בשבת שעברה, לראשונה מאז 7 באוקטובר, לא הדליקה אביגיל בר־אשר נר נשמה יחד עם נרות השבת שלה. היה זה אחרי זיהוי גופתה של רוני אשל, התצפיתנית האחרונה שזוהתה. כמפקדת צוות המטפלות בחללות במרכז איסוף נתוני חללים (מאנ"ח), היא הרגישה שיש בכך סגירת מעגל לאחר המקרים הקשים שבהם טיפלה מתחילת הלחימה.

"הסיפור של התצפיתניות נגע בהרבה מאיתנו בצוות", היא אומרת. "ידענו שיש חללות שאנחנו לא מצליחים לזהות באופן מוחלט. שמענו את הסיפורים וידענו שיש נעדרות שאינן חטופות. בשבילי, זיהוי החללה האחרונה היה סגירת מעגל לאירועי 7 באוקטובר. פספסתי הדלקת נרות שבת אחת כי הייתי בבסיס, ובגלל זה אדליק תמיד נר נוסף. הוספתי גם נר נשמה, כמו בהרבה בתים בימים אלו, ושאלתי את עצמי 'עד מתי, עד שתסתיים המלחמה?'. אז החלטתי שכשתושלם מלאכת זיהוי התצפיתניות שהגיעו לכאן ושהיה מאתגר לזהות, אפסיק".

אנחנו נפגשות בבסיס שורה, בסיס האם של מפקדת הרבנות הצבאית, סמוך לרמלה. מעטים שמעו על המקום עד 7 באוקטובר, אז החלו להגיע לשם מאות גופות של אזרחים וחיילים שהוצאו מהעוטף והובאו לצורכי זיהוי ושחרור לקבורה. בכניסה לבסיס הוקמה עיר אוהלים עם מכולות קירור, לאחסון הגופות. בצה"ל נערכו לתרחיש קיצון והתאימו את המקום לזיהוי עשרות חללים, כשבפועל הגיעו אליו מעל אלף גופות. הצוות שבר־אשר מפקדת עליו הוקם מתוך מטרה לחלוק לחללות כבוד אחרון, ולדאוג לכך שתהליך הזיהוי והטיפול שלהן יבוצע על ידי נשים.

בשמחת תורה היא הייתה יחד עם בן זוגה בקנדה, אצל קרובי משפחה, "בנוף הכי פסטורלי ושונה מהזוועה שהתחוללה בארץ, על שפת אגם עם צבעי שלכת". בשלוש לפנות בוקר התקשר אליהם בנה של בן זוגה ועדכן אותם בנעשה בארץ. "זה היה מוזר שהוא מתקשר בשעה כזאת, לא באמת הבנו מה קורה, וחשבנו גם שהוא קצת מגזים. אבל אז ראיתי שיש לי שיחה שלא נענתה מהמג"ד ומלא הודעות בוואטסאפ, והבנתי שזה אירוע גדול. המשך השבת היה קשה, וכבר לא ממש 'שבתי'. התחברתי למה שקורה כאן, והתחלתי לפנות לנשים ולסדר משמרות. ניהלתי את זה מרחוק, אבל מהר מאוד הבנתי שאני צריכה אחראיות גם בשטח. מיניתי שתי נשים כראשות צוותים ואחראיות משמרת, הן למדו את הדברים תוך כדי עבודה ונכנסו לעניינים". מוקדם בבוקר יום שלישי, אחרי טיסה מקנדה לניו־יורק, היא נחתה בארץ, עלתה על מדים והצטרפה לצוות המטפלות במאנ"ח.

העגילים וספר התהילים

בר־אשר, ,48 מתגוררת בגבעת־יערים ומגדלת יחד עם בן זוגה את שני ילדיו. היא גדלה בירושלים, למדה בבית הספר חורב, הייתה חניכה בבני עקיבא, ובמשך שנים הייתה פעילה בולטת בקהילת "שירה חדשה" האורתודוקסית־שיתופית בעיר. באזרחות היא עובדת כמנהלת בכירה בחברת התוכנה AT&T וכממלאת מקום סמנכ"ל חטיבת הפיתוח בחברה, ובאחריותה למעלה ממאה מפתחים. כצעירה התנדבה לשירות לאומי אך התחרטה כעבור חודשיים, ובמקום זאת התגייסה ושירתה כפקידת מבצעים בחיל האוויר ("טיס לא היה אז אופציה, לימים למדתי וקיבלתי רישיון טיס אזרחי"). בגיל 24 קיבלה פטור ממילואים, כמקובל בזמנו, אך לפני עשור נקראה לשוב לדגל.

