לראות את הרובד הנוסף שטמון בשפה, ודרשתי מעצמי להתחיל לשים לב".

ריטה ואחרים שיתפו את התמונות. "אנשים רואים אותי ושאין לי קרניים", היא צוחקת. "נכון, יש לי קושי, אבל למדתי להתמודד ואני בסדר. חוסר הידע גורם לפחד, ולכן חשוב שיכירו אותנו כמו שאנחנו".

בית רשות הרבים בירושלים, ביתם של ארגוני התחדשות יהודית הפועלים להפיכת המרחב הציבורי לסובלני ומכיל, הוא מקום הולם במיוחד לתערוכה כזו. "יש מוזיאונים וגלריות, אבל כשהפורטרטים תלויים כאן, בחלל שבו מתקיימות גם סדנאות קהילתיות, המצולמים הופכים להיות חלק ממה שמתרחש כאן", אומרת ענבר בלוזר־שלם, מנהלת המקום. "זו 'אוצרות בקהילה'. רשות הרבים הוא מקום שמאפשר לכולם להשמיע קול, והתערוכה מנכיחה את האנשים שבדרך כלל לא רואים אותם. מאוד מרגש להיות חלק מהפרויקט החשוב הזה".

נסיים במילות הדף הפרסומי של התערוכה: "קחו את הרגע להביט בנו לעומק ותראו – אלו אנחנו, זאת האמת שלנו".

תגובות

he-il

2022-07-01T07:00:00.0000000Z

2022-07-01T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/282780655198296

Israel Hayom