השתלטות צה"ל על רצועת עזה במסגרת מלחמת חרבות ברזל מתקדמת שלב אחר שלב. כיתור העיר עזה מצפון, ממערב ומדרום הושלם. תמונות של טנקים ישראליים מלב העיר עזה הפכו לעניין שבשגרה, אחרי שמיליון מתושבי הרצועה נעו דרומה במעבר ההומניטרי, וכמאה אלף בלבד נותרו בצפונה. פניה של רצועת עזה, כ־563 קילומטרים רבועים, השתנו לחלוטין, וספק אם יחזרו אי פעם למצבן לפני המלחמה שבה פתח חמאס ב־7 באוקטובר.

"אוכלוסיית רצועת עזה מורכבת משליש שמכונים בני המקום ושני שלישים של פליטים ,"1948־מ אומר אלוף־משנה במילואים יצחק (איני) עבאדי, מושל נפת עזה ומפקד הנפה בשנים 1970 עד .1974 הוא מונה שמונה מחנות פליטים ברצועה: בצפון ג'באליה ושאטי, במרכז בורייג', מע'אזי, נוסיראת ודיר אל־בלח, ח’אן־יונס בחלק המרכזי של הרצועה, ורפיח בדרום.

עבאדי מכיר את המשפחות ברצועה בשמותיהן ובמקומות מוצאן, ויודע לציין את השוני בין האוכלוסיות במחנות הפליטים ובערים. "בג'באליה ובשאטי התגוררה אוכלוסייה מפותחת של יוצאי הכפרים והערים הערביות שחיו בתוך הקו הירוק. הם השתלבו בעסקים מאתגרים יותר וניהלו את העסקים שיצאו מתוך הרצועה אל ישראל. במרכז הרצועה התיישבה אוכלוסייה של נוודיםלמחצה מאזור בארי והסביבה. הם נדדו למקומות שבהם נאגרו מים והתיישבו שם, וגידלו תבואה ועדרים. בדרום רצועת עזה, בח’אן־יונס וברפיח, יושבים תושבים שמקורם בין היתר בסיני".

אוכלוסיית הקבע ברצועה, כלומר העירוניים, התבססה מחוץ למחנות הפליטים ב־11 שכונות בעיר עזה, ובין מחנות הפליטים לערים ברצועת עזה נוצרה מתיחות. "אופי האוכלוסייה השונה, המצב הסוציו־אקונומי ופערי ההשכלה, גררו ניכור", מסביר עבאדי. "תושבי העיר ראו את הכפריים כנחותים ואת בני מחנות הפליטים כנחותים עוד יותר".

על פי מפת ההתקדמות בשטח, כוחות צה"ל השתלטו על שטח הערים בית־חאנון, בית־לאהיא ועטאטרה בצפון. הם צרים על בית החולים האינדונזי במחנה הפליטים ג’באליה, השתלטו על בית החולים שיפא ועל מחנה הפליטים שאטי, ובדרך שיטחו את שכונות רימאל וזיתון.

"השגשוג הכלכלי של מדינת ישראל במאה ה־02 הוביל להגירה מסיבית של מוסלמים לארץ ישראל", חוזר עבאדי מאה שנה לאחור. "יש בידי רשימה ארוכה של משפחות כאלה, כולל תאריכים ומקומות מוצא. אנחנו מדברים על מוסלמים מהקווקז, מאירופה ומערי המזרח התיכון. הכלכלה של הרצועה התפתחה ונשענה על גידול פירות הדר, תמרים ודיג מימת ברדוויל שבמצרים.

ההצלחה הכלכלית משכה משפחות בעלות יוזמה כלכלית מיהודה ושומרון שהיו בשליטת ירדן. משפחות כמו א־שאווה, חוסייני, מורתג'י ואחרות שלחו את בניהן לרצועת עזה והם הקימו שם בתי אריזה לפירות הדר וצי כלי רכב להובלת הפירות, והשתלבו בתנופת הפיתוח. הם לא היו עזתים ומעולם לא תפסו עצמם כעזתים, אבל בסופו של דבר נשארו שם".

