להפצת שמועה שבת הסנדלר נחטפה בידי יהודים, ואלה השתמשו בדמה לצורך אפיית מצות ואז קברו אותה כיהודייה. כדי לנקום את מותה תפסו הפורעים ילד יהודי שלא ידע טעם חטא, השליכו אותו לבאר, ואז יצאו לבצע פוגרום ביהודי המקום.

את סיפור הבלהות הזה קיבל אלכסנדר צדרבוים, מו"ל העיתון "המליץ" (שנדפס מאז 1871 בפטרבורג), במכתב מאחד, יהודה אריה קשמל, שהציג את עצמו כשוחט בעיירה. קשמל תיבל את מכתבו בפרטים מוחשיים: הוא נקב בשמות של בעלי תפקידים, כמו הכמרים המקומיים, וסיפר שהוא עצמו קרוב משפחתה של הילדה היהודייה שהובאה לקבורה. צדרבוים החליט לפרסם את הידיעה, והיא הופיעה בגיליון 5 באוגוסט 1879 של עיתונו, אך לאחר חקירה התברר שיהודה אריה קשמל אינו קיים כלל, וכך גם שאר הדמויות המוזכרות במכתב. מי שהכשיל במזיד את המו"ל, מסיבות שאינן ידועות עד היום, הוא מיודענו מנדלקרן: האיש פשוט בדה את הסיפור מליבו.

כעונש על פרסום ידיעה כוזבת בעלת פוטנציאל תבערה רב כל כך, "אשר היה בכוחה להסעיר רוחות בקרב היהודים, כהגדרתו של הוד מעלתו", סגרו השלטונות את העיתון. שגרת הפצתו הופסקה למשך חמישה חודשים, בלי שניתן הסבר לקוראים. כששב "המליץ" להתפרסם, תיווך צדרבוים לקוראיו את השתלשלות הפרשייה. כבר אז, שני הפנים של אותו אדם – הגאונות והשיגעון – נקשרו זה בזה. על התנהגותו "המוזרה" של מנדלקרן, שכונה במאמר "אינטלקטואל במלוא מובן המילה", כתב צדרבוים כך: "אך החריג שבגאוניות פגש בחריג של מחלת נפש, סינדרום מוכר בעולם הפסיכיאטריה, ונפשו של מנדלקרן לא הייתה טהורה, לא כלפי משפחתו ולא כלפי החברה שבמסגרתה פעל". ואתם הרי יודעים איך זה, אקדח שמופיע במערכה הראשונה עוד יירה בשלישית.

מנדלקרן כיהן באותם ימים כסגן רב באודסה מטעם השלטונות, תפקיד שמילא זו השנה השביעית. הוא היה מוסמך אוניברסיטת פטרבורג בלשונות שמיות, למד לקראת קבלת התואר דוקטור, וביסס את דמותו כסופר ומשורר עברי מבטיח – אך אז הורשע בבית המשפט בעוון הפצת עלילה, וגורש מרוסיה. הוא עזב את אשתו השנייה ונסע ללייפציג שבגרמניה, שם התגוררו קרובי משפחתה.

בימים ההם גם מנדלקרן עצמו עוד לא ידע שמעז יצא מתוק: הקונקורדנציה לתנ"ך המפוארת והמבוארת ביותר שידעה השפה העברית. אין לדעת אם מנדלקרן היה מגיע להישגו הגדול אילולא הסתבך באותה הרפתקה. "הגלייתו מכור מחצבתו הפכה אותו מרב משכיל וחוקר מקרא ששולח ידו בכתיבה ספרותית - לאדם מבודד ועזוב שמשקיע את כל כוחותיו במפעל חייו", אומרת ד"ר נבות.

פרישמן סיפר שמנדלקרן לא הבין לאן נכנס. תחילה עלה במחשבה לפניו "רק לתקן" את אחת מהקונקורדנציות הקיימות. בעודו מעשן בשרשרת, סיפר לו מנדלקרן "בחיפזון ובתנודה רבה את תולדות עבודתו": "הדבר היה פשוט: מחשבה באה בליבו, לכתחילה, לקחת איזו קונקורדנציה – נניח, את המעולה שבהן, את זו של בוקסטורף עם תיקוני ּביר – ולהדפיס אותה בתיקונים ומילואים. חפץ היה להוסיף עליה רק עוד את כל מילות השימוש והיחס, שאותן לא הביאו הקונקורדנציות הקודמות; וכן גם חפץ היה להוסיף רק עוד את כל מילות הגוף למיניהן ולנטיותיהן, שגם אותן לא הביאו הקודמות; וכן גם חפץ היה להוסיף רק עוד את כל השמות העצמים הפרטיים, שגם אותם לא הביאו הקודמות.

"ואולם כשניגש אל המלאכה, והנה פלצות: כל הקונקורדנציות הקודמות – ואף זו המעולה שבהן – אינן שוות ולא כלום. מלאות הן שיבושים וטעויות לאלפים; אין אף דף אחד שלא תהיינה