"ּכֹה ָאַמר ה' ֲאֶׁשר ַלָּמֶות ַלָּמֶות ַוֲאֶׁשר ַלֶחֶרב ַל ֶח ֶרב ַו ֲא ֶׁשר ָל ָר ָעב ָל ָר ָעב ַו ֲא ֶׁשר ַל ְ ּׁשִבי ַל ֶ ּׁשִבי (ירמיהו טו, ב). ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחברו: חרב קשה ממוות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה [שכולם ישנם בו]" (בבא בתרא ח ע"ב).

השבי גרוע ממוות, קובע האמורא רבי יוחנן, זאת אף שלנגד עיניו עמדו שֹובים שפעלו למען בצע כסף, ולא מפלצות חמאס שתאוות הרצח ממלאת את כל ישותם. אין זוועה גדולה יותר משבי, ואין גיהינום מייסר יותר מזה האופף את בני משפחות החטופים. לכן נקבע בהלכה כי "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם, הלכות מתנות עניים), והשולחן ערוך הוסיף: "כל רגע שמאחר לפדות את השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים" (יורה דעה רנב, ג).

אבל המשנה גם קובעת כי "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (גיטין מה, א). הסוגיה התלמודית שם מתלבטת מהו אותו "תיקון עולם" שאליו התייחסה המשנה. האם הכוונה לשיקול כלכלי, כלומר שעלות פדיון השבויים תהפוך לנטל מעיק על כלכלת הקהילות, או שזהו שיקול ביטחוני, שכן שחרור השבויים יתמרץ את האויב להמשיך לחטוף יהודים. הרמב"ם הכריע שהשיקול הביטחוני מחייב להימנע מעסקאות עם האויב: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם".

הפוסקים לאורך השנים ציינו סוגים שונים של חריגים לאיסור על פדיון שבויים "יותר מכדי דמיהם". אולם הרב שלמה גורן, שהתנגד בחריפות לעסקת ג'יבריל התקדימית 1985־ב – שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה"ל – טען שכל השיקולים הללו נכתבו על חטופים לשם בצע כסף, ואינם רלוונטיים למציאות שלנו. "אנו נמצאים במצב מלחמה עם ארגוני הטרור, וברור ששחרור מרצחים מגביר את סכנת החבלה והטרור שלהם ומגדיל את כוחם ויכולתם לפגוע במדינת ישראל. אין מידת הדין נותנת לנו את הזכות לבוא לציבור ולומר 'היכנסו אתם לסכנת נפשות מוגברת כדי שהשבויים יצאו מסכנה', כשאנחנו יודעים שזה יגביר את תאבונם של המחבלים".

במאמר מוסגר, השימוש במונח "עסקה" מקומם. מנהל עסקים הוא אחד ממסלולי הלימודים הפופולריים באקדמיה. לעסקאות יש ניחוח מפתה ואטרקטיבי, והן מתקשרות אסוציאטיבית עם צילומי תדמית של פירמות יוקרתיות, כאשר משני צידי המתרס עומדים אנשי עסקים מחויטים המגדרים סיכונים וסוחרים באינטרסים לגיטימיים. צריך לקרוא לילד בשמו: הדיל עם חמאס איננו "עסקה" בשום מובן. זוהי סחטנות פושעת שהפעילו מרצחים מהסוג הנאלח ביותר. אם ממשלת ישראל אומרת כן לפרוטקשן, שלפחות תביט במראה.

העולם יאבד סבלנות

הנטייה האינטואיטיבית היא להשוות את הסחיטה שאושרה השבוע לעסקת שליט, שהובילה באופן ישיר ועקיף למספר ארבע־ספרתי של יהודים שנרצחו. אולם ההשוואה הזו איננה נכונה, שכן האירוע הנוכחי מסוכן הרבה יותר. מחירו עלול להיות לא רק נפגעים רבים, אלא גם כישלון במלחמת העצמאות השנייה של ישראל.

כאשר ממשלת ישראל הכריזה על המלחמה היא נקבה בשתי מטרות: מיטוט שלטון חמאס והשבת השבויים ארצה. אבל זה היה רק עניין של זמן עד שהבנו את האמת הכואבת: שתי המטרות סותרות זו את זו. מימוש של השנייה מאיים על עמידה ביעדי הראשונה.

נפתח במישור הטקטי: ה"הפוגה" תימשך הרבה יותר מארבעה ימים. למעשה, התמרון המסיבי נבלם כבר ביום חמישי שעבר בשל העסקה המסתמנת. על פי גורם צבאי בכיר ששוחחנו עימו, התבוססות במקום הביאה לעלייה ניכרת במספר הנפגעים. בלי להיכנס לניתוח מקצועי מעמיק, צורת הקרב של "הגנה" מסוכנת לכוחות מתמרנים הרבה יותר מ"התקפה", במיוחד בתא שטח כה מורכב לתמרון כמו האזורים האורבניים ברצועה. הפסקת התמרון עלולה לגבות מחיר דמים נורא מלוחמים סטטיים.

