כדי להבין כיצד הפך אישור היועמ"שית למבצע עלות השחר מפרוצדורה משפטית מפוהקת לסערה פוליטית בואכה הצבעת אי־אמון ביועמ"ש, יש לעשות זום אאוט ולדבר על נושא אחר: הרעש שנוצר בהתנגשות בין מושגים כמו משפט, שכל ישר, פוליטיקה, חוסר אמון, עלבונות וקיטוב חברתי.

אך לפני שנעסוק ברעש, נישאר רגע במרחב השקט ונתעכב על הסוגיה המשפטית. היא אולי נראית קצת מורכבת, אבל עם מעט שכל ישר ורצון טוב אפשר לפשט אותה. סעיף 40 לחוק יסוד הממשלה מגדיר מתי נדרש אישור הקבינט המדיני־ביטחוני לפעולה צבאית: "המדינה לא תפתח במלחמה ולא תנקוט פעולה צבאית משמעותית העלולה להוביל, ברמת הסתברות קרובה לוודאי, למלחמה, אלא מכוח החלטת הממשלה". תתהסעיף הבא קובע שהממשלה יכולה להאציל סמכותה זו ל"ועדת שרים שנקבעה בחוק", כשהכוונה היא לקבינט.

הסעיף הזה מוגדר באופן עמום וקצת טריקי. הבעיה ברורה: היכולת של גנרלים להעריך "ברמת הסתברות קרובה לוודאי" את תגובתו המדויקת של האויב לסיכולים ממוקדים, טובה בערך כמו זו של מומחי כדורגל הממלאים טפסי לוטו. בטח כאשר בצד השני אין שלטון ריכוזי רציונלי ויציב, אלא אוסף אקלקטי של ג'יהאדיסטים אדומי עיניים, שכל אחד מהם מחשב אחרת את הקיצים הרמוזים בסורות הקוראן, ומתזמן אחרת את פרוצדורת הפרישה שלו אל הפנסיה התקציבית בהיכלות הבתולות. אפילו הצבא עצמו נערך לקשת של תרחישים, ואף רמטכ"ל אינו טיפש דיו כדי להיצמד לקונספציה אחת. ואם במטכ"ל מתקשים להעריך לאן יתפתחו מהלכים התקפיים, על אחת כמה וכמה שליועמ"שית אין כלים להכריע בשאלה כזו.

לכאורה הפתרון הוא אישור של הקבינט לכל פעולה התקפית, אלא שהפתרון הזה איננו ישים. אי אפשר לכנס את הקבינט על כל מעצר של איזה אבו־מחפוף מג'נין, גם אם קיים חשש כלשהו שהוא יגרום לאויב לדרדר אמצעים. לכן הפתרון הוא הפעלה של חוש הסבירות והשכל הישר: חיסולים ממוקדים נערכים לרוב ללא אישור קבינט. מבצעים מהסוג הזה דורשים מודיעין איכותי וסופר מדויק, ולרוב מתאפשרים בחלונות זמן מצומצמים מאוד. למשל, הרגעים הספורים שבהם המחבל הבכיר פוסע בין בית המשפחה אל הרכב מבלי שהוא מוקף באנשים שלא רוצים לפגוע בהם. תהליך קבלת ההחלטות באירועים כאלה צריך להיות מהיר ותכליתי. אין זמן להרים טלפונים לכל חברי הקבינט, ובטח שלא להתחיל לנהל דיונים.

מאידך גיסא, כאשר מדובר במבצע גדול ומתוכנן מראש, המתפרס על שטח גיאוגרפי נרחב וכולל הפעלה משולבת של זרועות ומאמצים, יישום נאמן של החוק דורש אישור קבינט. אז אם זה כל כך פשוט, למה זה כל כך מורכב? כאן אנחנו מגיעים לרעש.

