מקור ראשון

טעם החטא

בניגוד אליי, צביקה קיבל בשוויון נפש את שתי הפעמים שהעיפו אותנו מהישיבה

פמתכוון עמיים בחיים עפתי מהישיבה. פעם אחת מהישיבה־קטנה ופעם אחת מהישיבה־גדולה ובשתי הפעמים עפתי יחד עם צביקה.

כידוע בעולם הישיבות, ראשי ישיבות ומשגיחים ידועים בקפריזות שלהם. ואני לא

לראשי ישיבות ומשגיחים מהדורות הקודמים, שהיו שקועים ראשם ורובם בלימוד ובתיקון המידות ושימשו מגדלור של דוגמה אישית בבחינת גביע שעולה על גדותיו. אני מדבר על ראשי ישיבות ומשגיחים של הדור שלנו - שהוא חלק בשרשרת ירידת הדורות - שנוטים יותר לעסוק בזוטות ולהתמקד בטפל ולא בעיקר (אוהו, אני יכול להרחיב הרבה על הטפל והעיקר בעולם הישיבות, אולי בטור הבא אי״ה) והרבה פעמים לוקחים על עצמם ברצינות את תפקיד החתולים שרודפים אחרי העכברים - התלמידים.

אז יום אחד, אי שם בשיעור ב׳ ישיבה קטנה, נכנס לחדר השיעורים שלנו ראש הישיבה והכריז שתמו ימי ההפקרות. חאלס. הוא כמובן לא השתמש במילה חאלס, אבל זו בפירוש הייתה כוונת הסאבטקסט שלו. ואם אתם חושבים שההפקרות שאליה הוא התכוון הייתה איזה רפיון מזעזע בלימוד או שבחורים לא מחוברים מי יודע מה לתפילה, הרי שאתם טועים. הראש־ישיבה החליט לשים סוף לתופעה הכל כך מטרידה שבה בחורים היו יוצאים מהישיבה אחרי הצהריים, בהפסקה שבין שיעור בקיאות לסדר ב׳ והולכים לקנות טוסט )!( בטוסטייה של יוסף. השם ישמור ויציל. ראש הישיבה התרה במבט חמור שמי שייתפס עם טוסט בידו יעוף הביתה עד להודעה חדשה. ואנחנו הנהנו והצטערנו עמוקות על התענוג שנגזל מאיתנו.

מילה על הטוסטים של יוסף. יוסף היה בחור אימתני עם חיוך מלחיץ, שניהל ביד רמה קיוסק ברחוב הסמוך לישיבה. הוא מכר פיצות, פלאפל, באגטים, בורקסים, טוסטים וסלטים, ולהכול היה אותו מראה ואותו טעם.

ואנחנו, משום מה, היינו מלקקים את השפתיים ורוכשים פעם אחר פעם את הטוסט המיתולוגי של יוסף שהיו בו סלט כרוב במיונז וטחינה, וסלט ביצים ומטבוחה ולפעמים אפילו שקשוקה. ואת הכול יוסף היה תוחב בבגט ומכניס לטוסטר הענקי שלו שהיה ממיס את הכול אל תוך עצמו והתוצאה הייתה תענוג קולינרי שאין לתאר. ועכשיו, עם הגֵזרה החדשה לא ידענו את נפשנו.

כמה ימים אחר כך, עמדנו צביקה ואני ברחבה שלפני בית המדרש בזמן ההפסקה. אני אמרתי במבט מצועף ובנימה נוסטלגית שבא לי טוסט, וצביקה אמר, האמת שגם לי. והסתכלנו אחד על השני במבט הידוע ותוך עשר דקות כבר נגסנו טוסט מהביל אצל יוסף. אכלנו ושבענו, האוכל היה טעים ועלינו בחזרה לישיבה. אלא שבפתח חיכה לנו ראש הישיבה ובצרחות אימים העיף אותנו הביתה, ובצדק.

אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, אבל לקחתי מאוד

קשה את ההעפה הזו הביתה. הרגשתי פתאום שהטוסט לא היה שווה את הסיכון, והצטערתי עד עמקי נשמתי. אבל צביקה, רק עשה קנאקים באצבעות וקיבל בשוויון נפש מוחלט את ההעפה בבחינת אשרינו שנתפסנו על טוסט ולא על דברים בטלים.

היה פער מהותי בין איך שאני קיבלתי את רוע הגזירה לבין צביקה. קינאתי בו מאוד על הקלילות והאדישות ועל איך זה עבר מעליו. ככה גם היה שנים אחר כך, כשכבר למדנו בישיבה גדולה, הסרט חזר על עצמו בשינויים קלים.

ראש הישיבה שלנו חטף קריזה ואמר שאסור לצאת יותר משטח הישיבה בליל שישי (הלילה שבין חמישי לשישי), דבר שגרם לצביקה ולי כמובן לצאת באותו ליל שישי, כי הרגשנו מספיק גדולים ומספיק אחראיים על החיים שלנו, ועם כל הכבוד ליל שישי זה לא טוסט. ליל שישי זה עניין מהותי. אז נסענו לבית וגן לפגוש את יהודה שלמד בישיבה אחרת, ולמדנו קצת אור החיים על הפרשה והלכנו לאכול צ'ולנט, ואז להתפלל שחרית בכותל, וכשחזרנו לישיבה, על המזל שלנו, נתפסנו על חם.

הראש־ישיבה אמר שיותר משהוא כועס על שיצאנו בליל שישי, הוא כועס שהיינו מספיק טיפשים לצאת דווקא בליל שישי הראשון שבו הגזירה נכנסה לתוקף. אי אפשר היה לפספס את ההנאה שלו בתפיסה שלנו ואי אפשר היה לפספס את הפאניקה שלי ואת הרוגע המדהים של צביקה. ראש הישיבה העיף אותנו לשבוע שאותו ניצלנו לטייל קצת בצפון. ישבנו על שפת הכנרת, עישנו נרגילה, צלינו כנפיים על מנגל חד־פעמי ושמענו שלמה ארצי ברמקול הנייד שחיברנו .MP3־ל

שם, על שפת הכנרת, שאלתי את צביקה, תגיד, איך זה שאתה מקבל בכזה שוויון נפש את העונש? וצביקה לקח סחיבה ארוכה מהנרגילה, ואמר לי, עדן, הרי עוד כמה שנים אנחנו נצחק על זה, לא? והאמת היא שאין לי מושג איך הוא ידע את זה כבר אז.

סיפורים מהישיבה // עדן אביטבול

he-il

2022-07-01T07:00:00.0000000Z

2022-07-01T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.makorrishon.co.il/article/283515094605912

Israel Hayom