מנו לזר, רכז הדרום בתנועת רגבים ומי שמוביל את המעקב אחרי מבצע הצריחים החשאי, מסביר: "זה התחיל בדרום, ומכיוון שראינו שמדובר במבנה זהה היה לנו ברור שאותו גורם עומד מאחורי המיזם. אחרי שזיהינו חוט מקשר בין כל הצריחים, החברים מ'הקול היהודי' שמו את האצבע על מי שמממן את הפרויקט. מהמידע שהגיע אלינו ומהבדיקות שערכנו, עולה שזוהי בנייה קלה. אלה חלקים שמכינים במקום ומרכיבים בתוך כמה שעות. ברור שאותו יצרן מכין את כל הצריחים. רואים שזה אותו עיצוב, אותו מבנה וגם אותה שיטת בנייה, שמאפשרת בתוך כמה שעות להרכיב את חלקי הצריח ולהציב אותו מעל מסגד או לידו".

בנייה קלה וחשאית בתוך שעות בודדות, אומר לזר, היא מאפיין ידוע של בנייה לא חוקית. "הם למדו איך לעקוץ את המערכת. אם תופסים אדם שנמצא במהלך בנייה לא חוקית, אפשר לבוא, להפסיק את הבנייה ולאכוף את החוק. אבל כאשר מדובר במבנה שכבר עומד על תילו צריך לפתוח בהליך פלילי, משפטי או מנהלי, שלוקח זמן ממושך עד שמקבלים צו הריסה, שלא לדבר על אכיפה. הם הבינו את זה ויוצרים מערך של בנייה בתוך כמה שעות. כשיש מבנה מוכן כבר קשה לפגוע בו, וכשמדובר במבנה דת זה קשה אף יותר".

"בסופו של דבר", מחדד בשיחה עימנו מאיר דויטש, מנכ"ל רגבים, "העובדה שאותו גורם עומד מאחורי בניית כל אותם מסגדים, הבנויים באותו סגנון ובאותה דרך, הן בצפון הנגב והן ביהודה

ח"כ אורית סטרוק: "הבדואים משתמשים בצריחי המסגדים כמין 'אצבע בעין' מול גורמי החוק של המדינה, במעין הצהרת אדנות והתנשאות. הם מבינים שכל הריסה עלולה לעלות לממשלה בחייה"

ושומרון, מלמדת על המגמה שמאחוריהם. ברור שמדובר בפעילות שעיקר מטרתה היא יצירת רצף וחיבור בין הבדואים בנגב לבדואים הפלסטינים בהר חברון". לדברי דויטש, "כשמסתכלים על מפת ארץ ישראל, רואים רצף של אוכלוסייה לא יהודית שמתחיל בלבנון, עובר דרך הגליל, ממשיך ליישובי ואדי ערה, ושם מתחבר עם הפלסטינים בשומרון ועם ערביי אזור בנימין ומזרח ירושלים, משם הלאה להר חברון ולאזור הפזורה הבדואית בנגב, שמחוברת גיאוגרפית לרצועת עזה. מנגד, שלושה מרחבים מהווים חיץ ומנתקים את הרצף הערבי. הראשון הוא עמק יזרעאל, השני פתחת ניצנה, והשלישי בקעת ערד. האזור שבו אנחנו רואים את המסגדים, זה פשוט הניסיון לסגור את הפער שיוצרת בקעת ערד. מצד אחד דקייקה שנמצאת בשטח ישראל, ומצד שני ההתיישבות בשטחי האש. במעקבים שאנחנו עושים אפשר לראות את המכוניות של הברחות השב"חים מסתובבות בין המסגד בדקייקה לתל־ערד. אני לא חושב שמישהו יושב עם מפות ואומר 'בואו נחבר את לבנון ועזה', אבל הקמת אותם צריחי המסגדים מראה שיש מישהו שמתכנן את החיבור הזה ברמת הדרום, אחרת לא היינו רואים את אותו מסגד בדיוק בהר חברון ובנגב". ונניח שיש רצף כזה עם מבנים דומים, הוא מהווה איום על מישהו? אני מקשה על דויטש. "אני לא רוצה להתייחס לבדואים כאל אויבים", מדגיש מנכ"ל רגבים, "אבל בתוך החברה הבדואית יש מי שמתנגדים לקיומה של מדינה יהודית, ורואים בעצמם חלק מהמדינה הפלסטינית שהם תומכים בהקמתה. יצירת הרצף הזה יכולה לגרום חלילה למצב שבו קבוצות של בדואים בנגב מחליטים להפוך למחבלים בתוך מדינת ישראל, דרך חיבור לערבים ביהודה ושומרון. רק לפני כשנה, באירועי שומר החומות, ראינו איך צעירים מהיישובים הבדואיים יוצאים לכבישים הראשיים ותוקפים יהודים כדי להביע תמיכה בפלסטינים".

