אאבל ני אוהבת את הילדים שלי. כן. תירגעו, לא חטפו אותי ואני יודעת שאמצע אוגוסט. וברור שאהבתי אותם תמיד ולפני.

משהו קורה לאחרונה בבית, שאני פשוט שרופה עליהם. זה התחיל בצום תשעה באב. מביך להגיד, כי הייתי אמורה לקונן קינות, אבל בחסדי ה' שקעתי בעבודה.

למעשה, מאז שובנו מאוסטריה הודעתי לילדים: שלום, תסתדרו, אין אוכל. זה שאמא עובדת מהבית, זה רק הגוף. תדמיינו שאני משה באמצע נבואה או אווטאר אנג בעולם הרוחות – כל אחד והנביא שהוא מעריץ. אבל רק הגוף שלי פה, אל תפנו אליי. והילדים איתי. הם כוח, הם חבורה.

זה לא בקלות. זה לא כאילו אחד מהם אומר: וואו, תראו את אמא וטליה מזיעות, רועדות, לא ישנות, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שריטות בכפות הידיים, נמק בזרת. הבה נקל עליהן – קדימה לאלונקה! ממש לא. אני צריכה לבקש, ואז לבקש שוב. ואז לבקש שוב. והם עונים שנייה. אחרי הפרק. אחרי שאני אקום. אחרי שאני אשתה קפה. ואז לבקש שוב. אבל בסוף־בסוף, אחרי מניפולציות ואיומים, הם מתרצים ובאים. האחד אורז, השני מפנה, השלישי מתלונן ואז מדביק את כולם. ואני פשוט שרופה עליהם.

אני גם קצת מרחמת עליהם שיש להם אמא שעובדת מהבית. כי אין להם חוויה של לקום לתוך בית שקט. אני כל כך זוכרת את ההנאה, בתור בת בכורה, להתעורר | | ט"ו באב תשפ"ב | 12.8.2022 בבוקר ביולי או באוגוסט מאוחר. קודם לצלוח את רעשי הבוקר, לחזור לישון ואז להתעורר לשקט. בית ריק. זה משהו שאין לילדים שלי. איך שהאריה יוצא מהמאורה שלו, בשעה אחת במקרה הטוב, העיניים ממצמצות ומנסות לחפש משהו שיבהיר את השעה, ואני מתנפלת בצעקות: אוווווו, ערב טוב באמת. קריאת הבוקר של השכווי שאני אינה מתקבלת בברכה אלא ברטינה, ואני מתפוצצת מצחוק. ואז נוהמים לעברי: מה מצחיק, מה? התגובה הולכת ומסלימה, מה שרק גורם לי לצחוק עוד יותר, ואני אוהבת לצחוק.

הכי אני צוחקת כשהם מחקים אותי, והכי־הכי אני צוחקת כשאני חשה זקנה לידם. השבוע הן ניסו ללמד אותי איך לעבור בסרטון ממצלמת סלפי למצלמה רגילה. לא היה רגע משפיל מזה בעשור האחרון, וכל זה תוך שאני נקרעת מצחוק.

תקשיבו, הם גדלו. ונהיה כיף איתם. אפשר לראות איתם פרק ולעשות איתם טיקטוק, אם משחדים אותם במספיק כסף, והם גם אחים טובים ומלמדים את האחים הקטנים שלהם, כשהם לא מכים אותם ומעליבים אותם בעלבונות מוציאי דמע וצרחות.

יש חסרונות מרובים שכמובן מעולם לא ידעתי שיגיעו. למשל, שעות שינה הפוכות. זה מדהים שהתחלתי לסגור את הדלת של חדר השינה כי הסלון פעיל כאילו אחת בצהריים. וזה נורא בעיניי שאחרי שהמדיח עובד והאור במטבח כבה, הם בוחרים לבשל לעצמם את התבשילים עם הריחות שחודרים דרך דלתות וחורי מפתח וגורמים לי לצרבת ולעצבים מתוך שינה.

ואין כמו לבקש מהם שיכבו את האור והמזגן ויפעילו את האזעקה ולגלות שאין לי על מי לסמוך, נקודה. בבוקר כל הבית מואר באור יקרות, הדלתות לא נעולות, האזעקה לא נדרכה ואין אל מי לבוא בטענות, כי כולם ישנים מעכשיו ועד אחר הצהריים.

אגב, אני לא יודעת מה הקטע של הורים להיכנס מדי פעם לווטסאפ של הילדים כדי לדעת מה הם עשו. אני לא צריכה לנחש, כל העדויות בשטח. סנדלי השורש המסריחות מהמדורה, עם סוליות מלאות בנמלים מתות ברוטב פרגית, מספרות שהם היו בפויקה, שאריות הגרגירים לצד התמי 4 מספרות שמישהו ממש היה חייב קפה, וטיפות המים בדרך למקפיא לצד מגשי הקרח ללא קרח מספרים שמישהו החליט שאת הקפה שלו הוא מעדיף קר. ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים עצבים גדולים.

חסדי ה' דבר אחד: שלמרות שאני אדם חרדתי מאוד, בניגוד לחברותיי אין לי קטע של לחכות עד שהם יחזרו. פעם אחת ילדה אחת באה להעיר אותי בנשיקה ואמרה לי: חזרתי. העפתי לה את המטען לתוך הראש והבהרתי לה שבניגוד אליה, שהפכה להיות ילדה ,24/7 אני עדיין אמא רק בין 7:00 ,23:00־ל ויום שישי חופשי.

ופנקייק. אויב שלום הבית. פנקייק.

תקשיבו הם גדלו. ונהיה כיף איתם. אפשר לראות איתם פרק ולעשות איתם טיקטוק, אם משחדים אותם במספיק כסף