יהיכולת ש בעיה. גיליתי שאין לי אג'נדה ברורה. כלומר לי היא מאוד ברורה, הבעיה שלי היא בהעברת המסר. שנים שחוסר

להעביר את המסר השפיע על הזוגיות שלי. שנים של כעסים, בלי לדעת למה דווקא זה שהוא לא זמין מטריף אותי, או למה משגע אותי דווקא זה שהוא יוצא לרוץ כשאני לא נושמת ולא מפנה דקה לעצמי כי יש בבית מיליון תינוקות. ושנים השתמשתי בכלי היעיל: פרצופים, ורק אחר כך הבנתי שללא תקשורת לא נתקדם - הוא לא יבין שאני כועסת ואני לא אצא מפויסת. והדברים המרגיזים קרו שוב ושוב, ואני בסוף התפוצצתי עליו ואמרתי לו: אבל אתה תמיד ותמיד.

אז השלב הראשון היה לדבר. והייתי צריכה ללמוד לדבר. כי דיבור, התבטאות ואני זה סיוט. תוך רגע אני מתחילה לבכות ולנזול ולקנח את האף בהחרשת אוזניים ואיך אפשר להתייחס ברצינות למה שאני אומרת כשחטפתי סחרחורת וחוסר שיווי משקל מקינוח אחד חזק מדי. אבל למדתי להגיד ולמדתי איך לדבר ככה שהוא יקשיב, בלי להאשים, רק להגיד, לי. לי זה נורא מפריע ואותי זה מאוד מעליב.

השלב השני, והשנוא אגב, היה להבין למה. למה אני מתעצבנת דווקא מזה, ואז לגלות שאם אני לא אעשה עבודה עם עצמי אני לא אתקדם - גם אם הוא מרוב אהבתו יפסיק לעצבן אותי דווקא בזה, כי או שהוא יעשה משהו אחר או שמישהו אחר יקפיץ את אותה הנקודה בדיוק. | | ב' בתמוז תשפ"ב | 1.7.2022 העניין הוא שמודעות ואחריות אישית הם כלים מדהימים, אבל מדכאים מאוד ומשאירים אותי עם התובנה שאם אין אני לי, אף אחד לא יוכל לעזור לי. ורק עבודה עצמית ועקשנית וחזרה שוב ושוב ושוב לאותה נקודת סיוט יביאו מרפא מדהים ויסודי. ואין כמו לחגוג 18 שנה, ואז הוא מגיע באיחור כי הוא יצא לרוץ ולהגיד לו בשלוות נפש: וואי, אתה זוכר כמה זה היה מעצבן אותי? פעם. ככה בנינו זוגיות.

אבל יש בעיה. גיליתי שאין לי אג'נדה חינוכית ברורה. אנחנו בונים הורות ואין כמו החופש הגדול כדי להביא אותנו לקצוות ולאתגר אותנו, וזה פשוט נורא. אתם עם הילדים הקטנים, אני יודעת שחייכם קשים, אבל תבינו, מתבגרים פשוט ערים לנצח. השעה חצות ארבעים וחמש והשנייה דוהרת פנימה אל חדר השינה, בעיצומה של שיחת שכנוע כלשהי, היא מתיישבת לידי במיטה רק כדי להבין חמש דקות מאוחר מדי שאני עם אטמים ובאופן הישרדותי אני בוחרת לא להוציא אותם עכשיו. לכי מפה!!! אני לא רוצה שיפנו אליי בשעות כאלו.

אני מנסה לשים גבולות אבל אין לי תשובות לשאלות. נגיד למה חצאית קצרה כן ומכנסיים קצרים לא. או למה עד אחת וחצי לא ועד אחת כן. אמא למה לקניון כן ולים לא. ואני נתפסת בקלקלתי אין לי תשובות. כלומר יש לי תשובות אבל הן מנוסחות רע מאוד ובעיקר באופן לא משכנע: כי זה מסוכן, כי זה לא צנוע, כי אני מפחדת שתטבעי, שתלכי לאיבוד. אין לי משנה סדורה ועד שאני מגבשת אחת, פורצים לי אותה ועם הילד הבא בתור כבר קשה יותר להתווכח.

ממתי הורים צריכים להסביר את קביעתם לילדים, איפה הימים שהיית מכבד ומפחד ממישהו ואת מה שהוא אומר רק בשל העובדה הנפלאה שהוא: מבוגר? אני לא זוכרת ששאלתי את אבא שלי אם יש לו נימוק משכנע ללמה אני לא יכולה לעשות דברים. הוא אמר, ואני ידעתי שכדאי שאני אעשה מה שהוא אומר. אין משילות ואין הרתעה. יש שיח ויש פתיחות. למה? מדוע אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור?

אבל אם כבר הגענו עד הלום, אני דורשת שהתשובה "ככה" תהפוך ללגיטימית. אם הכול פלואידי והכול ספקטרום, למה אי אפשר שיהיה ספקטרום חינוכי. למה זה כן וזה לא? כי ככה אני מרגישה.

הדבר הכי חשוב בעיניי הוא אחידות, ואני כמובן לא מדברת על תמימות דעים בין בני זוג, אלא על אחדות של שניכם עם ההורים של החברים הכי טובים של הילדים. כי אין דבר נפלא כמו לשמוע מהם: "כולם הולכים" ואז להטיח בפניהם את העובדה שאתם יודעים היטב שאף אחד לא הולך. אין כמו הסיפוק אחרי שהם אומרים: "אבל ההורים שלה מרשים" ואתם בתגובה יכולים להציג את ההודעה הנהדרת מההורים שלה: "בשום פנים ואופן".

הטור הזה כנראה לא ייכנס להקדמה של ספר החינוך, אבל הוא הטור הראשון של החופש הגדול הזה, אז תניחו לי, טוב?

גיליתי שאין לי אג'נדה חינוכית ברורה. אנחנו בונים הורות, ואין כמו החופש הגדול כדי להביא אותנו לקצוות ולאתגר אותנו