לא רק צה"ל חזר לעצמו בשבועות האחרונים, גם התקשורת הממוסדת חזרה. השבוע היא הכתירה בהצלחה מסע לחצים כבד למען עסקת שחרור החטופים, כמו בימים הטובים שבהם הוציאה את ישראל מלבנון עם ארגון ארבע אימהות ושחררה את גלעד שליט תמורת יחיא סינוואר פלוס אלף מחבלים.

שבועיים־שלושה של עיסוק עיתונאי נמרץ בפרשה, והצגת הדיון המוסרי בסוגיה כעימות בין בני אור (תומכי העסקה) לבני חושך (מתנגדיה ומסתייגיה), הורידו את מנהיגינו על ברכיהם. בסוף הם אפילו הסכימו לדקלם את סדר העדיפויות שרונן צור ושות', יקירי האולפנים, הכתיבו להם: קודם כול שחרור חטופים, רק אחר כך מיטוט חמאס.

יחסית לעסקאות קודמות, ובהנחה השברירית שהעסקה אכן תתממש, יצאנו הפעם בזול. ברשימת המחבלים המשתחררים אין רוצחים בפועל, רק שפע של רוצחים פוטנציאליים. רשימת הישראלים המשתחררים, להבדיל, כוללת חטופים קטינים שדעת אנוש אינה מסוגלת לשאת את ידיעת שביים. אנחת רווחה כללית תבקע כשנראה פה את כולם. השאלה הגדולה היא אם המערכה למיטוט חמאס אכן תתחדש אחרי ההפוגה המוסכמת. קל מאוד לפקפק בכך, ובכל זאת מותר להאמין. ראש הממשלה שמבטיח למוטט את חמאס הוא אומנם אותו ראש ממשלה שהבטיח לעשות זאת עוד ,2009־ב אבל עם ישראל כבר לא אותו עם ישראל. הניתוח המכאיב שהוא עובר מאז שמחת תורה נוסך בו בריאות. יש בו נחישות עצומה, שכה חסרה לו במלחמות האחרונות בגלל שוטפי מוחותיו. יכולת ההקרבה שלו עולה על גדותיה. הוא לא יותיר ברירה להנהגה אלא להמשיך הלאה, עד הניצחון. ליבו יוצא אל החטופים ולכן הוא תומך ברובו בעסקה, משוכנע שהיא אינה מבוא לפקודת "חדל" כללית, אלא פסק זמן קצר, בלתי נמנע בנסיבות הנוראות שנוצרו פה אחרי פריצת הגדר בדרום.

בהשראת האווירה הזאת אפשר להבין מדוע שרי מפלגת הציונות הדתית הרימו הפעם את ידיהם בעד. במקום להפטיר כדאשתקד עם בן־גביר הם העדיפו את בשורת האחדות, גם מתוך התחשבות נאה ברגשות של חיילי צה"ל, מכל הזרמים והמחנות, אשר מחרפים את חייהם למעננו. "הממשלה כולה, מקצה לקצה, נחושה להגיע לניצחון", צייצה השרה אורית סטרוק. מן הסתם היא התכוונה בעיקר לאיזנקוט ולגנץ, אחרי שהניחו את דעתה כי הם רוצים להמשיך מעזה לח'אן יונס.

כזכור, בתחילת המערכה רבים בימין פקפקו אם יהיה בכלל תמרון קרקעי. הם חשדו שמה שלא קרה בסבבים הקודמים לא יקרה גם הפעם, וצה"ל שוב יסתפק בתקיפות אוויריות, לקראת הפסקת אש שגרתית בחסות מצרית. אינספור אכזבות־עבר גרמו להם להתייאש מצה"ל, מהמדינה, מעם ישראל. עכשיו, כשדגלי כחול־לבן מתבדרים לרוחבה ולאורכה של עזה, כבר די ברור שזו הייתה אכזבה נמהרת. עם ישראל חי, שרים הלוחמים בשטח והפצועים בבתי החולים, עם ישראל חם.

קצין חטופים ראשי

השבוע התוודעתי מקרוב לפועלו של תת־אלוף במיל' גל הירש, הממונה מטעם הממשלה על החטופים

והנעדרים. אחרי כל הרפש שנשפך עליו מאז המינוי, על חוסר כשירותו כביכול, השתכנעתי שהּולכנו שולל. הירש מתאים מאוד לתפקיד הבלתי אפשרי, חסר התקדים, שהוטל עליו ב־8 באוקטובר. אגב, עד עצם הרגע הזה הוא ממלא אותו למעשה בהתנדבות, עקב התנגדות משרד המשפטים למינוי בגלל כתב האישום העתיק שהוגש נגדו, עינוי דין מקומם ביותר. אין לו משכורת, אין אפילו רכב ממשלתי, רק כתב מינוי.