ועוד במישור הטקטי: חמאס מנהל עד כה קרב בלימה והשהיה כושל מול העוצמה והשיטתיות של התמרון הצה"לי המסיבי. הפסקת אש היא תנאי הכרחי עבורו ליצירת תנאים לשם מתקפת־נגד איכותית: שינוע לוחמים לשטחי היערכות, הכשרת צירי תקיפה, הצטיידות בדלק ותחמושת, תכנון תמרון על בסיס תשתיות תת־קרקע שטרם נהרסו ועוד. בימי ההפוגה חמאס יתרענן, יתכנן, יצטייד, ואז יצא לקרב חייו.

במישור האסטרטגי: הפסקת אש היא לא פעם קו פרשת מים גם ברמת הלגיטימציה הבינלאומית. אחרי שהאש נכבית, הסבלנות של העולם לחידוש הלחימה צונחת דרמטית. המלחמה כבר לא תיתפס כהמשך תגובתי ישיר לטבח הברברי בעוטף, אלא כתוקפנות ישראלית חסרת פשר על רקע של "שקט". שונאי ישראל ישכנעו שיש כאן "שני צדדים", צד אחד שמתחנן כביכול לשלום ולשקט, וצד אחר שבוחר במלחמה ואלימות.

במישור המוסרי: המדיניות של נתניהו התאפיינה בפער ובאי־הלימה בין הדיבורים למעשים. ברמה ההצהרתית חמאס תואר תמיד כארגון טרור אנטישמי, אולם ההתנהלות מולו בפועל הייתה כאל ישות מדינתית עוינת אך חצי לגיטימית: ייתנו יקבלו, לא ייתנו לא יקבלו (מזוודות של כסף, הכנסת פועלים, שטחי דיג). ישראל וחמאס שיחקו במקלות וגזרים.

טבח שמחת תורה יצר אצל רוב הישראלים בהירות מוסרית חדשה: חמאס הוא השטן, עמלק, ומיגורו המוחלט הוא חובה מוסרית של כל אדם הבוחר בחיים. לבהירות המוסרית הזו יש נגזרת מעשית ברורה: חמאס אינו ראוי לבוא במשפחת האדם ואיננו פרטנר לשום דבר.

בחתימתם על עסקה עם השטן, נתניהו, גלנט וגנץ מחזירים את חמאס למעמד של פרטנר. המישור המוסרי משפיע ישירות על המישור האסטרטגי, כי האיכות כאן חשובה הרבה יותר מהכמות: ברגע שחמאס הוא פרטנר, ישראל לא תוכל להתייחס אליו יותר כדמון, ואם הוא לא דמון אין הצדקה מוסרית להשמיד אותו. זה נשמע אולי מופשט, אבל בדעת הקהל הבינלאומית זה ה"פשט": העסקה מחזירה את חמאס למערכת הקואורדינטות של שיח הזכויות הליברלי.

דיברנו על הסתירה שבין מטרות המלחמה. בשורה התחתונה, הסיכוי שישראל תוכל להשיג את מטרת המלחמה הראשית צונח בעקבות הפיכת המטרה המשנית לראשית. המחיר עלול להיות כבד הרבה יותר מהרוגים נוספים: העם כולו ימשיך להיות בן ערובה של חמאס.

על משפחות החטופים אין ולא צריך להיות גרם אחד של ביקורת. הסבל שלהן נורא ובלתי נתפס. אני מזדהה איתן, ואפילו לא יכול להעיד על עצמי שהייתי פועל אחרת. אבל למנהיגים יש תפקיד קשה מנשוא: לחשוב על טובת הכלל ולא לפעול מתוך הלחץ על הבטן. לא רק חיי החטופים עומדים על הכף, גם חיי הלוחמים, וגם חייה של האומה כולה העלולה להחמיץ הזדמנות היסטורית לשינוי מהותי של מצבה הביטחוני.

בשולי הדברים: עד השבוע לא הבנתי מדוע מתעקשים כל כך שנתניהו יקבל אחריות אישית דווקא עכשיו. כעת זה מובן יותר. האחראים לקטסטרופה עדיין חיים בפרדיגמות שהביאו אותה עלינו. במצב כה משברי ורגיש, הדורש חשיבה חדשה, מסוכן מדי להשאירם בתפקידם.

בחתימתם על עסקה, נתניהו, גלנט וגנץ מחזירים את חמאס למעמד של פרטנר. לא נוכל עוד לשכנע את העולם שמדובר בדמון