יחידת מאנ"ח פועלת במסגרת הרבנות הצבאית

ועוסקת בזיהוי חללים והכנתם לקבורה. היא הופעלה לראשונה במלחמת לבנון השנייה. עד אז נעזר צה"ל בשירותי המכון לרפואה משפטית באבו־כביר. 2010־ב החליטו ברבנות הצבאית להקים יחידה ייעודית של נשים שיסייעו בזיהוי ובטיפול בחללות נשים.

"הרעיון עלה מכיוון שיותר ויותר נשים התגייסו לתפקידים של לוחמות קרביות", מספרת בר־אשר, "וגם בעורף יש חללות צבאיות – בפיגועים, בעקבות אובדנות, תאונות ועוד. באבו־כביר, שם התבצע הטיפול בחללות עד להקמת היחידה, לא תמיד הקפידו על צניעות וכבוד המת ובסופו של דבר הביאו אותן לכאן, ומתנדבות מחברהקדישא היו מגיעות לבסיס, עורכות את ה'טהרה' בהתאם לנסיבות ומכינות לקבורה".

שרון לאופר, חברתה לקהילת שירה חדשה, התנדבה בחברה־קדישא בארה"ב לפני עלייתה ארצה. גיסה, ששירת ברבנות הצבאית, פנה אליה בבקשה שתסייע לו באיתור נשים לאיוש היחידה. היא חיפשה נשים לשני סוגי תפקידים - עיסוק בגופות עצמן, ולשם כך פנתה לנשים מתנדבות בחברה־קדישא; ואחריות על המערכת הממוחשבת של היחידה. בר־אשר נקראה לאייש את התקן השני, אלא שמהר מאוד הבינה שאי אפשר להפריד בין השניים. "שרון ידעה שאני עובדת בהייטק, ושאלה אם אוכל להצטרף. הבנתי את החשיבות והרגישות שנשים תטפלנה בנשים והצטרפתי. חשבתי שאני מסוגלת לעשות את זה. כמעט מהרגע הראשון היה ברור שגם מי שנמצאת בתפקיד טכני תצטרך להיחשף למראות קשים, ושבעצם כולן עושות הכול וקשה מאוד להפריד בין התפקידים. היו כאלה שזה פחות התאים להן והחליטו לעזוב. בסופו של דבר כל מי שכאן רוצה להיות כאן ומאמינה שזה נכון לה".

תהליך ליווי הגופה כולל זיהוי והכנה לקבורה. על תהליך הזיהוי מופקד צוות רפואי שעובד יחד עם המטפלות בחללות. הם אוספים ממצאים, לוקחים טביעות אצבע, דגימות די־אן־איי וצילומי שיניים, ומתעדים את הפציעות כדי להבין את סיבת המוות. אחרי זיהוי החללה נכנסת לפעולה יחידת החקירות והזיהוי (יחק"ז) של הרבנות הצבאית שיחד עם הרבצ"ר מאשרת את הזיהוי,

ולאחריו מכינים את הגופה לקבורה.

כשמדובר באישה, הצוות הרפואי לא יורכב בהכרח מנשים, אבל הצוות מהרבנות דווקא כן. "התפקיד שלנו זה גם לסייע לצוות הרפואי, וגם לוודא שהכול מעודכן כמו שצריך במערכת כדי שהתיעוד יהיה מהימן ככל האפשר. חשוב לנו להקפיד על צניעות וכבוד המת, מה שאומר להוציא מהחדר את מי שלא צריך להיות בו, להצניע מה שאפשר ולשמור שהתהליך יתבצע באופן המכבד ביותר. אני חושבת שגם הצוות הרפואי מבין את חשיבות העניין. הם לומדים מההתנהלות שלנו ומשתדלים יחד איתנו לשמור על כבוד המת. אנחנו מקפידים לאסוף את החפצים שעל החלל או החללה, כי אומנם הזיהוי באמצעות די־אןאיי הוא חשוב, אבל החפצים משמעותיים יותר. זה זיהוי סופי עבור המשפחה, לראות את העגילים שהבת שלהם תמיד ענדה או את ספר התהילים שתמיד היה לבן שלהם בכיס. מה שמנחה אותנו הם הכבוד, הצניעות, הזריזות והדיוק. ששום דבר לא יתועד ויתויג לא נכון".

