לפני כ־82 שנה הייתי כתב מוניציפלי במקומוני רשת שוקן בצפון. הבאתי סיפורים מסעירים על המיזמים, המסיבות, האירועים והמריבות של ראשי עיריות עכו, נהריה ושלומי; כל זה בלי רדיו מקומי, בלי אתרי אינטרנט, בלי עיתונים מתחרים - חגיגה לעיתונאי המתחיל.

בתקשורת הארצית שוק הדעות היה אחיד להחריד. בימים ההם הובילו אהרל'ה גולדפינגר, דן מרגלית וישראל סגל את רצועת האקטואליה של הערוץ הראשון, עם תמהיל מרואיינים בלתי נסבל. התקשורת הימנית־דתית הסתכמה בעיתון המפלגתי הצופה, בירחון נקודה ובתחנת הרדיו הנרדפת ערוץ .7

יום אחד הצלחתי להשיג את מספר הטלפון של אורי אליצור, עורך נקודה, והתקשרתי אליו כדי להתייעץ כיצד מקימים עיתון ארצי. הוא סיפר לי על יוזמה התחלתית של הרב שמואל טל וצעיר ששמו גדי ליסטנברג. בינתיים, הציע, תכתוב אצלי. אז כתבתי בנקודה וחיכיתי. הטלפון הגיע מעמנואל שילה, שסייע לרב טל להעמיד את העיתון הצעיר על רגליו, והצטרפתי.

העיתון קם, עבר מהפכים, החליף עורכים ובעלים, ובשנת 2001 מוניתי לעורך הראשי. בהמלצת הצלם יוסי זליגר ביקשתי מאחיו איתן זליגר להצטרף אליי כעורך המשנה (ומאז, אגב, אנחנו ביחד - יותר מ־12 שנה). מקור ראשון הצעיר היה דל משאבים, עם צוות כותבים ועורכים שרובם חסרי ניסיון אך ברוכי כישרון וחדורי התלהבות. נאלצנו לאלתר פתרונות מערכתיים ולייצר שיתופי פעולה כדי להוזיל עלויות. העיתון התיימר להיות חדשותי אבל ללא צוות כתבי חדשות, ולשם כך ייצרנו תפיסת שער ראשי שהייתה אמירה פובליציסטית־חדשותית, בשעה שעמודי הפנים הראשונים היו סיכום שבועי. לא אקטואליה במיטבה, אבל פתרון חינני. חשיפות רבות שלנו זכו לפולואפים רק אחרי כמה שנים, אף שבזמן אמת כמעט לא קיבלו התייחסות: הזיופים במפלגת העבודה, עמותות ברק, מעורבות אנשי שרון בעסקי הרש"פ, עוולות השב"כ והפרקליטות כלפי אנשי ימין. כל אלה היו פרסומים כמעט אוונגרדיים במושגי הימים ההם. הכרתי אז כל עיתונאי דתי־לאומי או ימני במקומון ממוסד כלשהו, סוכנים רדומים בעל כורחם שעם השנים יצאו מהארון. למקור ראשון יש זכויות היסטוריות מסוימות בהענקת הביטחון העצמי למי שרצה ובהתחלה לא העז.

מקור ראשון נלחם על מקומו ולעיתים על הלגיטימיות שלו לחשוב אחרת. קושי מיוחד היה בתחום המסחרי. משרדי הפרסום הגדולים נמנעו מלפרסם, אם מסיבות אידיאולוגיות ואם בטענה שהציבור הדתי־לאומי, בניגוד לחרדי, צורך גם את המדיה הכללית.

את שנותיי בעיתון ליוותה דמותו של מייקל כריש ז"ל, שרכש את מקור ראשון מהרב טל אחרי קריסתו הכלכלית. הוא לא הבין בעיתונות אלא היה רואה חשבון, איש של כספים וערכים. בכל יום היה מגיע מביתו בקדומים למשרדים באזור התעשייה סגולה, יושב בחדרו הסגפני, פותח את המחשב הנישא ומבלה מולו את שעות היום. הוא העניק למערכת עצמאות שלא זכורה לי משום כלי תקשורת שעבדתי בו. מעולם לא התערב בדבר קטן כגדול, לא ערער על שום החלטה ולא ביקש לשנות שום כתבה.

מקור ראשון נדמה אז בעיניי כחממה לגידול אנשי תקשורת של כלל החברה הישראלית, ולא רק כמוצר עיתונאי חלופי לציבור הלאומי. לכן כשפנה אליי אחד הכתבים, חברי הטוב קלמן ליבסקינד, ואמר לי שקיבל הצעה לעבור למעריב, שמחתי. מאז רבו ההצלחות. בעיניי דווקא התנועה מהעיתון החוצה ולהפך מבטאים את מיקומו הטבעי של העיתון בעולם התקשורת הישראלי, כאשר רבים מהפוליטיקאים ומאנשי התקשורת, גם מהשמאל, מעידים על עצמם כמנויי העיתון.

השנה הפוליטית האחרונה הייתה אולי המרתקת בתולדות המדינה, ודפי העיתון, יותר מכל עיתון אחר במדינת ישראל, נצבעו בגווני אפור של חוסר הזדהות עם אחד הצדדים. היו מי שלא אהבו, והיו מי שלא אהבו יותר, מה שמבטיח שאלה כמו אלה קיבלו מוצר עיתונאי ראוי.