מישהו שיפץ ספסל אחד ברחוב פנקס, ליד הבית של אמא של רות. רק היום היא התוודעה אליו, אחרי כמעט חודשיים שלא הייתה בבית. רק היום היא חזרה, מקווה להיאסף בבית שלה, לתת לפצעים הכואבים מקום להירפא ולנוח.

הספסל היה צבוע כולו לבן. “ספסל השידוכים“, כתב עליו מישהו בכתב עגול ומעט ילדי, עם המון לבבות אדומים ּוורודים. משני צידיו נשתלו פרחי יסמין מטפסים.

היא עצרה לידו עם התיק השחור הגדול על גבה וחייכה במרירות. איזה מזל יש לי, חשבה לעצמה, להיתקל בספסל הזה דווקא עכשיו. שלושה ימים אחרי הפרידה. פרידה שהיא בכלל לא שלמה איתה ובכלל גם לא הייתה שלמה עם הקשר הזה. היא ניסתה להשתיק קול קטן ומגוחך בתוכה שצייץ שאולי אם הייתה יושבת על הספסל הלבן הזה בתחילת הקשר, הכול היה נראה אחרת.

גם הפעם, היא נזכרת, זה נשמע מבטיח. שוב ניגשה לקשר החדש בסקרנות ובהתבוננות, מקווה להתמסר ולקבל את אותה התחושה בחזרה. גם הפעם היא נתנה לזה את כל הסיכויים שבעולם, מנסה לדחוק הצידה גם את מה שפחות נראה לה מתאים. גם הפעם, כמו בפעמים הקודמות, היא הקשיבה לכל עצה שניתנה לה, שיתפה את מי שהרגישה שיוכל לתמוך ולהיות לעזר. ושוב זה נגמר, והשאיר אותה בחלל שקט וקודר. היא הורידה מגבה את התיק שהתחיל להכאיב לכתפיה.

“עזבי“, היא אמרה לעצמה בקול, ומיד התבוננה לצדדים לוודא שהיא עדיין לבד, נשמה נשימה עמוקה וסובבה את גבה אל הספסל.

זה לא היה יכול לעבוד, היא המשיכה לדבר לעצמה, הפעם בראש, משלימה לאט־לאט עם התחושה הכואבת הממלאת את ליבה. הקולות האלה, המחלחלים בה עכשיו, לעזאזל איתם!

היא יודעת הרי, אלו הקולות שהיא שמעה לא פעם ושומעת שוב ושוב. מחבריה, ממשפחתה, מאחותה, אפילו מהטור בעיתון שהיא אוהבת לקרוא. אפילו שם היא הרגישה את הקולות המצקצקים האלה הבאים יחד עם גלגולי עיניים.

ועכשיו גם היא מתחילה לשפוט את עצמה. איפה טעתה? מה עשתה לא בסדר? בלי משים מצאה את עצמה יושבת על קצה הספסל, התיק הגדול מונח לרגליה והיא בוהה בכביש העירוני שמולה, ובזוג בלבוש ספורטיבי רצים זה לצד זו.

בעבר הייתה מקנאת בזוגות כאלה. אלו שנראים מבחוץ כאילו הכול אצלם עובד, הכול שם חלק. היא הייתה רואה אותם בסופר עורכים קניות יחד, בגן השעשועים או בחתונות של חברות. והיא קינאה.

אבל זה עבר לה. היא למדה לאטום את ליבה אליהם, להתבונן בהם כמו מבעד לזכוכית חלבית ולראות רק את המעטפת שלהם, בלי לערבב בהם את עצמה.

אבל לפני כמה ימים היא ישבה עם ניצן ודנית לקפה. ניצן, שדווקא אצלה הכול מסובך כל כך - הטיפולים וקשיי הזוגיות, הסיפורים על הרופאים שביניהם הם מתרוצצים. ודנית, שהזוגיות הקשה שלה הסתיימה בסופו של דבר. דווקא בהן היא גילתה שהיא מקנאה.

קשים ככל שיהיו הסיפורים שלהן, היא מרגישה, הן תמיד יהיו עטופות. הן לא מתמודדות עם המבט הסוקר, התוהה מה לא בסדר בהן. הן לא מקבלות צקצוקי לשון על כך שהן בררניות מדי או ביישניות מדי, או לא מתאמצות מספיק. עליהן תמיד מרחמים, להן תמיד יש מקום.

היא נזכרת בנסיעה המוזרה לאומן, יחד עם הרבנית של אורה, שותפתה לדירה בשנתיים האחרונות. נסיעה שבה עשתה, כמעט באופן רובוטי, כל מה שהרבנית אמרה. היא אפילו לבשה שמלת כלה והינומה ועמדה תחת חופה מאולתרת בזמן ששאר הבנות רקדו סביבה “מהרה מהרה“. עיניה של רות נעצמו בחוזקה והיא נרעדה לזכר אותם רגעים מביכים, לזכר אותה אמונה תמימה שליוותה אותה במשך תקופה ארוכה כי עכשיו כבר אין שום סיבה שתישאר לבדה.

היא התבוננה בתאריך שעל מסך הטלפון שלה.

נס בכל פעם מחדש

אחרי כמעט שנה וחצי הנה היא, יושבת לבד על הספסל הזוגי הלבן הזה, עדיין באותו המקום.

היא קמה ממקומה במהירות, הניפה את התיק על גבה והמשיכה בדרכה. היא יודעת שזה לא תלוי רק בה, ושישיבה על ספסל לבן כמו שמלת כלה לא תקצר לה את הדרך.

היא יודעת שכמו כולם גם היא לא מכירה את הנוסחה ושאין טעם לקוות לאיזו סגולה שעוד לא נבדקה. היא צעדה במהירות, מנסה להעביר את מחשבותיה מהספסל הטיפשי ההוא. מי בכלל חשב על הרעיון התינוקי הזה, השקרני הזה, כאילו ספסל יכול לשדך שידוכים. כאילו לא דרוש פה איזה נס בכל פעם מחדש.

היא טיפסה במדרגות האבן עד לקומה השנייה, והכניסה את המפתח לחור המנעול של דלת ביתה. “רות!“, היא שמעה את טל מתקרבת מהמסדרון. “אמא ואני חיכינו לסלפי ממך על הספסל הלבן שבקצה הרחוב, איך שסיימו אותו חשבתי עלייך!“

רות השעינה את התיק על ארון המעילים הלבן, משתדלת להקפיא את החיוך שנכנסה איתו.

“אוי ויי“, אמרה טל, ידה עולה לכיוון פיה. “זה נגמר?“

החיוך של רות לא מש מפניה. קפוא כמו הלב שלה. “נגמר“, היא אמרה. קולה נצרד ונבלע בחיבוק מפתיע של טל. רות סגרה את ידיה סביבה, נותנת לדמעות לזלוג על הלחיים, ומאפשרת לעצמה, אולי לראשונה, להאמין שהפעם היא עוד לא נגמרה. ■

קשים ככל שיהיו הסיפורים שלהן, הן תמיד יהיו עטופות. הן לא מתמודדות עם המבט התוהה מה לא בסדר בהן. הן לא מקבלות צקצוקי לשון על כך שהן בררניות או ביישניות מדי, או לא מתאמצות מספיק