והמילואים המרובים שנוספו בה בידי מלומדים במהדורות שראו אור במשך עשרות שנים והתבססו על עבודתו של מנדלקרן.

בין הזיוף לאמת

למלאכתו הקשה של מנדלקרן היה מחיר נפשי שהשבחים לא הצליחו לרפא. "מי שלא ראה את הספר הענקי, שקשה לאדם אחד אפילו לטלטלו, לא יבין מה העבודה שלמעלה מכוח אנוש שהשקיע מנדלקרן בספר זה", כתב ההיסטוריון יוסף קַלְוְזֶנר. "לא לחינם בזבז עליו את מבחר כוחותיו, ובוודאי היה הספר, על כל פנים, אחד מן הגורמים למחלתו שמת בה".

גם פרישמן כרך את כתיבת הקונקורדנציה עם מצבו הנפשי והגופני המתערער והולך של מנדלקרן: הוא "הזקין ללא עת", כתב פרישמן. "עבודה כזאת אינה מתשת כוחו של אדם, כי אם קובעת את הנפש לגמרי. נשמתו פרחה ונכנסה לספרו. האוצרות הבלומים שהיו במוחו נתבלבלו ונטרפו. לפני שנתיים ימים הובא לעיר וינה והושם בבית המשמרת לחולי רוח, עוד פעם התחזק ויצא, ואולם כוחותיו לא שבו אליו עוד. לפני ירחים אחדים מת בארץ נוכרייה, גלמוד ובודד וערירי".

האם היה "מטורף"? או שמא הייתה בו המידה הנכונה של ה"טירוף" הנדרש לבעלי שיעור קומה וחזון שמשוקעים במפעל חייהם כאחוזי דיבוק, והסביבה רואה בהם משוגעים? ומה בעצם הגבול בין השניים?

תולדות משפחתו של מנדלקרן שופכות אור נוסף על חייו. הוא לא הכיר את סבו, הרב שלמה דובנא, שעל שמו נקרא; אך לשניים היה גורל משותף - ואולי זו פשוט הגנטיקה. מנדלקרן הגיע בעצמו לעיירה דובנא לאחר מות אביו, התרועע שם עם בנו של הרבי מקוצק, למד חסידות ולבסוף "נתפס להשכלה". כמו סבו הוא היה דתי אדוק שלמד בבתי מדרש לרבנים, ומצד שני היה "משכיל" בעל תארים אקדמיים.

"במידה מסוימת הוא המשיך את דרכו של הסב", אומרת ד"ר נבות. "שניהם עסקו בדקדוק ובבלשנות, הנגישו את התנ"ך כל אחד בדרכו, ושלחו ידם בכתיבה ספרותית. הרב שלמה דובנא היה המורה של בניו של משה מנדלסון, והיה מעורב במפעל תרגום התנ"ך של מנדלסון מעברית לגרמנית, מיזם שעורר פולמוס גדול בשעתו. הוא השתתף בכתיבת הביאור של מנדלסון, אבל מרגע שהרבנים יצאו נגדו הוא חדל מפועלו בעניין.

"מנדלקרן היה רב משכיל, שהשתייך לעולם המסורתי ומצד שני למד באוניברסיטה וסיים דוקטורט. זה קישר אותו ישירות לסבו, שגם הוא נקרע בין העולמות - אבל בכל תקופה זה התבטא בצורה אחרת. באוסף הברון גינצבורג, שנמצא אצלנו בארכיון, יש עשרות מכתבים שקשורים לרב מדובנא, וכמעט כולם מתייחסים להחרמת הביאור של