"אין לכם ברירה, אתם חייבים לקחת אותו לבית חולים גהה". כך, בלי ללכת סחור סחור, אמר לנו, להוריו ולי, הפסיכיאטר התורן בבית החולים תל השומר. "מה גהה?!", חשבתי בליבי, "מה פתאום גהה, הרי גהה זה למשוגעים בלבד, ונעם ממש לא כזה", אבל לא הייתה ברירה. מצבו של נעם (שם בדוי) היה בכי רע, והפסיכיאטר הודיע לנו שעלינו לקחתו לגהה, או שלחילופין הם ישלחו אותו לשם באמבולנס.

עד אותו זמן לא הכרתי את עולם בריאות הנפש. גדלתי בסביבה נורמטיבית. ילדות רגילה ושמחה, וכך גם הנערות והבגרות. התחתנתי, בניתי את ביתי שלי, והעולם המשיך וחייך אלי. לא שלא נתקלתי בקשיים, מהמורות ואתגרים, אבל הם היו בגדר הסביר. עד שנכנסה לחיי עננה שחורה משחור שטלטלה את חיי. אצל קרוב משפחה שלי, בחור צעיר, עלם חמודות, התפרצה הפרעה פסיכו־סוציאלית (מה שמכונה בלשון העם "מחלת נפש"), וזה פשוט נורא ואיום.

זה לא קרה בבת אחת. זה התחיל בשימוש תמים בקנביס בגיל מוקדם יחסית, הידרדר להתמכרות, וקצת אחרי גיל 18 התפרצה פסיכוזה קשה. המשפחה הקרובה התפרקה, ואני החלטתי להיות שם עבורם ועבור אותו קרוב משפחה מתוק ואהוב. לא תיארתי לעצמי עד כמה קשה וכמעט בלתי אפשרי זה יהיה. לקח זמן עד שקלטנו, ליתר דיוק הפנמנו, שיש לנו עסק עם משהו שמצריך התערבות מקצועית מסיבית. וכשהבנו, היה כבר צורך באשפוז פסיכיאטרי כפוי.

נסענו לבית החולים גהה, ואף שחלפו מאז יותר מ־31 שנה, אני זוכרת כל רגע ורגע משם. כל רגע היה כואב ושחור מקודמו. שישה שבועות היה נעם מאושפז במחלקה סגורה, ואני זוכרת בעיקר פחד, ייאוש, כאב, המון דעות קדומות ובהתאם בושה והסתרה. אחרי האשפוז הראשון הגיעו אשפוזים נוספים, חלקם בכפייה וחלקם בהסכמה, חלקם קצרים ושניים מתוכם ארוכים מאוד, רובם במחלקות סגורות. ליוויתי אותו בכל אשפוזיו. יום יום באתי לבקר, לפעמים ישבתי לצידו שעה קלה, ולעיתים הביקור היה ארוך הרבה יותר.

קשר סוער והפכפך

החוויות מהתקופה הטרופה ההיא חקוקות היטב בתוכי, וספרה המצוין של רונית גולדברגר, "ָטרּוף", עורר אותן מחדש. הספר כולו מתרחש מאחורי הדלתות הנעולות במחלקה הסגורה של בית חולים פסיכיאטרי. אומר כבר כעת שלא יכולתי להניחו מידי. קראתי אותו כמעט בלי הפסקה, ואני ממליצה בחום. ספר חשוב ומעניין.

לפני שאכנס לנבכי הספר אציין שפגשתי את רונית לראשונה לפני כמה שבועות ב"שיגעון של מצעד", מפגן הזדהות עם מתמודדי נפש שהתקיים באוניברסיטת תלאביב. לקחו בו חלק מתמודדים, בני משפחות, אנשי טי

