בתחרות המפוקפקת מה יש כאן יותר – סבבי לחימה או סבבי בחירות – התחרות צמודה, וצמוד לא פחות התזמון של שניהם. כמו ברק ורעם, מערכת בחירות ומערכה בעזה באות כמעט תמיד בצמד. מבצע עלות השחר, שלושה חודשים לפני מערכת הבחירות, אינו חריג בנוף: עופרת יצוקה החל 45 ימים לפני בחירות ;2009 עמוד ענן נערך כחודשיים לפני בחירות .2013

זה נמשך כך גם בעבר הקרוב: ממשלת נתניהו יצאה למבצע חגורה שחורה אחרי בחירות 2019 ב', כשהמנדט היה בידי בני גנץ; שומר החומות פרץ אחרי הבחירות הקודמות, כשהמנדט היה אצל לפיד. המבצע החורג מהסטטיסטיקה הוא צוק איתן, שהיה הנרחב ביותר וגבה את המחיר הכבד ביותר. לכל אחד מסבבי הלחימה היה הסבר מוצדק שהפך אותו למלחמת אין ברירה, אבל התזמון החוזר בימי הכרעה פוליטית משאיר תמיד טעם לוואי. גם כשהמניע לא פוליטי, ההשלכות הן בהחלט פוליטיות.

ההחלטה לצאת למבצע נפלה ביום שישי לפני הצהריים. ראש הממשלה לפיד, שר הביטחון גנץ וראש הממשלה החליפי נפתלי בנט התכנסו בקריה עם ראשי מערכת הביטחון. הקבינט לא כונס. מדובר בטעות בהכשר היועמ"שית, שלנתניהו כנראה הייתה עוברת פחות חלק. הנימוק הוא טווח הזמנים הקצר לניצול הזדמנות נדירה: יכולת לפגוע בראשי הג'יהאד המבוקשים.

בנט, נטול האילוצים הפוליטיים במערכה הנוכחית, נקלע בין שני יריבים פוליטיים קשים. גנץ ולפיד שייכים לאותו גוש אבל רואים איש ברעהו את האיום הפוליטי העיקרי. במהלך המבצע הם עבדו יחד, ִדגמנו חברות בתמונות. כשרקטה של הג'יהאד פגעה בבית משפחה בג'באליה, לפיד אמר לשר התרבות חילי טרופר "לך מאמינים", ושיגר אותו אל התקשורת בלי חישוב מפלגתי. התיעוב הפוליטי בין שניהם יצא להפסקת אש, והתחדש מיד כשהאש פסקה ונפתחה ההתקוטטות על הקרדיט.

בחדר המבצעים גנץ היה הדומיננטי: שר הביטחון תחת נתניהו, בנט ולפיד, שומר על רציפות חשובה בתפקיד. אבל את עיקר התועלת מהמבצע הפיק ראש הממשלה. לגנץ זו תוספת קטנה לניסיון ביטחוני עשיר, ללפיד זו תוספת קריטית לרקורד. גם הצילום בפגישת התדרוך עם נתניהו תרם להכשרתו כמועמד אמין לראשות הממשלה. כל חריקה במבצע הייתה מתורגמת להכתרתו כשמאל חלש, אבל לא היו חריקות.

יותר משהייתה כאן תחבולה מתוחכמת היה הרבה מזל או סייעתא דשמיא. אחרי שלושה ימים של עוצר בכבישי העוטף נקרתה הזדמנות מודיעינית, שאחריה סבב בזק סטרילי, בלי חמיצות בסיום, והעיקר - בלי שריטה בצד הישראלי. זה לא קשור להחלטות המנהיגות אלא לתפקוד מופתי של כיפת ברזל ומשמעת של האזרחים.

לפיד, בנט וגנץ לא שינו אסטרטגיה מול עזה לעומת נתניהו. ההבדל היחיד שבלט בסבב הזה היה טקטי אבל חשוב: דוקטרינת בנט, שהתעקש על הכנסת אלפי פועלים מהרצועה לעבודה בישראל, הוכיחה את עצמה. חמאס התמכר לכסף האזרחי ולשקט בדעת הקהל העזתית והצליח לעמוד מן הצד, מה שאפשר סבב בזק. זה הישג מוגבל מאוד, כי בישראל ציפו מחמאס, המושל ברצועה, לרסן את האש באופן פעיל. עוד כמה ימי לחימה היו הופכים גם אותו למטרה לאש צה"ל.

לפיד וגנץ

הפיצו את התמונות מחדר המלחמה לצרכים פוליטיים, ולא התאפקו מלקיים הצהרת סיום בשמונה בערב אחרי המלחמה. בלטו בה חלוקת קרדיט (כולל לנתניהו) וסגנון מעודן, אבל בעצם קיומה היה ניחוח פוליטי מיותר. בעמודת המנדטים אין לכך ביטוי דרמטי, אבל לפיד רשם שיפור נוסף בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה. זה חשוב לו בעיקר במאבק מול גנץ על הובלת גוש השמאל־מרכז. המרוץ התלת־ראשי שגנץ ניסה לייצר ספג השבוע מכה נוספת, כשאחרי שבועות של רמזים ותדרוכים הודיע יו"ר יהדות התורה משה גפני שילך עם נתניהו גם לאופוזיציה. גפני לא התכוון לתת את הכותרת הזאת בתחילת הריאיון, אבל בדיעבד שמח על פרסום הדברים. המתח בגוש הימין הכניע אותו, וגם התנערותו הנחרצת של גנץ מתרחיש ממשלת הרוטציה שרקם יו״ר יהדות התורה. בשביל מי אני נשכב על הגדר, תהה גפני בינו לבינו, אם המועמד המיועד לא מסוגל ליהנות מהתרחיש.

