מנדלסון. בסופו של דבר נטען שם שהוא נקלע לעין הסערה – השתתף בביאור, ופרש ממנו במצב של מצוקה קשה ורדיפה".

דרמות העשייה והפרישה של הסב מקבילות, אצל מנדלקרן, לציר השקר והאמת. מעשי זיוף נכרכו בשמו גם אחרי סילוקו מרוסיה, והמשיכו לרדוף אותו עד יום מותו ואפילו אחריו. כיצד דווקא אדם שהקדיש שנים להשלטת סדר ודיוק, ולא היה יכול לשאת החסרות ושיבושים בקונקורדנציות, הסתבך בפרשיות כאלה של מרמה וסטייה מהאמת?

רבב נוסף דבק במנדלקרן כשתרגם לגרמנית את הרומן הנודע "אהבת ציון" של אברהם מאפו. "בתרגום הוא הופיע כמחבר הספר, והואשם בשל כך בהטעיה ובעצם בפלגיאט", אומר פרופ' שביט. "להגנתו טען שזאת הייתה דרישת המו"ל הגרמני, ושהוא הוסיף על דף נפרד הקדשה למאפו. ההצדקה הזאת לא הועילה לו".

המאמר האחרון שכתב מנדלקרן לפני מותו נדפס בכתב העת "ממזרח וממערב" בברלין, ותיאר זיוף של כתב יד שיוחס לרמב"ם. מנדלקרן הוכיח שהכותב היה למעשה מקובל ושבתאי בן המאה ה־71. "הוא כתב שכתב היד מונח במחלקת כתבי היד 'לא לעזר ולא להועיל כי אם לאות לבני מרי'", אומר שביט. "הוא פרסם את הזיוף, לדבריו, כדי ש'הרמאים לא ימצאו עוד ידיים להכשיל בו את הרבים'. אי אפשר לא לראות כאן מעין סגירת מעגל: לגרמניה הוא הגיע בגלל זיוף, וחיבורו האחרון מספר איך חשף זיוף".

לשרשרת הזיוף והאמת נוספה עוד חוליה, כששנה אחרי מותו נפל מנדלקרן עצמו קורבן לפלגיאט. אדם ששמו ליאון רבינוביץ הוציא אז לאור בפטרבורג, בדפוס "המליץ", את "ספר המתאימות בכתבי הקודש". הספר החדש הוצע למכירה לחותמים על העיתון - ולא היה, כפי שהוכיח פרישמן, אלא העתקה מתוך הקונקורדנציה של מנדלקרן. ■