אדמו"ר חב"ד האחרון, הרב מנחם־מנדל שניאורסון (רממ"ש) מלובביץ', שאת יום הסתלקותו מציינים בג' תמוז שיחול השבוע, היה מהאישים הבולטים ביותר במאה העשרים בעולם היהודי ואף מחוצה לו. אל חצרו שבשכונת ברוקלין נהרו ראשי מדינות ואנשים פשוטים, יהודים ושאינם יהודים. מחוץ לחצרו עוררה דמותו אנטגוניזם קיצוני: אישים כמו הרב שך או פרופ' ישעיהו ליבוביץ ראו בו סטייה קיצונית מן המסורת היהודית. אך עבור חסידיו הוא היה ההתגלמות המלאה של הפוטנציאל היהודי־אנושי, ולאחר מותו אף היו מי שהעלו אותו לדרגת אל.

מי שחי בישראל בשנות התשעים לא יכול היה להחמיץ את הקמפיין המשיחי האדיר שהריצו חסידי חב"ד סביב דמותו של רבם. מפעם לפעם הוא עדיין צץ, וגם כיום – כמעט שלושים שנה לאחר הסתלקותו – ניתן לראות את תמונתו של הרבי מתנוססת בנתיבי איילון. השאלה היסודית שנשאלת לאורך השנים היא האם הרבי ראה עצמו משיח, או שהייתה זו רק הבנה של חסידיו, ואם משיח – באיזה מובן? כיצד הוא תפס את הגאולה? התשובות שניתנו לשאלה מגוונות. מחבר הספר שלפנינו, ראובן הכהן אוריה מציע תשובה מקורית, וכפי שאנסה להראות, גם מרעישה ומאתגרת.

הספר שלפנינו הוא גלגול של עבודת מחקר מקיפה על אודות כתבי הרבי. ואל יהא הדבר קל בעיניכם, שכן מדובר בעשרות רבות של כרכים שיש לקרוא וללמוד. הספר מצטיין בשפה עשירה וקולחת וניכר מתוכה שהכותב עוסק בהוראה, שכן הדברים בנויים היטב אף ברמה הדידקטית. טענתו היא פשוטה אך מורכבת מאוד להבנה, וקל יותר להבין את השלכותיה המעשיות מאשר את ליבתה.

אין הפרדה בין בורא לנברא

לדעת מחבר הספר, הרבי מלובביץ' טוען כי ההגות היהודית הגיעה כעת, עם בוא הגאולה, לשיא בשלותה. כעת מוכנה היא לומר באופן ברור שכל ההפרדה שעליה בנויה הדת (כל דת, בעצם) בין הבורא לנברא היא אשליה, שקר וכזב. זהו מיצוי אבסולוטי של "משל החומות" של הבעש"ט, עד כדי פנתאיזם – זיהוי חד־ערכי בין הא־ל והעולם. עד כה נמנעו החוקרים מלייחס פנתאיזם לחב"ד, אלא דיברו על מה שמכונה פנאנתאיזם – תפיסה שלפיה הא־ל אומנם שוכן בעולם, אך ישנו גם ממד א־לוהי "שמעבר" לעולם; ממד בעל חירות אינסופית שממנו נבע העולם. אך הכהן־אוריה מראה שהרבי עצמו שלל עמדה זו, ובמקומה אימץ ביודעין עמדה פנתיאיסטית; אמנם לא פנתיאיזם שפינוזיסטי, הנוטה למטריאליזם, אלא להפך, "שהכל הוא אלהות" (עמ' .)42 לדעת הרבי, העצמות האלוהית זהה לחלוטין עם הופעתה. החלוקה האינטואיטיבית בין בורא לנברא, כפי שהחשיבה הדתית בדרך כלל מציגה אותה, אינה אלא טעות הכרתית; הכול הוא אחדות אחת. הסיסמה הקבלית "קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא כולא

חד", מקבלת כאן את מלוא משמעותה.