אחרי מלחמת ששת הימים נהרו המוני ישראלים לעזה – לתקן את מכוניותיהם, לערוך קניות בשווקים ולבקר בבית הכנסת היהודי הסמוך לחוף הים. השנים הבודדות שבהן המציאות הזו התקיימה הסתיימו עם תחילת פעילותה של המפקדה המערבית של אש"ף בביירות, ועם טיפוח ההתנגדות החמושה לנוכחות צה"ל ברצועה.

"הרצועה נסגרה לחלוטין לישראל, מחנות הפליטים הפכו לקיני טרור בחסות אש"ף", מתאר עבאדי. "אריק שרון, שהיה אז אלוף פיקוד דרום, נלחם בטרור בצורה דורסנית. אני, שנכנסתי לתפקידי בעקבות דרישה של דיין, הייתי מצד אחד מפקד צבאי ומצד שני מושל אזרחי. חשבתי שיש צורך בדרך אחרת שתעודד עשייה אזרחית במקום טרור".

עבאדי קידם יוזמות אזרחיות, הכניס עשרות אלפי פועלים מעזה לישראל, וגם מיפה את רחובות עזה ומסֵפר את הבתים. "צלאח א־דין, הרחוב המרכזי שחוצה את רצועת עזה מצפון לדרום, נשאר בשמו המקורי. שמות קלאסיים כמו כיכר אל־מדינה, רחוב שייח' עומר אלמוכתאר, רחוב הירמוך - כולם נשארו על כנם. לעומת זאת, בתי ספר שנקראו על שם מחבלים שחיסלנו שונו, כי לא רציתי שתישאר אנדרטה של כבוד לרוצחים".

הציר המבתר את רצועת עזה לצפון ודרום נקרא עד היום ציר קרני־נצרים, גם בפי העזתים. בימים אלו הציר נתון בשליטת כוחות צה"ל ובו עבר המסדרון ההומניטרי. אחרי השלמת כיתור העיר עזה התבצעו תקיפות בדיר אל־בלח וברפיח, במטרה להשתלט בהמשך גם על חלקה הדרומי של הרצועה.

עבאדי היה אמון גם על העיר ימית ויישובי גוש קטיף. בריאיון שהעניק בעבר למרכז קטיף אמר: "העקירה הייתה טעות, היא לא שירתה שום דבר. היה ברור ששאלת הביטחון תהיה מורכבת ובעייתית יותר. מי שהחליט על הנסיגה החד־צדדית מהרצועה לא הבין את השאיפות של חמאס.אינני אוהב דם והרג. אני איש שרוצה שילדיו יוכלו לחיות בלי איום וזו תמצית המוסר. אם מישהו ירצה לקחת ממני את הדבר האלמנטרי הזה אני אקום עליו שבעתיים, ואם אצטרך - אשלוט בו אלף שנה".

שחיתות מובנית וניצול אזרחים

יעקב סבג שירת במשך עשרים שנה בתפקיד יועץ לענייני ערבים במנהל האזרחי ברצועת עזה. את זיכרונותיו משירותו בעזה פרסם בספר "זכרונות אבו יוסוף".

"במשך שש שנים המשרד שלי היה ברחוב הראשי, רחוב עומר אל־מוכתאר", זוכר סבג. "התפקיד העיקרי שלנו היה להיות האוזניים של המנהל האזרחי, להכיר את הלכי הרוח ולדעת מה קורה ברחוב העזתי, מה מטריד את האוכלוסייה, אילו צדדים מתחזקים ואלו נחלשים. ממש לפני הסכם אוסלו היינו בתהליכים לקדם יוזמה אזרחית

יעקב סבג (בתמונה): "טקס הפתיחה של שיפא היה מרגש, הרופאים הודו לנו על בית החולים המשוכלל שהקמנו בעבורם. די מהר נגנב כל הציוד מהמבנה המפואר והחדיש" של שליטה מקומית, אבל אז החליטו לתת את השליטה ליאסר ערפאת וכנופייתו מתוניסיה".