מספר הנעדרים והחטופים ביום מינויו של הירש עלה על שלושת אלפים. כשמכפילים אותו במספר בני המשפחות של כל אחד מהם אפשר לקבל מושג על כמות הפניות להירש ולקומץ עוזריו בתחילת הדרך. חלק גדול מאוד מהמטה נשען היום על מתנדבים שהוא ליקט ממערך הגמלאים של צמרת מערכת הביטחון, אבל גם ממקומות אחרים. מאות רבות. יש גם חיילי מילואים רבים שגויסו בצו .8 הם עומדים בקשר יומיומי עם המשפחות, משתדלים לענות על הצרכים הבוערים והקיומיים שלהן, וכמובן לספק מידע ככל האפשר.

ביום שני בחצות הסתיימה הפגישה המדוברת של הקבינט עם נציגי המשפחות. גל הירש שוב תואר כמי שאחראי לתקלה שקדמה לפגישה, אחרי שלא נותר מקום לכולם כתוצאה מאי הבנה גרידא. אבל ההקלטות שדלפו ממנה הבהירו שהיא הייתה פורייה, עניינית. מותר לחשוד שהדימוי השערורייתי שלה היה במידה רבה תרומה של גורמים וולונטריים בעלי עניין פוליטי, יוצאי קפלן, שמתאמצים להוכיח שהממשלה לא עושה מאומה למען החטופים, רק הם. זהו תיאור מצב כוזב, שנועד ללבות תחושה של בוקה ומבולקה. מדינת ישראל, באמצעות גל הירש, עושה היום למען החטופים

והנעדרים יותר מכל מיקור חוץ.

רצועת הביטחון

הישגו הגדול ביותר של האויב במלחמה הזאת אינו כמות הדם העצומה ששפך לנו. במלחמת העצמאות וביום הכיפורים הוקז דם רב יותר, ודאי ביחס לגודל האוכלוסייה אז. הישגו הגדול הוא גם לא מספר החטופים הבלתי נתפס שהצליח לשבות כאן בבוקר בהיר אחד. בעזרת השם נזכה לראות את כולם חוזרים הביתה. ההישג הגדול באמת, ומשום מה פחות מדובר, הוא יכולתו להפוך מאתיים אלף אזרחים ישראלים לפליטים.

עשרות יישובים ננטשו פה הסתיו בדרום ובצפון. מטולה, יישוב ששרד שתי מלחמות עולם ואינספור מערכות ישראל, הוא היום יישוב רפאים. גם קרייתשמונה ריקה כמעט. בכל יישובי עוטף עזה נותר קומץ תושבים עקשנים בלבד, השאר מצאו מקלט במלונות רחוקים. בשדרות מתגוררים כעת פחות מחמשת אלפים איש ואישה, כתשיעית בלבד מהתושבים שהיו בה בליל שמחת תורה. אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו, כתב אלתרמן, אבל במלחמה הזאת נסוגונו.

בשלב הראשון של המלחמה לא הייתה ברירה. הפינוי תחת אש הציל חיי רבים. לחלקם לא נשארו בתים. אבל אחרי שבעה שבועות צריך לעודד אותם לשוב הביתה, ותחילה בדרום. באופן פרדוקסלי, יישובי העוטף בטוחים כעת יותר מיישובים רבים אחרים בארץ. יכולות השיגור של חמאס צללו, וגם יכולות רבות אחרות. לראשונה זה שלושה עשורים צה"ל נוכח בכוחות עצומים בעזה רבתי, שינוי דרמטי לעומת המצב ב־6 באוקטובר. חיילים רבים מאבטחים את המרחב ההתיישבותי ממזרח לגדר שנפרצה בשמחת תורה. כל הסד"כ הזה אמור להגביר פלאים את תחושת הביטחון בנגב המערבי. הבעיה העיקרית שם היא תחושת הֵאֶבל. למתיישבים ששרדו קשה לשוב הביתה כשרבים כל כך מחבריהם לא שרדו. בארי, ניר־עוז, נחלעוז, כפר־עזה, כיסופים ונתיב־העשרה – הם היום שם נרדף לגיא הריגה. עכשיו צריך להפוך אותם לשם נרדף להתאוששות, מופת עדכני של היצמדות לקרקע, כמו נגבה ויד־מרדכי של תש"ח או כפר־עציון תשכ"ז.

לפי שעה, דווקא התושבים הוותיקים בעוטף דוחפים לחזור, עם או בלי אישור. חדר האוכל בבארי כבר חזר לתפקד השבוע. מומחי התיישבות שסיירו באזור התרשמו שלמרות ההרס הרב (בניר־עוז, למשל, נהרסו כליל לפחות 70 יחידות דיור), תהליך שיקום התשתיות והבינוי לא יצריך שנים רבות. בתנאי כמובן שהשלטונות יגדירו אותו כמשימה לאומית בוערת, והתושבים הצעירים לא יתרגלו לאתרי המקלט שלהם. הרבה תלוי בצוותי ההנהגה המקומית של כל יישוב. אם הם ידרשו מהממשלה להחזיר אותם הביתה לאלתר, גם הקהילה תתיישר, והממשלה תפעל בהתאם. אם ישקיעו את רוב האנרגיות בשיפור התנאים במקומות הזמניים, יהיה קשה יותר לחזור, אם בכלל.