בהעדר מינוח לציין השקפת עולם דתית כה רדיקלית, המחבר טובע כאן מונח משלו: "אלוהכוליות" (עמ' 43 ולאורך הספר). כעת אפשר להתחיל להבין את כותרת המשנה של הספר, "סודו המשיחי מיסטי של הרבי מלובביץ'". על עניין ה"משיחי" נעמוד בהמשך, אך כעת ברור מדוע זהו סוד. מערכת החשיבה התאיסטית הרגילה קורסת כאן לחלוטין: הבורא הוא אני, התורה היא רחשי ליבי, ארץ ישראל היא כל העולם, המצוות הן פעולות רגילות, וכן הלאה. מדוע אפוא לשמור על מערכת המצוות הדתית? כאן השיקולים הדידקטיים הם המכריעים: לגבי רוב האנשים, התגלות הסוד תביא לרפיסות רוחנית ולא להתחזקות. אגב, הדמיון בנקודה זו להגותו של הרמב"ם אינו מקרי כלל – הרמב"ם הוא מורה הנבוכים העיקרי של הרבי. על פיו, כידוע, התורה דיברה בשתי רמות – אל האדם המבין עניין, ואל פשוטי העם. כך גם דרשותיו של רממ"ש, כפי שהספר מראה בפירוט רב, לעולם מדברות בשתי רמות – תוכן השיטין הוא תפיסה תאיסטית־מסורתית, ובין השיטין – תפיסה רדיקלית, "אלוהכולית".

עתה תשאלו: מה מקומו של המשיח בהשקפת עולם מעין זו, החיה במעין הווה מתמשך גדוש באלוהות עד להתפקע? התשובה היא שתפקיד המשיח להסיר את התבלול מעינינו, לגלות בנו את "היחידה" שבנפש, לחבר אותנו אל התובנה שאכן הכול אחד. משיח שכזה אינו מחולל ניסים ואף אינו אלוהים כפי שכמה מחסידיו היו רוצים. או ליתר דיוק: הוא אינו אלוהי יותר מחסידיו. זה בדיוק הכשל של אותם "אלוקיסטים" (כפי שהם מכונים על ידי מתנגדיהם) – כל ביטויי ההאלהה של הרבי בעצם מכוונים כלפי אותה נקודת משיח הנמצאת בכל אחד ואחד.

מרגע שנקודה מורכבת זו הובנה, לפחות במישור השכלי, שאר פרקי הספר נקראים בשטף. כל פרק מבקש להראות כיצד מפרש הרבי את הלכות המשיח של הרמב"ם. אפשר להבין מדוע נצמד הרבי תמיד להלכות המשיח של הרמב"ם, ולא לעושר הרב שיש בנושא המשיח בשאר אגפיה של המסורת היהודית. הרמב"ם נוח לרממ"ש, מכיוון שהמשיח הרמב"מיסטי הוא נטורליסטי לחלוטין – הוא אינו צריך לחולל ניסים ולא לשדד מערכות טבע, ובוודאי שלא להוריד את בית המקדש מן השמיים. הרממ"ש, בתחכום דרשני רב, מראה כיצד כל אחת מדרישותיו הברורות של הרמב"ם באשר למעשים שיוכיחו שאדם מסוים הוא הוא המשיח, כבר התקיימו למעשה על ידי הרבי בעצמו, אם מבינים אותם "נכון", מבעד לפריזמה ה"אלוהכולית".

כך למשל, פוסק הרמב"ם שהמשיח "יכוף כל העם לילך" בדרכי התורה. הרממ"ש מסביר שהכפייה היא בדרכי נועם, וביתר ספציפיות – "המשיח יגלה בכל אחד מישראל את בחינת ה'יחידה' שבו" (עמ' .)143 כאשר היחידה – חלק הנפש שהוא אחד עם העצמות האלוהית – תתגלה, הרי שהאדם יהיה מוכרח לילך בדרך ה'. זוהי שליחותו המשיחית של רממ"ש – פקיחת העיניים התודעתית.

דוגמה מאתגרת יותר היא התנאי של הרמב"ם לגבי המשיח, "בנה מקדש במקומו". כאן מסביר הרבי שהמקדש קרוי "מקדש א־דני", דהיינו המקדש האמיתי הוא השם יתברך; ולכאן משרשר הרבי פסוק נוסף – "אנכי אנכי הוא מנחמכם", שבמקור מוסב על הקב"ה, אך באורח פלא, גם שמו של הרבי, מנחם, נמצא בו. בקונטרס מיוחד, שנועד לפרק מוקש זה של הרמב"ם, מסביר הרבי שעיקר העבודה בגלות היא הפיכת ארץ העמים לארץ ישראל, וירושלים אינה אלא ביתו שבברוקלין. שהרי על פי הרמב"ם, קודם נבנה המקדש ורק לאחר מכן מתרחש קיבוץ

נדחי ישראל. והרי כיצד הדבר אפשרי, לבנות מקדש לפני קיבוץ הגלויות? אלא שעל כורחנו בניין המקדש הינו כבר "במקומו", דהיינו במי קום הקדוש כבר בגלות, משכן הרבי בניוייורק. בניית המקדש היא אפוא פעולה תודעתית – הנכחת האלוהות במציאות, הפצת המעיינות באופן שמקור המעיין שורה בקצה מקום הזריי מה. מכאן אפשר להמשיך ולנחש כיצד יוסברו פסיקות הרמב"ם האחרות, כגון קיבוץ הגלויות, המלכת מלך, לחימת מלחמות ה' ותיקון העולם.