תמונות ההרס של רבי־הקומות ברצועת עזה שנתנו מקלט לאנשי חמאס, משודרות כעת ללא הרף. הבנייה לגובה, אומר סבג, החלה כיוזמה ישראלית. בהמשך ההנהגה המקומית ניצלה אותם כדי לגזור קופון על חשבון התושבים והמדינות התורמות ולצ'פר את בכירי הטרור.

"במטרה לשחרר את הצפיפות במחנות הפליטים, יזמנו תוכנית של הענקת קרקעות וסכום כסף למי שיצא מהן", הוא מספר. "כך הקימו שכונות כמו שייח' רדואן, אלאמל ועוד. במבחן התוצאה השכונות האלו הפכו למחנות פליטים בעצמן, ואז התחלנו את הקשר עם קבלנים שבנו לגובה. בהמשך, הרשות הפלסטינית קידמה טרנד שכל מי שיש לו כסף, כולל אנשים מאיו"ש, קונים דירות במגדלים שהכסף לבנייתם הגיע ממקורות חיצוניים, משכירים אותן לתושבים ומתעשרים על חשבונם. הרבה אנשים של הרשות הקצו קרקעות לשכונות מגדלים ועשו יד אחת עם קבלני ביצוע בתמורה לחלוקת רווחים. פקידי הרשות חוקקו גם חוקים שמקנים בלעדיות על יבוא ויצוא, והשחיתות הזו עזרה לחמאס לתפוס את השלטון ולהפוך למושחת בעצמו".

אחד ממוקדי הלחימה במערכה הנוכחית הם בתי החולים שחמאס מנצל באופן מובהק לצורכי טרור. 35 בתי חולים יש בעזה, אומר סבג, והם משרתים כשני מיליון בני אדם. "בדומה לסיפור הבניינים הגבוהים בעזה, גם בתי החולים היו מקור לשחיתות. אחרי שיצאנו מהרצועה זרם לעזה המון כסף זר, וכך אנחנו שומעים על בית החולים האינדונזי, הקטארי, הטורקי, הירדני ועוד. הזרמת הכסף סייעה לרשות הפלסטינית ואחר כך לחמאס לבנות בתי חולים, וגם לצרכים אחרים. בהתחלה הרשות גזרה את הקופון, אחר כך חמאס".

בית החולים המרכזי, שיפא, נבנה בחלקו בידי ישראל. בניין הממשל שם נבנה בידי חברת סולל בונה כבר בשנות השלושים. המרכז הרפואי הישן נבנה לפני מלחמת ששת הימים, והחדש נבנה על ידי חברות ישראליות.

"הפרויקט נתקע הרבה שנים והושלם בתחילת שנות התשעים", מספר סבג. "טקס הפתיחה היה מרגש, והרופאים הודו לנו על בית החולים המשוכלל שהקמנו בעבורם. די מהר הפך המבנה המפואר והחדיש הזה לאורוות סוסים, כי כל הציוד פשוט נגנב. רק אחרי שהרשות הפלסטינית הגיעה, ואחרי עוד הרבה כסף שהועבר לשיקום המבנה, נבנו עוד כמה אגפים. חמאס התרכז בבניית מה שנקרא שיפא תחתית. הוא השתלט על המקום".

בית החולים "מעמדאני" היה הראשון שישראל הפציצה. סבג אומר שמאז ומעולם הוא נחשב מקושר לטרור. "הוא נקרא אצלנו 'בית החולים של הטרוריסטים'. כל מי שהיינו מפטרים מבית החולים שיפא כי הוא היה תומך טרור מובהק, מצא את מקומו בבית החולים הזה. ניהלו אותו כל ראשי הטרור. גם בית החולים של אגודת הרפואה אל־ופא באזור סג'אעיה נשלט על ידי חמאס, גם הוא הושבת בתחילת הלחימה.

"חמאס הפך את בתי החולים למוקדי פעילות. ברגע שאתה שולט בבית חולים יש לך מנוף לחצים על האוכלוסייה שלא תפעל נגדך. המרכזים הרפואיים משמשים מגן אנושי לבכירי חמאס, וגם מסייעים לארגון הטרור הזה במלחמת ההסברה. הם מקפידים לפרסם מבתי החולים את התמונות הקשות שמשודרות בכל העולם".