פול וסטודנטים. צעדנו ברחבי הקמפוס עם שלטים כמו "חולה נפש זה לא קללה", "דברו איתי בגובה העיניים", "אל תתייגו אותי" ועוד. מצעד מרגש, שאם ימשיך ויתקיים מדי שנה, יעזור גם הוא למיגור הסטיגמה. לאחר המצעד ארגנו תא דרור, תא הסטודנטים של מפלגת הציונות הדתית ותא הסטודנטים של מפלגת העבודה, פאנל בנושא בריאות הנפש. השתתפנו בו חברת הכנסת אמילי מואטי ואנוכי, שתינו יו"ר במשותף של השדולה לבריאות הנפש בכנסת. גם רונית גולדברגר השתתפה במצעד. רונית היא פסיכולוגית קלינית העוסקת באבחון ובטיפול במבוגרים, בני נוער וילדים. היא הניחה את הספר בידי, אמרה לי שזהו ספרה הראשון, וביקשה שאקרא אותו. הנהנתי בראשי, אמרתי תודה והמשכתי בדרכי. כחברת כנסת אני מקבלת לא מעט ספרים, אך לצערי, על אף רצוני העז לקרוא או לפחות לעיין בהם, אינני מספיקה להגיע לכך. אבל משהו בעטיפת הספר ובתקציר שבגבו משך אותי, וצללתי פנימה.

במרכז הספר שני גיבורים ראשיים: נבו ונועה. נבו הוא סטודנט מבריק למתמטיקה, שמצליח לפתור בעיה פתוחה שאיש לא פתר לפניו. נרגש, הוא ממהר לשתף את המדריך שלו בתגלית. המדריך מתייחס בספקנות, ונבו משאיר לו את העותק היחיד מעבודתו כדי שיחווה את דעתו. מאוחר יותר מתעורר בנבו החשש שהמדריך שלו יגנוב את עבודתו ויפרסם אותה בשמו. הוא פורץ לביתו בסערה, מדבר אליו בגסות ולוקח את העותק חזרה.

בשלב זה מקבלים חייו של נבו תפנית בלתי צפויה: צוות רפואי שמגיע לביתו לוקח אותו בברוטליות לבדיקה פסיכיאטרית כפויה. הבדיקה מובילה לאשפוז בכפייה עם אבחנה של מחשבות שווא גרנדיוזיות ופרנואידיות. האשפוז הכפוי מחזק בנבו את התחושה שהמדריך שלו עושה הכול כדי לגזול את עבודתו. רצף האירועים מהמם אותו וגורם לו לשקוע לתוך עצמו, אל עולם פנימי שבו הוא מרגיש רע, נרדף ומפורק. התרופות החזקות שהוא מקבל מקשות עליו לחשוב ולתקשר, והוא מתנתק מהעולם. נבו זקוק נואשות לעזרה, אך אינו מסוגל לסמוך

על איש.

נועה אורן היא פסיכולוגית מתמחה בראשית דרכה. היא מושלכת לעולם הכאוטי של המחלקה הפסיכיאטרית הסגורה, וממונה למטפלת של נבו. במפגש הראשון שלהם נבו אינו מסוגל לדבר, אך נועה מרגישה אליו חיבור מיידי ונרתמת לעזרתו. הקשר הטיפולי בין נבו לנועה סוער ומלא תהפוכות. נבו שקוע בעולם פנימי מסויט, שמציאות ודמיון משמשים בו בערבוביה. נועה מגששת את דרכה אליו ומנסה לגעת בעולמו, אך אז היא נכנסת לקונפליקט עם ד"ר קרני, המדריכה הפסיכואנליטיקאית שלה, הדוגלת בשמירה קפדנית על גבולות הטיפול. הטיפול בנבו מאלץ את נועה להכריע בין נאמנותה למדריכה שלה ולכללים המקובלים, ובין נאמנותה למטופל שלה. נועה תיאלץ להחליט אם היא מוכנה לסכן את עתידה המקצועי ואת כל מה שחשוב לה, בניסיון להציל את חייו של נבו.