המתקפות על בהרב־מיארה, מימין ומשמאל, נבעו ממצוקות פסיכולוגיות. ניצן הורוביץ כעס על לפיד שלא כינס דיון קבינט טרם המבצע, והתסכול שלו מובן. ראש המפלגה האינפרא־ציונית נתקף חרדה. הרעיון שהסיעה בראשותו תהיה חתומה על תצלומי גופרית ומלח הניתכים על שערי עזה הכבדים בעיצומה של תקופת בחירות, עורר בו שדים אדומים. גם אם בעזה מזמן אין "כיבוש", הבייס היהודי והערבי שלו לא יוכלו לשאת את זה. אבל למה מימין תקפו את היועמ"שית?

השבוע השתתפתי בדיון על הנושא באחת מתחנות הרדיו. כאשר הדי הצעקות והצרחות בין המגישים שככו, קלטתי שנקלעתי למחזה אבסורד. המגיש הימני תקף את בהרב־מיארה שאישרה ללפיד מבצע ללא דיון בקבינט,

ודווקא המגיש השמאלני הוא שהגן עליה בלהט. האם בימין יש מי שחושב שכל פעילות צבאית דורשת אישור של המשפטנים?

ההסבר לאנומליה הזו גם הוא פסיכולוגי, וכאן אנחנו מגיעים לעלבון ולחוסר האמון. קשה להתעלם מהדמיון שבין מבצע עלות השחר שהסתיים השבוע, למבצע חגורה שחורה מנובמבר .2019 שני המבצעים החלו בסיכול ממוקד של מפקד החטיבה הצפונית בגא"פ (ג'יהאד אסלאמי פלסטיני). השהיד של תשע"ט היה בהאא אבו אל־עטא, והשהיד של תשפ"ב הוא יורשו, תייסיר אל־ג'עברי.

נכון, המבצע השני היה מעט מהיר וקטלני יותר מהראשון. הוא הסתיים בשלושה ימים ולא בשישה, ב־15 קורבנות־שלום פלסטינים מול 39 בראשון, ובסיכול של שני מפקדי שטח בכירים (כולל מפקד החטיבה הדרומית בגא"פ, חאלד מנסור). אבל מכל בחינה אחרת מדובר במבצעים דומים למדי. הן בהיבט נוהל הקרב וניהול הקרב של צה"ל, והן בהיבט אישור וניהול המערכה בדרג המדיני.

שני הסבבים התנהלו בתקופת בחירות, וההבדל היחיד ביניהם היה בעמדת היועמ"ש: במבצע חגורה שחורה היועמ"ש דרש מנתניהו אישור של הקבינט, ובעלות השחר היועמ"שית סמכה על שיקול דעתם של ראש הממשלה לפיד ושר הביטחון גנץ, ופטרה אותם מהחובה הזו.

אף פוליטיקאי אחד עם יושרה לא טען מעולם שנתניהו פזיז בהחלטות על מהלכים צבאיים. להפך, נתניהו ייזכר בספרי ההיסטוריה כאחד המנהיגים הזהירים והשקולים ביותר, ויהיו מי שיאמרו – זהיר מדי ושקול מדי. גם מול האיום הלאומי הקרוב ביותר לליבו, הגרעין האיראני, הוא נמנע בעקביות משימוש באופציה צבאית.

בהרב־מיארה איננה מנדלבליט, ואי אפשר להקשות עליה מהתנהלותו של קודמה. אבל בתודעתם של תומכי נתניהו האירוע הזה הוא הוכחה נוספת לתחושת הבטן שלהם, שההגמוניה המשפטית מסמנת את נתניהו, ורואה בו חשוד בהגדרה. היא לא בוטחת במניעיו ובכוונותיו, כברירת מחדל. מי שרוצה להבין את הקיטוב בשיח הישראלי חייב להיות רגיש לניואנסים הללו, ולהיות מודע לזיקה שבין החלטות כאלה לרגשות כמו תסכול, עוינות וחוסר אמון.

אם במטכ"ל מתקשים להעריך לאן יתפתחו מהלכים התקפיים, על אחת כמה וכמה שליועמ"שית אין כלים להכריע בשאלה כזו