סיפור יהודי אחר

הספר מבאר סוגיות נוספות בהגותו של הרבי, בהתאם לתפיסתו ה"אלוהכולית" – כגון העניין שהרבי לא מת, "התורה החדשה" בימות הגאולה ועוד. במובן מסוים הספר בנוי כמעין "שיעור כללי" ישיבתי, הלוקח עיקרון ומדגים אותו, באופן צמוד טקסט, לאורך סוגיות רבות. עם זאת, כקורא חסרו לי נקודות מבט נוספות על מנת להשלים את התמונה. ראשית, הכותב מתייחס להגותו של הרבי כמונוליטית, אך הדברים נאמי רו בפועל במשך ארבעים שנים ויותר. האם חלה התפתחות בהגותו? האם אירועים חיצוניים השי פיעו? כל אלו מקבלים נפח מועט מאוד בספר, שעיקרו כאמור דיון הגותי. ביוגרפיה עתידית של הרבי אולי תשקלל את הדברים יחד.

כמו כן, חסר בעיניי דיון מעמיק ביחס שבין דברי הרבי לדברים המצויים כבר בקבלה ואף במחשבת חב"ד לדורותיה. הרבי, שהיה תלמיד חכם ענק, דן בנושאים מגוונים מכל הבא ליד, ומתבקש דיון מעמיק ביחס שבין דבריו ובין תפיי סת האלוהות של רמ"ק למשל, או תפיסת הצדיק של ר' אפרים מסדיליקוב. עוד חסרה לי נקודת מבט משווה למה שמכנה המחבר "אלוהכוליות", שוודאי אינה דוגמה יחידאית בתולדות הדתות. הבודהיזם הטיבטי, למשל, יכול להיות קנה מידה מעניין להשוואה, ויש ודאי דוגמאות נוסי פות. כל אלו אינם פוגמים במעלותיו של הספר, שכוחו הגדול באיתור הטקסטים של הרבי, הבאי תם בהרחבה, ופרשנותם הרציפה והמעמיקה. דיון בפרספקטיבות שציינתי מוטל כעת לפתחם של החוקרים הבאים.

לבסוף אציין, שכמי שדתיותו היא ציונית וציונותו היא דתית, הרי שרק הגות כשל הרבי, כפי שהיא מוצגת כאן, היא הגות מאתגרת באמת. את טענות החסידים שהרבי הוא המי שיח מעולם לא קיבלתי. אך על פי המבט שמי ציע הכהןיאוריה – הרבי לא היה נוכל שהשלה ביודעין את חסידיו, ואף לא בעל שיגעון גדלות, שהאמין בטעות שהוא הוא בנו החוקי של האיל. הרבי הוביל מהלך שקול ואחראי, בשאיפה לחוי לל שינוי תודעה. השואה כביכול הוכיחה שהי שמיים כבר לא משגיחים על הארץ, אלא מעשי האדם הם הם מעשי השמיים.

הגותו של הרבי מציעה גם מתח משיחי, הכולל רף רוחני ואינטלקטואלי גבוה מאוד, אך ללא תלות בטריטוריה ובסיפור הציוניילאומי, כפי שאני רגיל לתפוס את הדברים. היא מספרת את הסיפור היהודי אחרת לגמרי ורואה באמת ובתמים את היהודי כיחידה כשלעצמה, שיכוי לה לחיות את האלוהי כאן ועכשיו. ולא עוד, אלא שעניינה הוא לפקוח את תודעת סובביה לנוכחות המוחלטת של האלוהי בכל אחד בכל מקום, בכל זמן ובכל מעשה. וכל זאת מבלי ליפול לבנאליזציה, שבלוניות או חלילה שבי תאיות וקידוש הרוע. זהו אתגר של ממש לכל בעל מחשבה.

תכולת הספרייה הספרייה בביתנו מחולקת לזו של הילדים, ולחלק השייך לי ולהדס רעייתי. כל אחד מאתנו אסף לאורך השנים ספרים, ויחד הם מרכיבים ספרייה מגוונת מאוד. בחלק שלי ישנם ספרים שחי לקם הקטן מאוד מלווים אותי מילדות, ורבים נוספים הצטרפו במשך השנים מרכישות של ספרי לימוד בישיבה, מתנות, רכישה עצמאית של ספרים בהתאם לתחומי עניין – היסטוריה, ביוגרפיות, מורשת יהדות אתיופיה, הגות ומחשבה, ניהול ועוד.