יש מטפלים אחרים

זהו סיפור על מפגש אנושי המתרחש בתנאים קשים וכנגד כל הסיכויים. מפגש בין אדם בנקודת שפל של חייו ובין מטפלת טירונית, שתועה וטועה, ושגם לה קשיים אישים ואישיותיים. היא מקבלת ביקורת קשה ועדיין מנסה לגשת לטיפול בגישה רגישה, אנושית ומסורה. לרגעים נדמה שהתפקידים מתהפכים; נועה היא שזקוקה לעזרה, ונבו הוא שמטפל בה. בעקבות המפגש עם נבו, נועה עצמה עוברת תהליך של שינוי והתפתחות. היא מגלה שבדרך לנבו היא צריכה להתמודד קודם עם הקשיים והכאבים שלה.

הפרקים הראשונים היו לי קשים לקריאה, שכן אף שגם אני חשתי לפני למעלה מעשור בעליבותה של מערכת בריאות הנפש (והיום אני יודעת שזו המציאות – מערכת מורעבת), עדיין נתקלתי גם באנשי מקצוע מעולים, שהצטיינו לא רק במה שלמדו אלא אף באנושיותם. פגשתי באנשי מקצוע (לא כולם, לצערי) שגילו אמפתיה למאושפזים ורצו לעזור להם. התוודעתי לאנשי מקצוע (שוב, לצערי לא כולם) שראו במאושפזים בני אדם עם זכויות, הראויים לכבוד, פרטיות ותקווה.

התחושה שעלתה בי מקריאת הפרקים הראשונים הייתה שהספר, אולי שלא במתכוון, אינו עושה חסד עם הפסיכיאטריה ובתי החולים. הוא משחיר אותם, ובכך עלול לגרום לקוראים לסלוד מפסיכיאטרים ומשאר אנשי המקצוע בבתי החולים לבריאות הנפש; חששתי שהוא יבהיל עוד יותר את האזרחים הזקוקים לעזרה, לטיפול ואולי אף לאשפוז, ושהוא רק יגדיל את הסטיגמות והדעות הקדומות על התחום כולו. התחושה מהפרקים הראשונים היא שכל מערכת האשפוז הפסיכיאטרי רקובה, ושכל אנשי הטיפול והמקצוע שחוקים, אדישים למאושפזים, לרצונותיהם ולצרכיהם, הפיזיים והנפשיים, ואולי הגרוע מכול – מלאים בסטיגמות ובסייניזם (אפליה והדרה כלפי אנשים עם מחלות נפש). לצערי אכן יש מן האמת בדברים, אבל לא כולם כאלה ויש הרבה מאוד אחרים, שנותנים את כל חייהם למען המאושפזים.

משפטים רבים בספר הכאיבו לי, לא משום שאינם נכונים, אלא דווקא כי הם כאילו דיברו מתוכי. משפטים כואבים אך קולעים כל כך, לצערי, לתחושות שהרגשתי אז, לפני שנים, ולתחושות שאלפי משפחות של מתמודדי נפש שליוויתי ואני מלווה עד היום, חשים כשהיקר להם מכול נאלץ להתאשפז בבתי חולים פסיכיאטריים.

המרוץ לתרופות

כך, לדוגמה, נועה נכנסת למחלקה הסגורה בפעם הראשונה: "החלונות הגבוהים הסמוכים לתקרה היו צרים ומסוגרים. היא הביטה לעברם והצליחה לראות רק פיסת שמיים קטנטנה ואפרורית. זה פח זבל אנושי, היא חשבה. לכאן זורקת החברה את כל האנשים שהתקלקלו ואי אפשר לתקן אותם. האם אף אחד לא העלה בדעתו שנפש עייפה תתאושש טוב יותר באוויר הצח, בשמש החמימה ובמרחבים הפתוחים?"

היא ממשיכה את הסיור במחלקה, ומכניסים אותה לחדרי המאושפזים: "'זה בסדר להציץ ככה?', היא שאלה, 'מה עם הפרטיות של החולים?' 'פרטיות? בבית חולים פסיכיאטרי? מה את, פסיכית?...'".