לדברי סבג, העוני והתלונות של תושבי עזה היו מצב קבוע. "האוכלוסייה בעיר אסלאמית מאוד, ושוררת בה תחושת מתח מובנית שרק החזק שורד. התוקפנות הייתה בכל מקום. בשוק, ברחוב, בפגישות. היו אנשים עשירים מאוד ברצועה, אבל תמיד הם הקפידו לשמר את המסכנות שלהם. לאנשים היו וילות מטורפות עם בריכות שחייה, אבל הם אף פעם לא ויתרו על שק האורז מסוכנות אונר"א".

הרבה תזות ותיאוריות נשברו בטבח שמחת תורה ובימים שאחריו. אחת מהן, שתוצאתה חיובית לשם שינוי, היא היחס הציבורי למשטרת ישראל. אלו לא רק חמישים וחמישה השוטרים שנהרגו בקרבות בדרום, רובם בשעות הראשונות ללחימה, כשהסתערו מיד ובלי להסס עם אקדחים שלופים מול רובי הסער והמקלעים של מחבלי חמאס. המשטרה התגלתה במשבר הזה כגוף מתפקד לעילא, שנמצא בקשר ישיר מול הציבור ומספק לו מחדש לפחות חלק מהביטחון שאיבדנו ב־7 באוקטובר.

כדי להכיר טוב יותר את פעולות המשטרה בתקופה זו, שחלקן פחות ידועות לציבור, נפגשנו השבוע במטה להב 433 – היחידה הארצית למלחמה בפשיעה חמורה – עם ניצב־משנה מוטי שיף, ראש זרוע חקירות ביחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית, שהיא אחת משש היחידות הארציות שמרכיבות יחד את יחידת להב. בימים כתיקונם שיף עוסק בחקירת פשיעה כלכלית, אבל אירועי 7 באוקטובר שינו לחלוטין את סדר יומו ואת אופי הפעילות שלו. היחידה, בה הוא משרת כראש זרוע חקירות, מנהלת כעת את מרכז המשפחות לאיתור נעדרים וחטופים, ונוטלת חלק מרכזי בחקירה הפלילית שמתנהלת בכל יחידות להב 433 בראשות ניצב מוטי לוי.

"כשהמלחמה פרצה היה כאוס", הוא מתאר. "כל יחידת להב הגיעה לפה, כמעט 1,500 שוטרים, וחיכינו להנחיות. בצאת השבת הבנו את היקף האירוע החמור בדרום, והיה ברור שכל היחידות כאן עוברות מיד למצב חירום ומתעסקות כמעט אך ורק באירוע הזה.

"קודם כול הוחלט להפעיל נוהל שהיה ידוע אבל לא בהיקפים האלה – הקמת מרכז משפחות לאיתור נעדרים. באירוע של התרסקות מטוס למשל, עד מאה גופות נשלחות לאבו־כביר, ומעבר לזה פותחים תחנת ריכוז חללים מיוחדת. יש נוהל מסודר, והגופות עוברות סט של פעולות כמו לקיחת טביעת אצבע, די־אן־איי, צילום שיניים, סיטי, צילום פריטים שהיו בצמוד או בסמוך לגופה, ותיעוד מאפיינים חריגים בגוף כמו כתובות קעקע, קטיעות וכו'. לאחר מכן הגופה הולכת לקירור, והנתונים עולים למחשב. זה הנוהל המשטרתי, ואנחנו מתרגלים אותו בשגרה.

"אבל כאן נקלענו לא לשגרה וגם לא למקרה חירום, אלא לגיהינום. מחנה שורה, מקום שלא יועד לזה אלא לחללי צה"ל, היה צריך פתאום להכיל 900 גופות, רובן של אזרחים. הקמת מרכז המשפחות הייתה צריכה להיעשות מהר. האתגר היה קשה גם בגלל מצב הגופות, וגם משום שלחלק מהן הגענו רק אחרי שבועיים.

