בתשעה באב תשפ"ב נרשמה קפיצת מדרגה לקראת ריבונות בהר הבית. הייתי שם מהשעה אחת בלילה, וראיתי כיצד התור מתארך מאנשים ספורים לאלפים שמחכים לעלות להר הבית עוד מארבע וחצי בבוקר.

גם לשוטרים מגיעה מילה טובה: תודה. ניכר כי הפעילות בהובלת ארגון "בידנו - למען הר הבית" בהעלאת המודעות למחדל ביום ירושלים הובילה את המשטרה להתחיל להפיק לקחים, לדאוג להצללה ולתור זריז יותר. אפילו הביאו את השוטרת יפה, הישר מקורס קצינים, כדי לסייע להעלות יהודים להר. אלא שעדיין נותרו בעיות רבות המצריכות פתרון.

לדוגמה, רק בשבע בבוקר התחילו להכניס יהודים לעמדת הבידוק בכניסה להר. שלא תטעו, לא הכניסו את כולם אלא שוב בקבוצות קטנות, בהתחלה ארבעים איש בכל אחת מהן, כשבחוץ כבר המתינו כאלף איש בתור צפוף ומתוחם בגדרות. בשלב מסוים החלו אנשים מסוימים לעודד כמה שיותר עולים לוותר על זכותם לעלות לסיבוב מלא בהר

ולהסתפק בהצצה בלבד ובהליכה משער הלל לשער השלשלת. האם כך אמור להיראות יום שכבר הוגדר בתקשורת כיום עליית היהודים להר הבית?

הצטרפתי לתור בשעה תשע, ובמשך חצי שעה התור לא זז. רק לקראת תשע וחצי הורגשה הקלה, ורק לקראת עשר זכיתי גם אני לעלות. עברתי בדוחק רב את הבידוק והייתי צריך להמתין עוד בסככת ההמתנה מהצד השני. אחרי עשר התחלנו לעלות. מאבטח ספר את העולים וכאשר הגיע לשבעים עצר ומנע ממני ומעוד כמה עולים להצטרף. נדרשה מחאה קולנית כדי שהשוטר יאפשר לנו להצטרף לקבוצה.

בגשר המוגרבים הרעוע

והמסוכן שוב נתקענו, עד שהתקבל האישור המיוחל להמשיך. בהר הבית לא הלכנו ישר לכיוון מזרח אלא צעדנו במסלול שהלכנו בו בפסח, ביום העצמאות וביום ירושלים. הקפנו את כיפת הסלע קרוב יותר לרמה המוגבהת מדרום, בגלל התפרעויות של מוסלמים וקריאות "אללה אכבר".

במזרח, בזכות הקבוצה הגדולה, זכינו לכמה משתחווים בהר הבית, עצרנו לחמש דקות "על השעון" מול קודש הקודשים, ואז השוטר חזר לזרז אותנו להתקדם כאילו היינו עדר כבשים. בשלב מסוים נאלצנו לעצור כי הקבוצה שלפנינו הייתה קרובה מדי אלינו, ואבוי לנו אם נהפוך לקבוצה אחת גדולה - זה כבר יהיה סימן ריבוני גדול מדי בשביל המשטרה.

למרות ההגבלות הקשות מהעלייה למקום הקדוש ביותר לנו, בצפון הר הבית התרגשותנו הובילה לכך שלא יכולנו יותר להישאר בשקט. הקבוצה פתחה בשירת "אם אשכחך ירושלים תשכחך ימיני", ולא הפסקנו למרות מחאתו של השוטר התוקפני שלא הפסיק להפריע. בסופו של דבר השוטר החליט להוציא אותנו בכוח דרך שער הברזל. מה שראיתי שם היה נורא: יהודים צעירים וזקנים הושלכו מהר הבית בכוח בידי השוטר ירון גאנם ומפקד הר הבית שי פוזמנטיר. בקרוב גם נגיש נגדם תלונות במח"ש.

בצהריים לא עליתי להר הבית אבל עמדתי בכניסה, שוב עם מאות יהודים, והפעם ראיתי מחדל חמור, מאות יהודים המתינו כשעה וחצי בתור תחת השמש ובצום, אך ההצללה שהובאה למקום נלקחה ממנו בסיום עליות הבוקר. האם עולי הצהריים לא זכאים להמתנה בצל?

לסיכום, יותר 2,000־מ יהודים אתגרו את מדיניות הממשלה ואת מערך הליווי של המשטרה בהר הבית, שקרס לחלוטין. כבר אי אפשר לומר שהר הבית הוא מקום של קבוצות קטנות, סהרוריות ומשיחיות: הוא מקום מרכזי שאלפים מכירים בו ודורשים את זכויותיהם בו על פי חוק המקומות הקדושים וצו ההיסטוריה.

"בגשר המוגרבים הרעוע והמסוכן שוב נתקענו, עד שהתקבל האישור המיוחל. בהר הבית לא הלכנו ישר מזרחה אלא צעדנו במסלול שהלכנו בו בפסח, ביום העצמאות וביום ירושלים. במזרח, בזכות הקבוצה הגדולה, זכינו לכמה משתחווים בהר הבית, עצרנו לחמש דקות 'על השעון' מול קודש הקודשים, ואז השוטר חזר לזרז אותנו"