בברלין", מסבירה ד"ר ענת נבות, היסטוריונית וארכיונאית במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. "רק כאשר פותחים אותו אפשר להעריך את עשרות שנות העמל ששיקע מנדלקרן במחקר, את שיטותיו הדקדקניות ובעיקר את חידושיו בקביעת המדורים.

"כל מילות התנ"ך נצבעו בעפרונות צבעוניים, כבסיס לחלוקת הקונקורדנציה למדוריה: השורשים בכחול, מילות היחס ואחרות בצהוב, תוארי הפועל ומילות יחס מיוחדות באפור, כינויי הגוף בירוק. שמות העצם הפרטיים סומנו באדום. לא סתם מנדלקרן נשא עמו תמיד את התנ"ך ושיקע בו עמל רב. גם בימיו האחרונים הספר הזה היה בידיו, והוא עושה באמונה, הוא גיבור. גיבור אשר לו די אומץ לב להמית את עצמו על עבודתו ולהקריב את חייו לה לקורבן".

את מה שאני יכולה רק לדמיין בשעה שאני נושמת את ריח דפיו הבלים והולכים של תנ"ך מנדלקרן – את היגיעה הרבה וקריסת העולם החיצון, את הרוח שדורסת את הגוף ואת ה"על משכבו בלילות" – ראה פרישמן במו עיניו. "הדבר היה בליפסיה (לייפציג, ב"ק) לפני שנים אחדות", כתב במכתב התשיעי מתוך "מכתבים על הספרות". "בית המלאכה היה ברחוב 'קווערשטרַאססע', נומר ,4 והגיבור עובד היה – ד"ר שלמה מנדלקרן. במשך ירחים אחדים שישבתי אז בליפסיה, הייתי

הטירוף של סופו של מנדלקרן הגיח לביקור קצר מוקדם בסיפור חייו, ברגע מוזר אחד; שם יש אולי תשובה לשאלה אילו תנאי חיים ונסיבות גורמים לאדם "להקריב את חייו לקורבן", כלשונו של פרישמן.

אמר ועשה

נספר לכם סיפור שלא היה ולא נברא: בשנת 1879 בעיירה ַטַטְרּבּוַנרי, המרוחקת כמאה קילומטרים מאודסה, מריאנה בת הסנדלר הנוצרייה יצאה לשאוב מים מהמעיין ולא שבה. רצה הגורל, אם לגורל יש רצון, ובאותו הזמן נקברה ילדה אחרת, יהודייה. סמיכות הזמנים בין שני המאורעות הובילה