החלק השני של העבודה נוגע לקבורה. "אומנם אצל הרוגי מלכות לא עושים טהרה כי הם כבר טהורים, אבל כן מכינים לקבורה ותכריכים, ודואגים שהגופה תהיה בארון בצורה המכבדת ביותר". בעבר הופקדו על ההכנות לקבורה נשים שמתנדבות בשגרה בחברה־קדישא, אך עם הזמן עבר התפקיד לצוות המטפלות. "חלק מהנשים כאן מתנדבות בחברה־קדישא ביישובים שלהן. הן לא הרגישו בנוח עם זה שאנחנו מטפלות עד שלב מסוים, ואז מתנדבות אחרות מכינות לקבורה או מבצעות טהרה, אז הכנסנו את זה גם לאחריות של הקבוצה".

הצוות שלהן פועל גם בשגרה ומוקפץ בכל מקרה מוות

חשוב לנו להקפיד על צניעות וכבוד המת, מה שאומר להוציא מהחדר מי שלא צריך להיות בו, להצניע מה שאפשר ולשמור שהתהליך יתבצע באופן מכבד"

של חיילת. עד 7 באוקטובר, האירוע הגדול ביותר שהן התמודדו עימו היה פיגוע הדריסה בארמון־הנציב בינואר ,2017 שבו נרצחו שלוש חיילות. "גם החיילים הגברים כאן ביחידה, שחלקם מתעסקים בזה כבר עשורים, לא היו מוכנים להתמודדות הזו. למרות שהם מתרגלים ומדמים אירועים כל הזמן, איש לא חלם על דבר כזה".

הקושי המרכזי מבחינתה קשור למצב הגופות. "זה מאתגר את כל החושים יחד. הריח, המראות הקשים כתוצאה מהזמן שעבר או גופות שנשרפו. זה שובר את הלב ומתחבר להיסטוריה של עם ישראל".

איך מתמודדים עם המפגש האינסופי עם גופות שחלקן במצב מזוויע?

"ההתנהלות של כל אחת היא שונה, זה מאוד אינדיווידואלי. יש מי שמעדיפה להכיר את הסיפור ולחשוב על החיילת שמאחוריה, ויש מי שצריכה באותו רגע להתנתק. אני למשל התנתקתי בזמן המשימה, אבל בימים הראשונים, בשעתיים שהיו לי לישון, הייתי נכנסת ynet־ל ומחברת את הסיפור לחללה".

גם החיבור של כל אחת למשימה מגיע ממקום אחר, היא אומרת. "יש מי שבאה לזה מצד החללים והחללות עצמם, לעזור לנשמה למצוא מנוחה, ויש מי שבאה מהמקום של המשפחות. אצלי השליחות היא לגמרי מהמקום השני, בטח במצב מלחמה. המחשבה על המשפחות שמתייסרות ולא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן היא בלתי נתפסת עבורי. גם שבועות אל תוך האירוע יש חיילות שהמשפחות עדיין לא יודעות מה קורה איתן, ואז באמת יש צורך לזרז את הזיהוי. המראות שראינו לא קלים. כולם שמעו את הסיפורים על התנהלות מחבלי חמאס בזמן הרצח, הדברים שהם עשו. אי אפשר להחזיר להן צלם אנוש, אבל אנחנו מנסות להביא אותן לקבורה בצורה הכי מכבדת, רגישה וצנועה שאפשר. כל אחת מתחברת לזה ממקום אחר, אבל כולן פה מתוך תחושת שליחות עמוקה. זה מה שהניע אותנו כשהכול היה כל כך טוטלי ועוצמתי".

