בשעת כתיבת השורות הללו אני נמצא עדיין בחו"ל, אחרי שחיינו אני ומשפחתי יותר משנה בארה"ב. זו ההיעדרות הממושכת ביותר שלי מהארץ, והפעם הראשונה שאני שוהה בחוץ לארץ תקופה ארוכה עם המשפחה.

אפשר לערוך אינספור השוואות מעניינות וחשובות בין ישראל לארה"ב, אבל סוגיה אחת, שהגיעה לדיון גם במקור ראשון בשבועות האחרונים, בלטה עבורי מעל כולן: איכות מערכת החינוך האמריקנית מול הישראלית. ארבעת ילדיי, שניים בחטיבה ושניים בתיכון, בילו את רוב השנה בבתי ספר ציבוריים בארה"ב, וההבדלים במוסדות ובגישה החינוכית ביחס לארץ היו תהומיים ממש.

אומנם גרתי במחוז טוב עם מערכת חינוך טובה מאוד, ועדיין ההשוואה לישראל רלוונטית, מכמה סיבות. ראשית, בארה"ב בעלי האמצעים נוהגים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים. גרתי סמוך לבית ספר כזה, שבעליל היה בכמה דרגות חומריות מעל לבתי הספר הציבוריים. בתי הספר שילדיי הלכו אליהם היו במובהק של מעמד הביניים. ועוד, בארץ נוהגים לטעון נגד חינוך פרטי, שהוא "מייבש" את הציבורי; דהיינו, בתי הספר האמריקניים הציבוריים אמורים להיפגע מהתחרות. ולבסוף, בארץ ילדיי למדו במוסדות שנחשבים טובים מאוד. כך שההשוואה, לפי ההיגיון של מערכת החינוך שלנו, לא רק הוגנת, אלא אמורה לפעול דווקא לטובת ישראל.

היתרון הברור האחד שמצאתי לטובת מערכת החינוך שלנו בארץ הוא חברתי: בישראל יש לילדים כיתת־אם, עם מחנך או מחנכת וסביבה חברתית קבועה. כישראלי זה נראה לי משמעותי מאוד. להימצאות בקהילת חברים שמלווה את הילדים במשך שנים, עם דמות חינוכית קבועה, יש כמה מעלות. בארה"ב, לעומת זאת, בחטיבה ובתיכון השיטה "אקדמית" יותר. אין מסגרת כיתתית קבועה; הכיתה היא של המורים, והתלמידים נרשמים לשיעורים והולכים לכיתות השונות, כשבכל שיעור יכולים להיות תלמידים אחרים.

השיטה האמריקנית הזו איננה מקרית. היא נובעת מהרצינות התהומית שבה האמריקנים מתייחסים ללימודים. משום כך לא רק כיתת אם אין, גם אין מגבלות גיל. תלמיד רגיל יעשה את השיעורים המתאימים לו בקצב הרגיל, תלמיד מצטיין יכול להתקדם במהירות ולקחת שיעורים לא רק עד רמת י"ב, אלא ברמה אקדמית, וכך לחסוך קורסים בקולג'. מכיוון שהרמה הלימודית עומדת במוקד, הסף ברור מאוד והוא משקף לתלמידים את מצבם הלימודי האמיתי. אם יש לתלמיד בעיה במקצוע כלשהו, ימצאו לו חלופה שמתאימה לו יותר. אם הוא מצטיין, הוא יכול לרוץ קדימה.

מהרגע שנחתנו בארה"ב הוצפנו במיילים מודאגים ממחלקת החינוך של המחוז: הם חוקרים את הפערים הלימודיים שנוצרו בסגרי הקורונה, כדי לוודא שייסגרו. מהר מאוד הבנו שהאמריקנים לא מכירים את פתרון הקסם הישראלי של "אם קשה, נוריד דרישות". מבחינתם יש מיומנויות וידע שצריך לרכוש, וכולם אחראים: בית הספר, המערכת, התלמידים וההורים. אין הנחות. ילדיי נכנסו למסגרות באיחור קל והיו צריכים להשלים את החומר. איש לא העלה בדעתו לוותר; אם יש בעיה, עובדים קשה יותר – ולא רק הילדים, גם המורים, שהשקיעו הרבה זמן בעזרה לילדיי, שהיו בסך הכול תלמידים זרים לשנה אחת. המערכת והמורים התגייסו מעל ומעבר, בלי הפחתות, הימורים, הגרלות, צמצום, מיקוד או חיפוף, והילדים הגיבו בהתאם, השקיעו והדביקו את הפער.