מדף קרוב ללב מבין ספרי הקודש, הספרים הקרובים לליבי הם בעיי קר ספרי המידות כגון מסילת ישרים, פרקי אבות, חובת התלמידים וכדומה, ובספרי ההגות והמחשבה – בעיקר ספריו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק. בחלק של ספרי החול, המועדפים עלי ביותר הם ספרי ההיסטוריה והביוגרפיה. בספרים אלו אני מוצא את הדברים שאני

ָא ֵב ָרה: ַה ַּמ ָּסע ֶאל ַה ִּצּיּור שהם סמיט / ציורים: אברהם פרדו / כנרת / 2016 גיבורו של הספר אברה – אברהם פרדו – הוא סבא שלי. פתאום סבא התחיל לצייר את סיפור חייו בצבעים, קווים, דמויות ונופים. הציורים הפכו למילים בעזרת הסופרת המוכשרת שהם סמיט. בזכות הספר, זיכרונותיי כילד וסיפור העלייה שעליו סיפרתי לבני הבכור לפני השינה – ונדמה הדבר בעיניו כבדיה מארץ הדמיונות – הפכו בביתנו לעובדות. סבא אברהם, שהתחיל לצייר בגיל ,87 מהווה השראה ומלמד שלאהבה, חלום ורצון פנימי עז אין כמעט גבול עד להגשמתם.

ג'ונתן ליווינגסטון השחף ריצ'ארד באך / מאנגלית: קטיה בנוביץ' / מודן / 2017 כאשר רוב השחפים שורדים את היום, ג'ונתן חי למען משהו שהוא מעבר. הוא מחפש חופש, ובוחן את קצה גבול היכולת שלו. הספר הגיע לידי במקרה כשהייתי בן 12 בגרסתו הקודמת (בוסתן, .)1973 קיבלתיו ממשפחה יקרה שליוותה אותנו בשנים הראשונות בארץ. כנער זה היה אחד הספרים הבודדים בבית. קראתי בו כמה פעמים והוא השפיע עלי מאוד. מחפש מאוד והם שיפור המידות, חיזוק הערכים, למידה מהעבר ומאחי רים. או כפי שהדס אומרת לי מדי פעם, ובצדק: "אתה לא יודע לקרוא ספר סתם לכיף, תמיד צריך ספר עם משמעות, משהו שאפשר ללמוד ממנו".

שיטת מיון המיון המרכזי בספריה הוא בעיקר בהפרדה בין קודש לחול, כאשר לכל אחד מהתחומים ספרייה נפרדת אך הן צמודות אחת לשי נייה. בתוך מדפי הספרים קיימת חלוקה בהתאם לתחומים, כאשר לדוגמה ספרים העוסקים בנושא מורשת יהדות אתיופיה מצויים לרוב יחד, וכך ביוגרפיות, פסיכולוגיה, היסטוריה וכן הלאה. עם זאת צריך להגיד בכנות שרוב הזמן הסדר היחיד הקיים בהם זה שהם על המדפים בספרייה, ולפעמים אחד על השני, עד הסידור התקופתי של הספרים לקראת פסח. הפרשה - פרשת השבוע לילדים אמילי עמרוסי / איורים: מנחם הלברשטט / ידיעות ספרים / 2019 ספרי הילדים שאני קורא הם במידה מסוימת השלמה של הקלאסיקות שלא קראתי כילד. עם זאת, ישנם ספרים חדשים כדוגמת "הפרי שה", שהם בעיניי חובה בכל בית. הספר מאפי שר לכל המשפחה להתחבר לסיפורי פרשת השבוע בכתיבה מעי ניינת ילדים ומבוגרים כאחד, ואיורים עשירים בצבע וחן. גיבשנו מעין מסורת של קריאת הפרשה עם הילדים בשבת בבוקר, עם הקידוש והעוגות.

מנהיגות בעיתות סערה דוריס קירנס גודווין / מאנגלית: כרמית גיא / עם עובד / 2018 גודווין מקבצת בספר אחד את מחקריה על סיפורי חייהם של ארבעה נשיאי ארה"ב בולטים (לינקולן, תאודור רוזוולט, פ"ד רוזוולט וג'ונסון), עם האופי, ההישגים והכישלונות של כל אחד. זה ספר שמשלב שני תחומי עניין שלי – היסטוריה וביוגרפיה - תוך בחינת נושא המנהיגות, שמעניין אותי במיוחד.