אבית ז מה הסיפור שהפיל השבוע באמת את הלכת רואו נגד ווייד בארה"ב? האם היה זה דיון בדבר זכות האישה על גופה? האם דן

המשפט בזכות העובר לחיים? ואולי בית המשפט בכלל דן בזכויותיו שלו, כבית משפט, להכריע בסוגיית ההפלות, זכות שלא דובר בה בחוקה? (ספוילר: כן) דבר אחד בטוח: לא כל התשובות נכונות. נדמה לי שמה שעומד לדיון בעקבות הפסיקה השבוע, הן גבולות הזכות לספר סיפור.

אני מאוהבת בפרשנות, אני עובדת בזה. אני סוגדת לדמותו של יוסף שמסוגל לומר לאחיו: "לא אתם מכרתם אותי", אז מי?! יוסף הוא התגלמות החירות לצאת מסיפור נורא או בלשונו של פרופ' מרדכי רוטנברג, לשלחן סיפור, לחבר לו לחן חדש, לשרטט מלמעלה את גבולות הגזרה שלו.

כך נוצר הכתם הנורא של ימי תמוז ואב, ימי החורבן היהודי ההיסטורי, בהתעקשותם של המרגלים לפרש לרעה את מה שראו כשהלכו בארץ ישראל - והרי יכולתם לספר סיפור אחר! הסיפור הוא לא עליכם, חגבים או גיבורים, כי אם על הארץ: "טובה הארץ מאוד מאוד".

כך, חז"ל ייתנו עשרה )!( פירושים לחטאו של משה רבנו במי מריבה, חטא שבגינו לא נכנס לארץ: הוא הכה בסלע במקום לדבר, הוא כעס, הוא השתמש במילה "מורים" כלפי עם ישראל הקדוש...

ד"ר אביגיל ראק זכרונה לברכה, חוקרת פרשנות נפלאה, הגדילה לעשות ופירשה את הפרשנים. היא טענה שכל פרשן יפרש ברוח המקום והרקע שבא ממנו. כך רש"י ינסה להיצמד כמה שיותר לטקסט מפני שהוא יודע שיהיה נתון לביקורת ולכן כשה' יצווה לדבר אל הסלע, יסיק רש"י שהחטא | | ב' בתמוז תשפ"ב | 1.7.2022 הוא ההכאה. כך עולה מן הטקסט.

אבל דבר אחד יהיה ברור מעל לכל ספק: אף פרשן לא אומר שמשה רבנו לא חטא. את החטא, אפשר לספר אחרת, את עצם קיומו - אי אפשר.

אמריקה לא מתמודדת היום עם הלקונה בחוקה שלה (שאינה מתייחסת להפלות), אלא עם התיקון הראשון לחוקה, עם הזכות הבלתי מוגבלת לחופש הביטוי. איש כבר באמת אינו בטוח מה הסיפור עצמו מפני שהכול נתון לפרשנות, הכול מגויס לטובת אג'נדה כלשהי וזה גם לא מטריד איש. זה החופש לבטא את הסיפור לפי האמת שלי.

אז מה מפריע בכל זאת? כשמגיעים לחירות לספר על נפגעים ונפגעות. אין לנו זכות להפיל את הסיפור שלהם, להחליט ש"היא מספרת את זה מנקודת המבט שלה" עד שלבסוף, גם היא משתכנעת שהכול עניין של פרשנות. אין לנו זכות שלא לתת לה להיוולד מחדש, שלא לתת לו את הזכות להתחיל לנשום סוף־סוף. אין לנו זכות לקחת מנשים מוחלשות את האפשרות לא לשמור בבטן סיפור שהן כבר רוצות שייצא. יש מצב שהנסיבות שונות מעט ממה שהיא מספרת, ייתכן שהוא לא מדייק בפרטים, אבל אף אחד לא יכול ליטול לידיו את הזכות לומר: זה לא חטא.

אמריקה הגדולה תוקפת את עצמה. היא מיוצגת בפסל חירות ענק שבא לספר סיפור היסטורי שלא רוצים שיישכח אבל אם החירות היא לספר סיפור היסטורי איך שבוחרים, תהיה זו הפלה יזומה של המונומנט הענק הזה.

הרב יונתן זקס לא אחת היה צוחק בשנינות דקה על התרבות האמריקנית - וכמה שאלה עולמות לא קשורים זה תמיד היה מזכיר לי את השנינויות של הרב עובדיה יוסף זצ"ל על כל מיני מנהגים אשכנזיים. "שימו לב לאנדרטאות באנגליה", שמעתי את הרב זקס אומר בדרום־אפריקה בכנס שנושאו היה שימור היהדות בדור משתנה. "יש עליהן בדיוק ארבע מילים: שם האיש שרוצים להנציח והשנים שבהן חי. שימו לב", היה הרב זקס ממשיך ואומר, "איך באמריקה על כל אנדרטה חרוטות אינספור מילים: האיש, פועלו וכל ההיסטוריה שלו. מה הסיבה להבדל?" שאל וענה לקול הצחוק של כולנו: "לאנגליה יש סיפור מבוסס. היא עתיקה. הכול מכירים את הסיפור ההיסטורי והוא כבר לא נתון לוויכוח. אמריקה עדיין נלחמת, גם אחרי כמה מאות שנים, על הנרטיב שלה. היא צריכה לפרשן ולהדגיש אותו, כדי שלא יספרו אותו אחרת", האינדיאנים למשל.

אני לא אפסיק לרצות לספר את הסיפור אחרת. אני חסידת רבי נחמן שיאמר: בסיפורי מעשיות ניגאל. הוא ייקח סיפורי־עם מוכרים ויטען ש"הם לא סופרו כהווייתם ורק אני אדע לספרם על הסדר". אבל בדיוק בגלל זה, כשכל החיות, העופות והרוחות יכחישו את סיפורה של בת מלך אחת שהלכה לאיבוד ויאמרו: "אין סיפור כזה", המשנה למלך ימשיך וידבק בסיפור שהיא כתבה בדמעות, הוא ימשיך ויתעקש: "בוודאי, ישנה שם ומישהו זרק אותה אל הלא טוב, זו לא המצאה", והוציאה איך שהוציאה.

כשמגיעים לחירות לספר על נפגעים ונפגעות. אין לנו זכות להפיל את הסיפור שלהם, להחליט ש"היא מספרת את זה מנקודת המבט שלה"

harshama@orot.ac.il