אני אעבוד. אני לא יודעת לענות על זה. אני אחרי שש תורניות רצוף כשבכל סבב הייתי ערה 30 שעות, מותשת. וההתשה הזאת באה לידי ביטוי בכל תחום בחיים. זה לא חיים". היא מוסיפה: "הקורונה לימדה אותנו שבמשמרות של 12 שעות, היינו רופאים הרבה יותר טובים, והחבר'ה שיש להם משפחות נהנו מהילדים שלהם. חברה שלי שהיא אמא, מתארת איך היא יוצאת לפני הילדים בבוקר וחוזרת למחרת בעשר בבוקר, עייפה. הילדים גדלים למציאות שאמא לא נוכחת בבית לפעמים אפילו שבוע, זה פוגע בזוגיות ובילדים ופוגע בנו. הלוואי שעד שאני אסיים את ההתמחות, ייחתם ההסכם שיקצר לנו את התורניות ל־61 שעות. הציבור לא מבין או לא שותף לדבר הזה כי המסר שלנו, שהרפואה הציבורית קורסת, לא עובר מספיק טוב. אני בטוחה שאם אנשים היו יודעים שהרופא שמטפל בהם ער כבר 24 שעות רצוף, הם היו מבקשים רופא אחר. יש תחושה שכל עוד אנחנו נכשלים בהסברה שלנו, אנחנו נתקלים בדלתות סגורות מאנשים שאמורים להגן עלינו".

היא בת ,34 גדלה בהרצליה, אחת משתי בנות. אמה רונית היא סוכנת ביטוח, אביה שלמה שימש עד לאחרונה חשמלאי במפעל. "ההורים שלי לא באו מבתים עשירים, ולא היו ילדי שמנת. הם עבדו בכמה עבודות כדי לתת לי ולאחותי הכול. זו תחושה מדהימה לילד לגדול בתחושה שההורים שלו יעשו עבורו הכול. לא ברמת החומר והכסף, אלא בידיעה שמה שמתאים לך ואת צריכה את תקבלי. כל מה שביקשתי – עוד שיעור, עוד תערוכה, הם נתנו".

בתיכון למדה פרנקו בכיתה רב־תחומית ועשתה בגרות מוגברת בכימיה וביולוגיה. זרעי הרפואה נבטו בה בשיעורי "פרחי רפואה". בכיתה י"ב היא טסה למשלחת מטעם המדינה ומשרד הבריאות להודו, כדי להקים מרפאות לעזרה ראשונה ולהדריך את המקומיים בתחום. "זו הייתה חוויה מטורפת ללמד את ההודים ולהיחשף לאורח החיים שלהם ולפערים התרבותיים האדירים שיש בינינו". אחרי השירות הצבאי היא טסה לקוסטהריקה, שם חשבה מה היא רוצה לעשות כשתגדל. "הבנתי שאני רוצה מקצוע שיעזור לי להתפתח ולעבוד עם אנשים. התחלתי לחשוב ולחשוב שאולי רפואה זה הכיוון שלי. | | ב' בתמוז תשפ"ב | 1.7.2022 לקח לי זמן להתקבל לרפואה, עשיתי חמישה מבחני פסיכומטרי ובסופו של דבר התקבלתי לאוניברסיטת תל־אביב". זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. רק אחרי שלוש שנות לימודים, כשהחלו הסבבים בבית החולים והעבודה הקלינית עם רופאים ומטופלים היא הבינה שבחרה במקצוע הנכון. "הבנתי שזה הייעוד שלי בעולם. הרגשתי הרבה סיפוק. וחשתי שאני לא רוצה לעשות שום דבר אחר בחיים". הדבר העיקרי שנפגע בחייה, שגם בא לידי ביטוי על המסך, הוא מציאת זוגיות. "הייתה לי זוגיות די ארוכה, וזה נגמר. אני נמצאת במצב שאחרי שעות עבודה קשות ואינטנסיביות, אני מנסה לצאת לדייט. זה מתסכל מאוד, חוויתי אכזבה אחרי אכזבה. באיזשהו מקום התרגלתי לנוחות של הלבד. אני באה הביתה, רואה טלוויזיה, הולכת לישון, קצת מאבדת את הרצון לעשות עוד משהו, העבודה הזאת שואבת את הכול".

איפה זה כן חסר?

"בכל יום. בכל ערב שאני הולכת לישון לבד, לפני שאני עוצמת את העיניים, אני מבקשת 'אלוקים תשלח לי את הזיווג המתאים לי', וכל בוקר אני אומרת 'מודה אני', ומקווה שמשהו טוב יבוא, אני מאמינה שזה יגיע".

בינתיים, עד שהחצי השני שלה יגיע, פרנקו החליטה לבצע תהליך הקפאת ביציות, תהליך שעליו היא מדברת בפתיחות בתוכנית. הרעיון התעורר אצלה לאחר שצפתה במהלך הקורונה בהרצאת זום שערכה פרופ' רונית מכטינגר, רופאת נשים בכירה בשיבא תל־השומר, בנושא של שימור פוריות והקפאת ביציות. "אני נמצאת בקבוצה 'חדר רופאות' בפייסבוק, ובתוך הסגרים בכל פעם עלתה שם הרצאה של מומחית אחרת. בכלל, זו קבוצה שמתקיים בה שיח מאוד פתוח. מרמת ה'תמליצו לי איזה לק ג'ל לעשות', ועד התייעצויות על מטופלות, שיח על הטרדות מיניות, נשים מוכות ועוד, וכל פוסט זוכה לתגובות והצעות לעזרה. לא נתקלתי בכזה כוח נשי קודם".

בהרצאה דיברה פרופ' מכטינגר על