השבוע פרסם העיתון כלכליסט נתון מבהיל, ולפיו כל מכונית שמינית בישראל נושאת תו נכה. מחריד לחשוב על הכמות העצומה של בעלי מוגבלות קשה אצלנו.

וזה מידבק, כך נראה. מאז 2006 מספר הישראלים בעלי תו נכה לרכב גדל ,359%־ב כשהאוכלוסייה גדלה רק 30.6%־ב בלבד.

2017־ב הנפיק משרד התחבורה 22,296 תגי נכה בשנה אחת. בשנה הבאה עלה המספר ל־62 אלף, ובשנה שעברה הוא כבר זינק 71,258־ל תווי נכה. מה נאמר ומה נדבר, מגפה ממשית של קושי להתנייד פקדה את הישראלים.

מה שמוזר הוא שהיא לא תואמת את נתוני הביטוח הלאומי: שם מספר הזכאים לגמלת ניידות גדל בשנים הללו ב־%77 בלבד. זהירות, כנראה המגפה מתמקדת דווקא בבעלי מכוניות.

כגידם, שאלו אותי אינספור פעמים מדוע לא הוצאתי תו נכה. ההסברים שלי שזו נכות שאין לה שום קשר לקושי להתנייד נתקלו לרוב בנחירות צחוק מעורב בבוז על הפראייריות הקשה שאני לוקה בה.

אני אולי פראייר, אבל לא מטומטם. הקומבינות סביב הוצאת תו נכה מוכרות גם למי שעלה לארץ לפני יומיים.

התרבות השלטת היא של “נותנים לך תיקח" ו"מי שלא נוכל לא אוכל", והיא באה לידי ביטוי במגוון סיפורים נפוצים על ההוא שנפצע קלות ברגלו בעת חופשה מהצבא והצליח להוציא אחוזי

נכות, ההיא שגייסה עורך דין טוב שסידר לה קצבה על נכות ספק־קיימת, או הסיפור המצוץ מהאצבע שהצליח לשכנע את הוועדה לספק קנאביס רפואי לעוד אחד מהחבר'ה.

האווירה מסביב היא שזה המשחק, וצריך לשחק אותו בחוכמה. על כל שקל שלא ניקח, מישהו אחר ייהנה.

ובכן, זו תרבות שמייצרת הרבה נזק. האינפלציה בתגי נכה לרכבים מביאה כבר עכשיו למחסור בחניות לנכים.