שובו של גפני לחיק הבלוק מפחית את הסיכויים לכפיית ממשלת אחדות בתרחיש סביר של היעדר הכרעה. גם אחרי שבוע ביטחוני מוצלח – מחיסול צמרת הג'יהאד האסלאמי, דרך ההתעקשות על עלייה המונית להר הבית בתשעה באב, ועד סדרת פעולות מוצלחות ביו"ש – דבר לא זז בחלוקת הגושים. מערכת בחירות חמישית מתחוללת בין מחנות מבוצרים שרק מחדדים את עמדתם.

קומץ המתנדנדים המצומצם בשולי הימין עדיין נע ונד. הפאזל שם טרם הושלם, והחתיכות החסרות טרם הסתדרו במקומותיהן: שקד־הנדל התאחדו אבל מתן כהנא טרם החליט לאן פניו; יוסי ברודני מהבית היהודי מתכנן קמפיין קאמבק למפד"ל, ועדיין לא ברור אם עמיחי שיקלי ישוריין בליכוד או יסרב לשריּון. הרסיסים הללו יכולים להשפיע רבות, אבל בשני המחנות המיקוד עובר לשיעור ההצבעה - בחברה הערבית ובפריפריה הליכודית. תחושת ההתלהבות או החירום בכל אחד מהמגזרים הללו יכולה להכריע את המאבק. המפתח השני הוא נפילה של אחת המפלגות תחת אחוז החסימה.

בניגוד לסנסציה

במדגמים, תוצאות האמת בליכוד היו נטולות הפתעות כמעט: את המקום הראשון כבש יריב לוין בפער גדול מהבא אחריו, וקיבע רשמית את מעמדו כליכודניק הבכיר ביותר לצד נתניהו. לוין מתעקש שאין לו תוכנית לנצל את העמדה הזאת כדי להפוך לראש הממשלה במקרה של היעדר הכרעה, והוא מכוון לתיק המשפטים תחת נתניהו. ועדיין, ביום שאחרי, זו תהיה עמדת פתיחה מצוינת לקרב הירושה. בניגוד לניר ברקת ולישראל כץ, לוין גם עשוי לקבל בנסיבות מסוימות תמיכה רשמית מהיו״ר המכהן. שאר הנבחרים בחמישייה הראשונה - אלי כהן, אמיר אוחנה, יואב גלנט ודודי אמסלם - לא הציגו את עצמם כמועמדים להנהגה, אבל בשיחות פרטיות כל אחד מהם אומר שהוא מתכוון להעמיד את עצמו לבחירה בעתיד.

ברקת הצליח לשמור על מקומו בעשירייה; שני הטוענים האחרים לכתר היו"ר – יולי אדלשטיין וישראל כ"ץ - הידרדרו לעשירייה השנייה, כשהם משלמים מחיר על העצמאות היחסית שגילו. מחנה נתניהו נותר הכוח החזק בתנועה, אבל הדילים שהוספדו הוכיחו את כוחם גם כשנמהלו באחוז הצבעה גבוה של מצביעים חופשיים. חלק מהח"כים שנדחקו לאחור יהיו בכנסת הבאה גם אם יפעלו ממקומות אטרקטיביים פחות, ולכן תרחיש של "סיעה בתוך סיעה" עדיין צריך להטריד את נתניהו. די בארבעה ח"כים כדי להתפצל, ויש יותר מארבעה ממורמרים שזועמים עליו. השמפניות שנפתחו בלשכת היו"ר עם פרסום המדגמים יכולות לחזור למקרר.

במאבק על משבצת האישה הראשונה שמרה מירי רגב על מעמדה, ואחריה צועדת גלית דיסטל־אטבריאן. בגזרת השמות החדשים, ההישג הנאה ביותר הוא של דני דנון שהצליח לחזור לכנסת במיקום גבוה אחרי שבע שנים בחוץ. גם בועז ביסמוט הצליח, בקמפיין קצר אבל בולט תקשורתית, להתברג במקום ריאלי. גלעד שרון, שחורש את השטח כבר שלוש שנים, נשאר בחוץ. הליכודניקים אמרו לו לא. להבדיל, גם משה פייגלין גילה שלא נותר הרבה ממחנהו המאורגן בליכוד. נתניהו הצליח לבלום כמעט את כל השמות שסימן כבעייתיים: דודו לניאדו, שנחשב מועמד מוביל במחוזו, נפסל בבית המשפט; השאר נדחקו בידי המתפקדים.

במפלגת העבודה הייתה הדרמה אכזרית יותר, במיוחד נוכח מיעוט המקומות הריאליים. עמר בר־לב ונחמן שי נשלחו הביתה. המקומות הראשונים נכבשו בידי ח"כים אקטיביסטים – נעמה לזימי, גלעד קריב ואפרת רייטן - עד שקשה למצוא הבדלים בין הרשימה שנבחרה ובין זו שעתידה להיבחר במרצ. איחוד של שתיהן, בטח נוכח המומנטום של לפיד במרכז־שמאל, נעשה ריאלי יותר. ההבדל העיקרי שנותר הוא שבעבודה המתפקדים הדיחו את השרים המכהנים, במרצ הם השכילו לפרוש בעצמם.