זה נכון גם לגבי הצפון. כרגע כמעט בלתי אפשרי לחיות בקריית־שמונה או במטולה, אבל גם בלתי אפשרי להשלים עם עובדת נטישתן. ראשי היישובים אמורים לתבוע ממערכת הביטחון מענה מיטבי למתקפה הפראית של חיזבאללה, מיטבי אך לא מוחלט. אסור לאיים שהתושבים יסרבו לחזור הביתה לפני שצה"ל יספק להם מאה אחוזי ביטחון. בארץ הקטנה הזאת, מוקפת השונאים, אין שום נקודת יישוב עם ביטחון מלא. אפילו אילת השאננה היא עכשיו שק החבטות של החות'ים. ישראל צריכה להכות בנסראללה ככל יכולתה,

קל מאוד לפקפק בהבטחה שהמלחמה בחמאס תתחדש אחרי שחרור הילדים החטופים, ובכל זאת מותר להאמין. הנחישות העממית לא תותיר להנהגה ברירה אלא להמשיך

ובמקביל להבהיר לו שהיישובים שננטשו בגללו, ננטשו זמנית בלבד. בסופו של דבר הם רצועת הביטחון האמיתית, עצם קיומם שם. רק בחודש שעבר הנשיא ביידן הזכיר לנו פה מה שגולדה אמרה לו בנדון לפני חמישים שנה: "אנחנו, היהודים, יש לנו נשק סודי במאבק שלנו עם הערבים – אין לנו מקום אחר ללכת אליו".

מהפך במטבח

מודה ומתוודה: עד השבוע לא שמעתי על מאיר אדוני. הוויית הבשלנות וההסעדה שלו זרה לי. אני איש של חביתות גרידא, ובכל מקרה מנות הדגל שלו אינן עולות בקנה אחד עם טעמי הדת והמצפון שלי. אדוני אכן פתח כמה מסעדות כשרות בשנים האחרונות, כך הבנתי מוויקיפדיה, אולם ממשיך להגיש פירות ים במסעדות כשרות פחות. השבוע הוא פרץ לתודעתי עם בשורת ההודעה הנרגשת שפרסם באינסטגרם, גט כריתות לאידיאולוגיה של השמאל, עצמו ובשרו.

בהארץ תקפו אותו על פי תקנון הטיפול בחוזרים בתשובה, אבל אדוני הבהיר שהוא לא מורתע. תגובתו למתקפה עליו משמאל הייתה כשמן בעצמות הימין: "הייתי חלק מההזיה שאנחנו אשמים, תמיד אשמים, כמה היה קל להאשים את הימין ולהגיד שהכול בגללם... אוי, כמה פתט הייתי כשחייתי במדינת תל אביב הנאורה ומספר לעצמי סיפורים".

עד לירידת השורות הללו לדפוס לא נודע על עריקים ימניים בעקבות אירועי 7 באוקטובר. דוברי שמאל מסורתיים אומנם טוענים במפגיע שהאירועים הללו מוכיחים באופן עמום משהו דווקא את צדקת מחנה השלום, אך כיוון הזרימה המובהק של דעת הקהל הוא הפוך. היא כבר לא מאמינה שהכול בגלל הכיבוש. לפי

סקר של חדשות 12 יש רוב מוחץ בציבור לחזרה לגוש קטיף, עניין שאפילו מועצת יש"ע נמנעת מלהטיף לו לפי שעה. גם הקריאות של שמאלנים לשעבר לעשיית שפטים בתושבי רצועת עזה חורגות מהרטוריקה המסורתית במחנה הלאומי, יותר כהנא מאשר סמוטריץ'. עם ישראל שובר חזק ימינה, וכנראה לפרק זמן ארוך.

קשה לדעת מה יהיה הפורקן הפוליטי של השבירה הזו. אדוני כותב ש"תמיד הצבעתי מרכז שמאל, הפעם אצביע מרכז". ובמילים אחרות, המתבססות גם על הסקרים שלאחר פרוץ המלחמה: גוש הימין אינו נהנה, בלשון המעטה, מהתפנית החדה בדעת הקהל. קיימת אפשרות סבירה שאת הממשלה הבאה ירכיב מנהיג שמגיע מגוש אחר, זה שהפסיד בשוק הדעות אבל עשוי לנצח בקלפי. ההסבר לכך הוא אופן ההתנהלות הצעקני של הקואליציה הנוכחית בשנה האחרונה, והעובדה שטבח שמחת תורה התרחש בתקופת כהונתה. החסד האחרון שהיא יכולה לעשות עם הרעיונות שבשמם זכתה בבחירות אשתקד, הוא להעדיף אותם על הכיסאות ולהיערך נפשית לפרישה ביום שלמחרת המלחמה. לימין הפוליטי הנוכחי לא תהיה תקומה, ודאי לא לליכוד. מנהיגים חדשים יצטרכו לעמוד בראשו. אם הוא בכל זאת ימשיך להיצמד להנהגה הישנה, מתוך הרגל או כעס על השמאל והתקשורת, עלולה לקום בשנה הבאה ממשלה שהמסקנה שלה מאירועי שמחת תורה תהיה פרס לחמאס.