המציד; חינוך נועד להכשיר צעירים לחיות בעולם המבוגרים. בשבטים שבהם דורשים מילדים ללמוד לצוד, כנראה מצפים שבבגרותם יתפרנסו

אם דורשים מילדים להיות אדיבים, כנראה אדיבות היא תכונה מועילה בחברת המבוגרים. אז מה אפשר ללמוד על הקיום הבוגר בחברה שמפחדת לדרוש מילדיה?

אנחנו, הורים ומורים, מהססים היום להציב דרישות בפני הילדים, ומעדיפים להעניק להם חופש מוחלט ומרחב לצמיחה אישית. את התפיסה הזו הגה הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו, שכתב את הספר המשפיע ביותר בהיסטוריה בתחום החינוך, "אמיל". רוסו עצמו שימש פעמיים כמחנך לילדים, ונכשל בשתיהן כישלון חרוץ. לו עצמו נולדו חמישה ילדים, ואת כולם מסר לבתי יתומים. זה האדם שלימד את החברה המערבית שהילד נולד מושלם בטבעו וצריך רק מרחב צמיחה; וזה האדם שמחנכים מודרניים בלעו בהתלהבות את רעיונותיו.

ספר איוב לימד אותנו: "ַעִיר פרא אדם ייוולד", ולכן צריך ללמד ולתקן ולחנך אנשים צעירים, עד שיהפכו מעיירים למענטשים. למה המחנכים וההורים של היום לא אוהבים להציב את הדרישות הללו? בגלל ערבוב של שתי עמדות, ששתיהן פופולריות מאוד, אף שהן סותרות זו את זו: הראשונה אומרת שהילדים טובים מיסודם, ולכן לא צריך לחנך אותם; השנייה אומרת שאין טוב ורע מוחלטים, וממילא – מי אנחנו שנגיד לילדים מה לעשות. במקום זה, בואו נשלח אותם לסדנת מנהיגּות.

איזה מין עולם משתקף בגישות החינוכיות הללו? נראה כאילו אנחנו מנסים להכשיר את ילדינו לחיים בעולם האגדות, שבו כולם יקבלו אותם כמו שהם, שבו | | ב' בתמוז תשפ"ב | 1.7.2022 לעולם לא יצטרכו להתאמץ או לוותר, ושבו – באופן מוזר למדי – כולם יהיו מנהיגים של כולם. בעולם המדומיין הזה אין גם ערך לידע, אלא רק לערכים מופשטים כמו "יצירתיות", שאף אחד לא יודע איך בכלל מקנים אותם. כאילו מישהו מאיתנו היה מוכן שינתח אותו מנתח יצירתי להפליא, שלא טרח לשנן בשיעורי אנטומיה איפה בדיוק נמצא הטחול.

פעם אמרה לי בגאווה בת שירות צעירה: "בבית הספר שבו אני עובדת חושבים שהמערכת צריכה לשרת את התלמיד, ולא התלמיד את המערכת". שאלתי אותה אם זה טוב בעיניה, והיא אישרה בהתלהבות. שאלתי אותה איך התלמידים מגיעים בבוקר לבית הספר, והיא השיבה: "בהסעה". שאלתי: "ומה אם בוקר אחד ירגיש הנהג שהיום מתאים לו לממש את עצמו בהשכמה מאוחרת, ולא מתאים לו לקום מוקדם לעבודה? מה הוא צריך לעשות?" הנערה נבוכה קצת. "אם הוא לא יקום לעבודה", שאלה, "אז איך התלמידים יגיעו לבית הספר?" "אז אם כך", אמרתי, "אולי לא כל כך טוב להרגיל ילדים למחשבה שהמערכת צריכה לשרת אותם. הרי 'המערכת' היא בסופו של דבר אנשים אחרים, וגם הם בני אדם".

ההשכמה בבוקר הפכה לנושא רגיש. בשנים האחרונות נוצרה נורמה חדשה עבור מתבגרינו: אנו מקבלים כמובן מאליו את העובדה שנערים ונערות משכימים בחופשה בשעות הצהריים. יש להניח שבכל הדורות רוב האנשים לא עמדו בדרישה שבה פותח השולחן ערוך: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". כיוון שרוב האנשים מתעוררים יותר כחתול מאשר כארי, הוסיף הרמ"א את הדרישה המינימלית: "ועל כל פנים, לא יאחר זמן התפילה". בנים צריכים לקום בזמן קריאת שמע, בנות צריכות לקום בזמן תפילה. אך עוד לפני ההלכה, לאיזה סוג של חיים אנחנו מחנכים את ילדינו, כשאנחנו מרגילים אותם לעולם שאין בו בוקר? הם הרי יצטרכו יום אחד לשרת בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד לפרנסתם, להיות תלויים באנשים אחרים ובזמנם של האחרים הללו. באיזה מין עולם מדומיין יכולים אנשים לבלות את רוב בוקריהם בשינה?

אחרי מחשבה מאומצת, הצלחתי להגיע למסקנה לאיזה מין עולם אנחנו מחנכים את ילדינו. הייתה רק תקופה אחת בחיי שבה יכולתי לקום מתי שרציתי, לעשות רק מה שמתחשק לי, ולא לתת דין וחשבון לאף אחד: כשהתארחתי אצל סבא וסבתא בחיפה בימי החופש. האמת היא שלא ניצלתי את הזכויות הללו לפינוקים מוקצנים, אבל לו רציתי – מן הסתם הייתי יכול. ובכל בוקר, בכל שעה שהתעוררתי, חיכתה לי במטבח כמה דקות לאחר מכן כוס שוקו חם ("קקאו", בלשונה של סבתא ציפורה). מתברר שאנחנו מגדלים את ילדינו לחיות כאילו העולם כולו הוא הסבתא שלהם. לדאבון הלב, האשליות הללו הן סיפורי סבתא, והנכדים הם שישלמו יום אחד את מחירן.

לאיזה סוג של חיים אנחנו מחנכים את ילדינו, כשאנחנו מרגילים אותם לעולם שאין בו בוקר? הם הרי יצטרכו יום אחד לשרת בצבא, ללמוד באוניברסיטה ולעבוד לפרנסתם