"בהתחלה היינו צריכים לעשות מיפוי של מי בכלל נעדר. ביום הראשון לא ידענו כלום, המדינה לא ידעה כלום. לא ידענו כמה היו במסיבה בנובה, כמה נהרגו, כמה נחטפו. יצירת תמונת המצב הייתה מאוד קשה ובעייתית. כל אדם כזה, כל מקרה, הוא מבחינתנו תיק שצריך לפתוח ולטפל בו עד שהוא נסגר. המשפחה מגיעה, פותחת תלונה, מספרת את הסיפור, ואנחנו שואלים את כל השאלות כדי לנסות ולאתר את בן המשפחה. לא יכולנו להביא אותם למטה בלוד כי אין פה מספיק מקום, אז הפקענו את כל ארבע הקומות בבניין המשרדים שלנו באיירפורט־סיטי והפעלנו שם את כל המערכים שקשורים למשפחות. היו שם 140 חוקרים בשתי משמרות של 12 שעות, שקלטו את המשפחות. לא כולן הגיעו בשבת עצמה. לאורך השבוע הזה הגיעו אלינו אלפי אנשים. קלטנו את כולם בשיתוף פעולה עם עובדות סוציאליות ממשרד הרווחה, ליווינו אותם לחדר החקירות והם פגשו חוקר שפתח תיק על כל המשתמע.

"זה היה מחזה מאוד קשה. אתה רואה משפחות במצבים של לחץ, פחד וכאב. כל אחד רוצה שנעשה עוד קצת מאמץ לנסות ולאתר עוד פעם את הטלפון של הבן או של האחות. טיפלנו באנשים יום ולילה ברצף. החוקרים שלנו לא אכלו ארוחת צהריים בשבוע הזה".

יש לכם מערך סייבר. אני משער שהוא התעסק עם הסלולריים הרבים שהיו קשורים באירוע.

"המערך השני שהפעלנו אכן היה של חקירות דיגיטליות, דרכו בדקנו את הטלפונים הסלולריים של האנשים שהיו בדרום. עשינו איכונים, ואם המכשיר היה פתוח ניסינו ליצור קשר ופעולות נוספות. מצאנו אנשים שהסתתרו במשך יומיים, הכוונו לשם כוחות וממש הצלנו אותם. הרבה איכונים היו בעזה. חלקם של אנשים שנחטפו עם הטלפונים שלהם, וחלקם טלפונים שנגנבו מאנשים שנרצחו. היו גם הרבה איכונים באזור הגדר, והיינו צריכים לבדוק אחד אחד אם זה בצד שלנו או בצד האויב".

מערך משטרתי נוסף, בשם "הודעה מרה", הוקם בשיתוף משרדי ממשלה רבים ובהם הפנים, הרווחה, דתות, ביטוח לאומי ומערך הדיגיטל הלאומי. "ברגע שגופה זוהתה איתרנו מי המשפחה, ובנינו יחד עם מחלקת הרווחה בשלטון המקומי את הצוות שיוצא אליה הביתה כדי לבשר לה את הבשורה המרה. בעוד שלצבא יש מערך מאוד מיומן בנושא הזה, למדינה לא היה שום מענה לאירוע בסדר גודל עצום כל כך. כשאזרח נהרג חלילה, קצין מהתחנה המקומית חובר לרשות המקומית ושניהם הולכים לבית ההרוג. זה קורה באירועים נקודתיים, וגם בהם הרבה פעמים לא צריך להודיע כי המשפחה כבר יודעת. פה זה אירוע אחר לגמרי. הקמנו חפ"ק ענק שפעל כל היממה, ובכל יום הוצאנו בין חמישים לשישים הודעות למשפחות הרוגים".

כל זה קורה ממש בימים הראשונים אחרי הטבח, כשהרבה מאוד שוטרים, חברים שלכם, עדיין נלחמים בשטח במחבלים.

"לחלוטין. במקביל למערכים האלה, שרובם הוקמו יש מאין במהירות רבה, שוטרים שלנו נלחמו ברחובות באזור הדרום. יש הרבה נפגעים בקרב השוטרים, תחנות שלמות שנפגעו או נהרסו, וכמובן משפחות של שוטרים שפונו מאזור הדרום. לכן החלטנו אחרי שלושה ימים להעביר את המשימה של מסירת ההודעות למשפחות לפיקוד העורף. עד היום אנחנו מוציאים הודעות למשפחות. נכון להבוקר, המספר הוא 744 הודעות".