כאמור, מטרה נוספת של המיזם היא חיזוק האסלאמיזציה בחברה הבדואית. "כשהבדואים היו נוודים הם היו די חילונים", מסביר דויטש, מחבר הספר "בדואיסטן" (בהוצאת סלע מאיר). "לא היו להם מסגד, שייח' ומסגרת דתית. המסגרת העיקרית הייתה המשפחה. ככל שהאוכלוסייה הזו התקבעה בשטח, היא נהייתה יותר ממוסדת גם מבחינה דתית. התנועה האסלאמית רואה בכך הזדמנות לחזק את נוכחותה בקרב הבדואים, שהולכים ונעשים יותר ויותר מוסלמים".

מסר נוסף שדויטש מצביע עליו, הוא התגרות בשלטון החוק במדינת ישראל. "בניית מסגדים, שהם מבני ציבור בולטים וניכרים לעין, היא גם מסר של 'אף אחד לא ייגע בי', וזה הולך יד ביד עם ההקצנה והאלימות בחברה הבדואית בשנה האחרונה. מאז שומר החומות אנחנו רואים שם יותר ויותר תעוזה וחוצפה, החל מאירועי אלימות קשים ועד למראות של צעירים שמסתובבים בבאר־שבע, מטרידים עוברות אורח ומסמנים תנועות מגונות כלפי שוטרים. זה חלק מאותה בעיה ואותה אצבע בעין שבחברה הבדואית יש מי שמנסים כל הזמן להפנות כלפי שלטון החוק במדינת ישראל".

חסינות דתית

ברגבים פנו ליחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה ולרשות מקרקעי ישראל, בדרישה לנקוט הליכי פיקוח ואכיפה כנגד צריחי המסגדים החדשים. במענה לפנייה נמסר להם כי התלונות נבדקו וכי מדובר בתוספות למבני דת קיימים שנמצאים בשימוש כבר מספר שנים, ולא בבנייה של מבנה חדש. לפיכך, "לאור מדיניות האכיפה הנוהגת וההנחיות הרלוונטיות, הרשות אינה פועלת כנגד תוספות מסוג זה. ככל שייבנה מבנה חדש, גם אם יהיה זה מסגד, הרשות תפעיל את אמצעי האכיפה בהתאם למדיניות".

חברת הכנסת אורית סטרוק, יו"ר סיעת הציונות הדתית, אומרת לנו כי המיזם "מעיד כאלף עדים על עומק ורוחב חדירת התנועה האסלאמית לחברה הערבית ובעיקר הבדואית, וגם על מגמה ברורה של מניעת הסדרה וקידום בנייה בלתי חוקית המצוידת ב'חסינות דתית'". לדעת ח"כ סטרוק, "שני אלה הם תוצאות ברורות ומדאיגות של שותפות התנועה האסלאמית בממשלה, בניגוד לפרשנויות ההבל המרגיעות של שוחרי השותפות עם רע"ם. כל מי שעיניו בראשו יודע שהזרוע הפוליטית של התנועה האסלאמית לא בזבזה רגע, ופעלה בתחכום ובנחישות מתוך הקואליציה על מנת למצב ולחזק את מעמדה בקרב החברה הערבית בכלל והבדואית בפרט. לצערי הרב, אף גורם בממשלה לא היה מוכן לעמוד על המשמר ולמנוע את המהפכה האסלאמיסטית שרע"ם מחוללת בתוככי החברה הערבית, בעזרת הכוח שקיבלה מהממשלה" .

על פי סטרוק, "בעקבות התלות המוחלטת של הממשלה באצבעותיהם וביכולותיהם הפוליטיות של הח"כים מרע"ם, ניכרת בחברה הבדואית התחושה המכונה בערבית 'אל דעולה מענא' – הממשלה איתנו. אגב, זו הייתה הקריאה של פורעי תרפ"ט בחברון, אך אז הכוונה הייתה לממשלה הבריטית, שאפשרה להם לטבוח ביהודים. הבדואים מבינים שהכול מותר, כיון שכל הריסה, קל וחומר הריסה של מסגד, עשויה לעלות לממשלה בחייה. לכן הם משתמשים בצריחי המסגדים כמין 'אצבע בעין' מול גורמי החוק והסדר של המדינה, במעין הצהרת אדנות והתנשאות. המטרה של צריחי המסגדים הצצים חדשים לבקרים היא לקבע בתודעה שלאסלאם יש חסינות ומעמד־על".