כחברת כנסת הגשתי לא מעט הצעות חוק הרלוונטיות למתמודדי נפש ובני משפחותיהם. שתיים מהן מתייחסות לאשפוז. האחת, לקביעת תנאי אשפוז הולמים בבתי החולים הפסיכיאטריים ובמחלקות הפסיכיאטריות; והשנייה, להענקת חופש בחירה בדבר מקום האשפוז. אלה הצעות חוק שראשית לכול יכירו בזכויות הבסיסיות ביותר של כל אדם באשר הוא אדם; ושנית, יאפשרו לאנשים הנמצאים במשבר אקוטי וזקוקים כל כך לעזרה, סיכוי טוב יותר להחלמה.

בשלב כלשהו נועה שואלת את ירדן, מתמחה נוספת בפסיכולוגיה, שעושה את ההתמחות במרפאה של בית החולים ולא במחלקה הסגורה: "הם מקבלים כאן גם טיפול פסיכולוגי?", והתשובה שהיא מקבלת דוקרת עד כאב כל בן משפחה: "טיפול? מה יש לטפל בסכיזופרנים? נראה לך שאנחנו יכולים לרפא אותם? אל תהיי תמימה". אחרי כמה שבועות בבית החולים נועה מספרת לירדן כי במחלקה הסגורה "אין פסיכולוגים חוץ ממני, אין כמעט קבוצות טיפול, אף אחד לא ממש מתייחס אליהם. הם די מסתובבים כל היום בלי לעשות כלום". לצערי, גם עם התיאור הזה אני מסכימה. המדינה שלנו אצה־רצה מיד לתרופות ושוכחת את הטיפול הפסיכולוגי, בבתי החולים ולא פחות מכך בקהילה.

הסתייגות קטנה נוספת שיש לי בנוגע לספר היא שבניגוד למה שקרה לנבו ולאחרים בספר, האצבע על אשפוזים במדינת ישראל אינה קלה על ההדק. לעיתים קורה דווקא ההפך. אנשים נמצאים במצבים אובדניים או כאלה המצריכים אשפוז, והם עצמם או קרובי משפחה שלהם מתחננים לאשפוז, אך לא נענים. המורכבות בין פגיעה בחירותו של האדם ובין שמירה עליו והבנה כי מה שפוגע בחירות אינו האשפוז כי אם המחלה, מרחפת כל הזמן. אפשר היה להתגבר עליה לו היו יותר שירותים ומענים בקהילה וחוויית אשפוז טובה ונעימה יותר, כולל יותר אנשי מקצוע ויותר מתן טיפול פסיכולוגי־נפשי.

אסכם ואומר שלמרות הסתייגויות קטנות מדובר בספר שהוא חובה לכולם, ולא רק לאנשי מקצוע. הוא כתוב בצורה קולחת ומרתקת, ומציג בצורה יוצאת דופן וכנה במיוחד את האנושיות במקום הכי מורכב וקשה. הוא מצליח להביא את הקורא, גם זה שאינו עסוק בתחום בריאות הנפש, להבין שכולנו על הרצף הרגשי והנפשי; שאדם המתמודד עם מגבלה פסיכו־סוציאלית הוא ככל האדם. שאסור בשום פנים ואופן לאבד את התקווה ממנו. שהוא זקוק לנו, לכאלה שיאמינו בו ויתקדמו איתו בקצב שלו. ושלמען האמת גם אנחנו זקוקים לו. כי כולנו, כן כולנו, רקמה אנושית אחת חיה.

תשובות // .1 כדורגל. בוסמן פנה לבית הדין האירופי לצדק, שפסק לטובתו והתיר לשחקנים באיחוד האירופי לעבור בין קבוצות עם תום החוזה ולשחק בכל מדינה באיחוד. / .2 ייצור בירה. החוק מפקח על הרכיבים המותרים לשימוש בתהליך הבישול. / .3 מדוזה / .4 משה יעלון / .5 קא / .6 מצדה / .7 עפיפון (ייתכן שבהשפעת "שפיפון") / .8 חוק לישראל / .9 מלחמת רוסיה־אוקראינה הנוכחית / .10 עמון / .11 קראטה קיד