המילים האחרונות

הוא בן ,54 נשוי ואב לארבע בנות, מתגורר בשוהם. משרת במשטרה כבר 27 שנים, ולפני התפקיד הנוכחי היה בין השאר ראש מחלקת חקירות ארצי, קצין חקירות ומודיעין של מחוז ירושלים, עוזר מפכ״ל, מפקד תחנת קריית־מלאכי, קצין חקירות ומודיעין של מרחב לכיש. בהשכלתו הוא עורך דין, בעל תואר ראשון ושני במשפטים.

הקשר עם המשפחות לא הסתיים במסירת ההודעה, למעשה הוא רק התחיל שם. "ההנחיה שלי לחוקרים מהרגע הראשון הייתה שהקשר עם המשפחות הוא אישי. מדובר באנשים שמבחינתם המדינה בגדה בהם, כשלה מולם. לחיילים יש כאמור מערך שתומך בהם ומלווה אותם, לאזרחים אין, לכן מבחינתם אנחנו המדינה.

"קח למשל אם חד־הורית, עולה מרוסיה, שהבן שלה נהרג במסיבה. היא לבד. גם אם העובדת הסוציאלית של עיריית חיפה תעשה עבודה מצוינת, והיא עושה, את מי היא יכולה לשאול שאלות כמו איפה הוא נהרג, איך הוא נהרג, איפה נמצא הציוד שלו, מי ראה אותו בפעם האחרונה, מי זיהה אותו, מאיפה הביאו אותו. היא רוצה לקבל את התמונה האחרונה שהוא צילם, איפה נמצא הרכב שלו, איפה הסלולרי, ואם יש לנו את הטלפון שלו, איך היא פותחת אותו כדי לראות שם את התכנים האחרונים שכתב או צילם. זה אירוע דרמטי. אמרתי לחוקרים שמבחינת "שיף (למעלה): ההנחיה שלי לחוקרים הייתה שהקשר עם המשפחות הוא אישי. לחיילים יש מערך שתומך בהם ומלווה אותם, לאזרחים אין. לכן מבחינתם אנחנו המדינה" האנשים האלה אנחנו מדינת ישראל, המדינה שנעלמה להם ב־7 באוקטובר. כל נחקר שיצא קיבל את הטלפון האישי של החוקר, ונאמר לו שהוא יכול להתקשר אליו מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה, מה שכמובן לא קורה בזמני שגרה. יש לי פה חוקרים דתיים שאמרו שזו הפעם הראשונה שהם דיברו עם נחקרים בשבת. הבינו שאי אפשר לא לענות להם. הם מטפלים בהם עד היום. צוות של שלושים חוקרים עוסק רק בזה".

חלק מהדברים נשמעים טכניים, אבל בשביל המשפחות לפעמים זה מה שנשאר.

"יש המון נושאים טכניים־לכאורה שדרכם אנחנו נמצאים עם המשפחות בקשר, וזה חשוב לנו מאוד. אפילו במשהו כמו לעזור לגרור את הרכב מהחניון הגדול שהקימו בדרום, אנחנו מרגישים מחויבות לסייע. אני נחשף לסיטואציות ודילמות שמעולם לא נתקלנו בהן קודם, ואנחנו לומדים תוך כדי תנועה. למשל, מה עושים כשהמשפחה מבקשת לראות תמונה של גופת יקירם ואתה יודע שזו תמונה שאתה לא רוצה שהיא תראה. אין שום פרוטוקולים לדבר הזה. אנחנו מתייעצים עם הרבה אנשי מקצוע, בונים את הפרוטוקולים תוך כדי ומקבלים החלטות. בנינו מנגנון שבמסגרתו אנחנו מזמינים את המשפחה לפה, והם רואים את התמונות בנוכחות עובדת סוציאלית. אני מוכרח להגיד שרוב המשפחות מקבלות את מה שאנחנו אומרים ומוותרות על החוויה הקשה הזו.