אגב קורונה - כל המערכות היו מוכנות לעבור ללימודים מרחוק בלחיצת כפתור. המעקב של המחוז היה פרטני לכל בית ספר. כמה בתי ספר חצו במהלך השנה סף הדבקה מסוים, ועברו ללמוד מהבית לכמה שבועות. כל המשאבים הפדגוגיים האלו הושקעו מראש, כדי שבכל תרחיש הילדים ילמדו בצורה מיטבית ובטוחה. אנחנו כהורים עודכנו בכל מה שקורה במחוז באופן שוטף ומיידי, כדי שניערך בזמן.

השקיפות של המערכת האמריקנית מרשימה. עבודת המנהלים והמורים הייתה נגישה לנו כהורים באופן יוצא דופן. למשל, התלמידים בארה"ב מקבלים עבודות, בחנים

ומבחנים רבים בכל שבוע. כל הערכה וכל ציון מוזנים למערכת, וההורים מעודכנים מיד. ילד לא יכול לצבור פערים בלי שתהיה לו, להורים ולמערכת, מודעות מלאה לכך. גם המורה נתון לבקרה. הוא לא יכול לאחר בבדיקת המטלות בלי שההורים ישימו לב. המערכת השקופה הזו לא יוצרת חיכוך, אלא להפך, השקעה ושיתוף פעולה שתורמים להצלחת התלמיד.

מה לגבי הצרכים החברתיים של הילדים, חסרי כיתת האם? ובכן, אלו מקבלים מענה בעיקר אחרי הלימודים. מרגע שהפעמון האחרון מצלצל, מתחילה בבית הספר פעילות ענפה של חוגים מכל הסוגים: אינטלקטואליים, אומנותיים, חווייתיים, רכישת מיומנויות שונות וספורט. הרבה ספורט תחרותי. התלמידים משתתפים בקבוצות בית הספר, ומתחרים בבתי ספר אחרים. כך הם מפתחים תחושת שייכות לחבריהם ולבית ספר ואחריות קבוצתית ואישית.

אגב, בארה"ב לא נתקלנו בשיעורי חוויה וחברה במודל שהולך ומתנפח בארץ. בית הספר לא מנסה להיות משפחה או פסיכולוג. המערכת באה להורות. אם נוצר צורך פסיכולוגי, יש בבית הספר שירותי ייעוץ מפותחים ומגוונים, ובאופן כללי מושקעים משאבים רבים בהבטחת הבריאות הנפשית של התלמידים. אבל זה קורה במקביל, לא על חשבון הלימודים.

לא צריך לאהוב את השיטה האמריקנית, אבל צריך להודות שיחסית אליה מערכת החינוך הישראלית נכשלת. הנתונים אצלנו עגומים. במבחני פיז"ה, שעורכים השוואה בינלאומית בקריאה, חשבון ומדעים, התוצאות שלנו איומות. בקריאה ישראל מדשדשת אחרי העולם המערבי, בחשבון ומדעים היא חלק מהעולם השלישי. אין פלא שגם האקדמיה שלנו – כפי שהתברר לאחרונה במדד שנגחאי – ממשיכה להידרדר. מדובר בכשל חינוכי מדינתי רב־מערכתי.

אולי ההבדלים נובעים מכך שלאמריקנים יש ַאמת מידה שמחייבת אותם לרצינות: הקבלה לקולג'. כשצעירינו מתגייסים, האמריקנים מקבלים החלטות קריירה. לכן כשבית ספר כושל בארה"ב, ההשלכות מיידיות וכואבות, בעוד אצלנו יש נתק בין הכישלון החינוכי להשלכותיו - נתק שמאפשר דשדוש ודעיכה מתמשכים.

לטעמי זהו האתגר האסטרטגי ארוך הטווח החשוב ביותר בישראל. החדשות הרעות הן שכרגע אין לו תקנה; המערכת כושלת יותר מדי זמן ומיותר מדי בחינות. החדשות הטובות הן שהעם היהודי היה העם המחנך והמחונך ביותר בהיסטוריה. אם למישהו יש סיכוי לשקם מערכת חינוך כושלת, הרי זה לנו.

האמריקנים לא מכירים את פתרון הקסם הישראלי של "אם קשה, נוריד דרישות". מבחינתם יש כלים וידע שצריך לרכוש, וכולם אחראים לזה