לפעמים נדמה שקיים איפשהו משרד שאנשיו הרבים עמלים להתאים בין המציאות הפוליטית בארה"ב לזו שבישראל. מובן ששם הכול גדול ובומבסטי וכאן אנו משכשכים את רגלינו בביצה מקומית עכורה, אבל אי אפשר לא להשתאות לנוכח הדמיון בדיונים, הסערות והוויכוחים הציבוריים שפורצים מפעם לפעם בשתי המדינות. זה נכון לגבי סוגיות חברתיות של שמרנות לעומת ליברליות, מתחים בין עיר וכפר ובין פריפריה ומרכז, שאלות של אמריקה הראשונה וישראל השנייה או הקמה ופירוק של חומה כדי למנוע מפולשים להיכנס – כמעט הכול מועתק ומשוכפל.

בכל הקשור למתחולל סביב מנהיג המחנה השמרני או הימני במדינה, הדמיון עולה על כל דמיון. הפשיטה שערך השבוע הFBI באחוזתו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ בפלורידה עוררה זעם עצום במחנה הרפובליקני, שטוען לכוחות אפלים של "דיפסטייט" שעושים הכול כדי למנוע מהימין לחזור לשלטון. השמאל, כהרגלו, דוחה את הטיעונים כקשקוש לאומני והזיית קונספירציה, אבל מי שמנסה להסתכל על המצב בלי הטיות – וזה קשה מאוד, כי לכולנו יש כאלה – יראה צבר אירועים שמתגבשים לכדי ניסיון לחיסולו הפוליטי של האדם היחיד שנראה שביכולתו להוביל את הימין לשלטון בבחירות הבאות לנשיאות.

במקביל לפשיטה בפלורידה הגיע טראמפ השבוע ללשכת התובעת הכללית בניו־יורק כדי למסור תצהיר במסגרת חקירה הקשורה להתנהלות הפיננסית שלו; בד בבד, ועדת חקירה פומבית ומוטה לשמאל שידרה את דיוניה בנוגע להסתערות על הקפיטול ב־6 בינואר ,2021 ונראתה כמו תשדיר בחירות דמוקרטי. לקהל השמרני לא נותרה ברירה אלא לראות בממסד הדמוקרטי, ששולט בבית הלבן ובשני בתי הקונגרס, כוח אפל שיחד עם רוב תקשורת הזרם המרכזי מנסה להפיל את אלילו ותקוותו הפוליטית בכל דרך, לגיטימית או לא.

ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה כי הוא בהחלט מזכיר את מה שהימין - או לפחות חלקו הגדול שתומך בליכוד - חש כלפי נתניהו. גם כאן אנו צופים במה שנדמה כניסיון של זרועות השלטון, בשילוב כוחות עם התקשורת, לכבול את ידיו ואת רגליו של האדם היחיד שנראה שיכול להחזיר את הימין לשלטון. גם תמונת המראה, כלומר משמאל, נכונה בשתי המדינות. פה ושם האדם ההוא הפך לדמון מרכזי, דמות שטנית ומוכפשת היטב שצריך, כדאי ורצוי לעשות הכול כדי למנוע את שובו לשלטון. הפחד מטראמפ בשמאל האמריקני מצמית ממש, וכך גם החשש והסלידה מנתניהו בקרב השמאל והשמאל־מרכז בישראל. ובאופן אירוני כמעט, שתי המדינות הללו גם הולכות לבחירות כמעט יחד, בתחילת נובמבר.

אבל זהו. ביום הבחירות נגמר הדמיון הפוליטי בין ישראל לארה"ב. יותר נכון, ביום שאחרי הבחירות. בארה"ב נעילת הקלפי של בחירות האמצע מסמנת את סיום ההתמודדות הפוליטית עד הבחירות הבאות, שיתקיימו בעוד שנתיים בדיוק. מהר מאוד מתבררות התוצאות, וברוב המקרים הן חדות וברורות אלא אם דרושה התערבות של בית המשפט. בכל מקרה, בסופו של דבר יש מנצחים ומפסידים. כחול או אדום. דמוקרטים או רפובליקנים. ליברלים או שמרנים. העם החליט כך או כך, ומוסדות השלטון נצבעים בצבעים הרלוונטיים.

הימין מתכנס סביב מפלגה אחת; מהמתונים ביותר, דרך תושבי פרוורי הערים הגדולות, שמצביעים לרפובליקנים מטעמים כלכליים - ועד לקיצונים ביותר, בדרך כלל ממדינות הדרום או פנים ארה"ב, שרוצים לשמר את הרוב הפרוטסטנטי הנוצרי הלבן ההולך ומתכווץ. גם בשמאל, למפלגה הדמוקרטית מצביעים אוהדי ישראל שרואים בדמוקרטים "אוהל גדול" לכל המיעוטים באשר הם, ומצד שני יש בה חברת קונגרס אנטישמית כמו אילהאן עומאר, ועוד כמה שונאי ושונאות ישראל.

גם אם יש ניואנסים, ויכוחים פנימיים עזים וקבוצות לחץ שמנסות למשוך את המפלגה לפה ולשם – מבחינת הציבור יש מנצח ברור ומפסיד ברור. אין ערפול, אין חצי־חצי, אין קואליציות משונות.

אבל אצלנו המצב הפוך לחלוטין. בחירות בישראל לא מסיימות שום דבר, הן רק מתחילות שבועות ולפעמים חודשים של סחר־מכר בקולות שלנו, חיבורים לא הגיוניים וקואליציות אד־הוק במטרה להיאחז בשלטון בכל מחיר אידיאולוגי או לחלופין כדי לבלום אדם ספציפי מלהקים קואליציה משלו. השיטה הזו פוגעת אנושות באמון הישראלים בדמוקרטיה שלהם, וגורמת לסחרור המטורף שאנו שרויים בו זה שלוש שנים ועוד לא רואים את הסוף.

הצעתי זאת בעבר ואין ברירה אלא לומר זאת שוב, עד שהמסר ייקלט ומספיק אנשים ידרשו את השינוי: אם בארה"ב הגדולה על יותר מ־003 מיליון תושביה יכולה להתקיים דמוקרטיה חיה ובועטת – על כל החסרונות הידועים – עם שתי מפלגות, בישראל הקטנה והמפולגת לא הרבה יותר מארה"ב אפשר בהחלט להסתפק בארבע: מפלגת ימין, מפלגת שמאל, מפלגה ערבית ומפלגה חרדית־דתית. רסיסי ואניצי הרשימות שמסתחררים מהקלפי לעבר מספר הקסם 61 מיצו את עצמם. המדינה הזו מותשת מהשיטה שמאכלת את מוסדות השלטון שלנו מהר אבל בטוח.

אחרי הבחירות החמישיות בנובמבר, יהיה לישראלים פנאי של שבוע בדיוק עד לבחירות האמצע בארה"ב, שבה ייבחרו מחדש כל חברי בית הנבחרים ושליש מהסנאט. תסתכלו עליהם, תראו אותנו, ותבינו שחייבים לשנות את השיטה.