"יש למשל משפחות של הורים גרושים שכל צד רוצה לקבל את הסלולרי של יקירם שנהרג. זה השריד האחרון שלו. מה עושים במקרה כזה? או לא מעט מקרים שאנשים רואים פרסומים ברשתות החברתיות והם חושבים שרואים שם את הבן או הבת שלהם, וזה גורם להם לפקפק במידע שמסרנו להם ביום האירוע. הם רוצים פתאום לדעת אם הוא זוהה בוודאות, כי לא לכולם יש גופה שלמה. החלטנו שאנחנו נותנים למשפחות מסמכים פורנזיים מהתיקים, טביעות אצבע ודברים נוספים, שכמובן לא ניתנים בדרך כלל, הכול כדי לתת למשפחות הללו מה שאנחנו יכולים ולהרגיע אותן. אם זה אפשרי, אנחנו נותנים גם תמונות מתוך תיק החקירה".

משימה אחרת שהמשטרה עוסקת בה ואף שכרה לשם כך האנגר גדול ליד משרדי יחידת להב, הוא הטיפול בפריטים אישיים של הנרצחים. "תכשיטים, בגדים, מכתבים,

ניירות – יש אלפי פריטים כאלה. אספנו את הפריטים ב־52 ארגזים עם עשרות שקיות, כשכל שקית שייכת לגופה אחרת. ביקשנו מזק"א לאסוף את הדם או הרקמות שנשארו על הפריטים. הם ניקו, אנחנו ארזנו וצירפנו מכתב לכל שקית, ואנשי יחידת התביעות של המשטרה הגיעו למשפחות הנעדרים ונתנו להן את הפריטים. החזרנו עד היום כמעט 400 שקיות ל־004 משפחות.

"פריטים רבים שאי אפשר לשייך למישהו ספציפי – חולצות, נעליים, כובעים, תיקים, כיסאות, אוהלים ועוד ועוד – נאספו והובאו למחסן ששכרנו. הבאנו מתנדבים, ומה שהצלחנו לזהות נשלח לערים שבהן גרים האנשים שהרכוש שייך להם. מה שלא הצלחנו לזהות אנחנו מצלמים, מקטלגים דיגיטלית, ומעלים לרשת. בקרוב אנשים יוכלו לצפות בהם, לשלוח טופס תביעה ולקבל את הפריט. במקביל פתחנו מתחם במקום שבו מטופלים רבים מניצולי נובה. הבאנו לשם הרבה פריטים והם יכולים להסתובב שם ולזהות".

המשטרה נכנסה לאירוע הזה ממקום של דימוי ציבורי די נמוך. אתה מרגיש שזה משתנה עכשיו?

"אני משרת במשטרה כבר כמעט שלושה עשורים בהרבה מאוד תפקידים, ומכיר הרבה שוטרים בכל המחוזות. אני ושאר המפקדים לא הופתענו בכלל מהתפקוד של המשטרה באירוע. אני מבין שיש איזו התפעלות בציבור, אבל לנו התפקוד הזה ברור מאליו. זו המשטרה שלכם, היא הייתה ככה כל השנים. לפעמים הציבור, שלא בצדק, לא העריך את המשטרה בצורה הראויה. הוא נתקל בה ביוםיום בנסיבות פחות נעימות בדרך כלל. בניגוד לצבא, אנחנו לא רוכבים על גלי התהילה.

"אין ספק שהיחס שאנחנו מקבלים מהציבור השתנה. אנשים אומרים לנו תודה ברחוב. השוטרים יצאו להסתער על חוליות מחבלים בשעות הראשונות של הטבח, וביוםיום הם יוצאים להילחם בפורצים, שודדים, אנסים וארגוני פשיעה, בנחיתות מספרית ובארגון מורעב וחסר כוח אדם ומשאבים לאורך שנים. גם במלחמה בפשיעה תמיד עשינו את המקסימום והגענו להישגים מצוינים. בחודש האחרון הייתי צריך לגרש חוקרים הביתה אחרי עבודה של 16 ו־71 שעות. הם רק רצו לעשות עוד שיחה אחת