אבהזדמנויות ין דרך טובה ומנחמת יותר לפתוח את "שבע דנחמתא" מאשר מכתב הפרידה המרגש שכתב חיים וולפא לישיבה שלנו. יש הרבה מה לדבר על חיים וולפא, ובאמת,

שונות סיפרתי עליו גם כאן בטור הזה כל מיני סיפורים כשלרוב הסתרתי אותו מאחורי שם בדוי.

אבל הפעם הגיע הזמן לקרוא לו בשמו מהסיבה הפשוטה שהוא אוטוטו מתחתן וזו שמחה גדולה ואמיתית כי חיים הוא מוותיקי הבחורים בישיבה שלנו וממייסדיה, אלטער מה שנקרא, ומהיום הראשון שלנו בשיעור א׳, אי שם לפני המון שנים, חיים כבר היה עמוק בשידוכים. מכיוון שהוא טיפוס מאוד דומיננטי ומאוד מיוחד ומאוד לבבי ומאיר פנים ומצחיק ובעל קורא מיתולוגי ומוביל מחאות חברתיות ומקים קרנות צדקה פנימיות ונוהג באוטו שנראה כמו בימבה והולך עם כיפת קרמבו ייחודית - מכל הסיבות האלה ומעוד רבות - דורות שלמים של בחורים בישיבה שלנו חיכו ליום שחיים וולפא יתחתן.

וברגע שהתקבלה הבשורה המיוחלת הרגשתי שמשהו גדול קרה בעולם. שהייתה איזו תזוזה טקטונית.

בשונה מהרבה בחורים ״מבוגרים״ שעוזבים את הישיבה אחרי שכל החברים שלהם מתחתנים ועוברים למיר או לאיזה כולל קטן, חיים בחר להישאר בישיבה ולישון בפנימייה ולפקוד את בית המדרש ולשיר בגרון ניחר בחדר האוכל בשבתות, גם ממרום גילו ומעמדו. הדורות הצעירים אהבו אותו והוא אהב אותם, וברגע שקיבלתי את סרטון הסנטוחה שלו (סנטוחה היא מסיבה מאולתרת שעורכים בישיבה לבחור שהתארס) הבנתי שהגיל לא באמת משנה בסיפור של חיים. מתישהו הוא בחר להתעלם מהטייטל הטרגי והמכביד הזה ״אלטער״ ופשוט בחר בחיים. תרתי משמע. חיים נשאר בחור ישיבה צעיר עד יומו האחרון בישיבה. השבוע הוא שלח לי צילום של מכתב הפרידה שלו מהישיבה, שתלה בכניסה לבית המדרש לצד ההזמנה לחתונה שלו. ואני קראתי את המכתב ובכיתי. ונשטפתי בזיכרונות וחייכתי. ופתאום האמנתי בקב״ה במנה כפולה. האמנתי שהקב״ה בסוף יבנה בית לכולם. גם לשכינה, אמן.

אני מביא פה את המכתב כלשונו. לא השמטתי ממנו אזכורים שיובנו רק לבוגרי הישיבה שלנו, כדי לא לפגום ברצף. בנוסף, יש רגעים שחיים חוזר פחות או יותר על ניסוח שכבר נכתב כמה שורות קודם, והרי זה בבחינת ״קשה עליי פרידתכם״. כמו מישהו שנפרד מאהובתו, ואומר לה להתראות והיא אומרת לו להתראות ואז הוא אומר שוב להתראות והיא עונה לו שוב וככה הם יכולים להמשיך לנצח נצחים. ישיבה קדושה ופרחי כהונה. ברגעים האחרונים, בדמדומי החמה, בעת עומדי על פתח שערי בית זה, אפתח פי בשירה ובתודה ואומר:

״זה עשרים שנה אנוכי עמך…״. עודני זוכר את הרגע שבו נכנסתי בשערי הבניין הזה עוד בטרם קראו לישיבה בשמה. אני זוכר את המסעות ואת החניות, את פרדס חנה ואת רבנו גרשום, את שלבי ההתפתחות, השבתות, הזמירות, הקמפים, הסנטוחות, ה״סדר קצות״, פרקי אבות ו״המנחת חינוך״. ומעל הכול - השטייגען המתוק עד השעות הקטנות של הלילה. אני זוכר הרבה פרטים ונקודות, רוח ורוממות שאף אחד מבין היושבים כאן כיום אינו זוכר, למעט בודדים.

הרוח הצעירה שקיבלתי מכם, ומאלה שקדמו לכם, השילוב המיוחד בין גוני משרתי ה׳ במקום זה, קברניטי הישיבה וראשיה, כוהניה, מלכיה ושריה הם אלו שאפשרו לי להגיע למקום שאני עומד בו היום, בלימוד, בעבודת השם, בנעימות, ביישוב הדעת ובסגנון שיש רק במקום הזה. העין הטובה, הלב הרך, הקול של תפילות ראש השנה ויום כיפור וכמובן הריתחא דאורייתא שנשמתי בהיכל הישיבה זורמים בי וימשיכו להדהד בי ובחיי. כולי תקווה שממלכה זו תגדל ותתקדש בהרבצת תורה וריבוי הספסלים והלומדים.

נתתי את תמצית חיי, ימיי ורוב שבתותיי בעבור שגשוג הישיבה, למען דרך החוכמה כאן. מגיע לכם, לנו, לראשי הישיבה ולצוות הרבנים - שנותנים את "עצמם" כפשוטו וממיתים עצמם לחיותנו כהיום הזה - לראות את הישיבה בתפארתה עוד רבות בשנים. תודה לכל אחד ואחד מכם, שהיה עבורי עוד יהלום בשרשרת הרוחניות שאני לוקח עמי לביתי בקרוב, ברוך השם. אוהב אתכם ככלל וכל אחד ואחד בנפרד. קשה עליי פרידתכם ופרידת המקום הזה - הישיבה שלי. אמת, הייתי כאן זמן "נצחי", הייתי ה״חיים בנימין״ של הישיבה, ועכשיו… אבכה במסתרים. אמחה דמעת פרידתי ושמחתי מעל פניי ואשמח לראותכם נוטלים חלק בשמחתי, בחתונתי עם שאהבה נפשי. בשמחות, בשטייגען ובבריאות ובקרוב אצל כולם. ידידכם, חיים בנימין הכהן וולפא - תלמיד ומייסד.