התגייסו למשימה

בר־אשר הוגדרה בתחילה כמתנדבת, אך עם הזמן הוחזרה למערך המילואים. מרבית שותפותיה לצוות חוילו אף הן, אף שרובן לא שירתו בצבא כיון שעשו שירות לאומי או גדלו בחו"ל. "נלחמנו לגייס את כולן, חלקן תוך כדי המלחמה, וכיום כמעט כולן מגיעות לכאן על מדים. בהתחלה לא היו להן מדים, חוץ מסט שהן קיבלו בבקו"ם, אבל לאט לאט זה הסתדר. חשוב לי לגייס גם את מי שלא מגויסת. בימים האלה יש בזה סוג של גאוות יחידה. זה לומר 'גם אני התייצבתי למילואים, למקום שבו אני יכולה לתרום'".

המראות קשים, הריחות לא עוזבים, והסיפורים נשארים איתן גם כאשר הן לא בבסיס. "יש כאן צוות חוסן נהדר. הם נפגשים עם הצוות בסוף או בתחילת משמרת, וגם פונים באופן נקודתי למי שנראית להם שזקוקה לסיוע. אנחנו המפקדים מנסים להיות ערים למתרחש ולכוון אותם למי כדאי לפנות בפרטי. לא לכולן מתאים לדבר בפורום כללי, ולכל אחת יש את הקצב שלה".

בשבועות האחרונים אוספים במשטרה ובפרקליטות עדויות על התקיפות המיניות שביצעו מחבלי חמאס. בר־אשר נזהרת במילותיה כשאנחנו נוגעות בנושא. "אני חושבת שבזיהוי החללים האזרחיים נחשפו למקרים היותר קשים. זו שאלה ששואלים אותנו הרבה ורוצים שנספק הוכחות. בסוף מי שרואה את הדברים האלו הם הצוות הרפואי והצוות המתעד, לא אנחנו. איסוף המידע והתיעוד לא נעשים מתוך מחשבה שנצטרך להוכיח את זה בתקשורת העולמית. אני יכולה לומר שיש היבטים שונים של אכזריות שלא חשבנו שנצטרך להתמודד איתם, וזה אחד מהם. כשמתכוננים לאירועים כאלה, ומהיכרות היסטורית של לחימה, יודעים שיש גופות שלא נשארות שלמות, אבל תופעה כמו עריפת ראשים זה לא משהו שדמיינתי שאראה אי פעם".

יש הבדל בין נשים לגברים במשימה הזו?

"אני לא חושבת. לפני המלחמה מעט אנשים ידעו מה התפקיד שלי במילואים. עכשיו כולם יודעים, ושואלים אותי 'איך את עושה את זה? זה הדבר הכי קשה לעשות', אבל אני לא מסכימה איתם. לדעתי, לדבר עם משפחות שכולות זה הרבה יותר קשה. אני חושבת שכולנו נמצאים במקומות שנכונים לנו בהתאם ליכולות, לכישורים ולחוסן האישי. אני חושבת שכל מי שכאן, נשים וגברים, מתאימים למשימה הזו".

הצוות במקום נמנה ברובו עם הציבור הדתי, במנעד מגוון. "כולם עובדים בשיתוף פעולה, האנשים שמגיעים לכאן מיוחדים מאוד. הייתי פה בליל שבת ולא הייתה עזרת נשים בבית הכנסת, אז עמדתי בצד ומישהו שם הפרדה סמלית, ושרתי לעצמי. אומנם לא הייתי שליחת ציבור כמו שאני רגילה ב'שירה חדשה', אבל היה לי המקום שלי".

צפי לשחרור, כמו לרבים אחרים, עדיין אין לה. המשפחה מגבה ומעניקה תמיכה, ובעבודה משתדלים לתמוך ככל יכולתם, כולל תרומת מקררים לשתייה קרה ומכונת קפה לטובת הצוותים במקום. "אני כאן כל עוד צריך אותי, יחד עם כל הצוות והנשים המדהימות שעושות כאן עבודת קודש. הן מסורות בצורה יוצאת דופן, וחשוב להן לכבד כל חללה ולהקל על המשפחות. הן לא אומרות לא, לא למשמרות צפופות ולא למשמרות לילה. ההתגייסות שלהן מדהימה. הן אומרות 'שימי אותי איפה ומתי שצריך'. יש כאן התמסרות טוטלית והתייצבות מדהימה, והוצפנו גם בפניות של נשים שרוצות להצטרף. כל עוד צריך אותנו, נהיה כאן".

תת־גונדר דוב רייבר

גונדר־משנה פנינה לב־ארי

ֵידעו מול מי הם מתמודדים. כמו שלומדים בבה"ד 1 שיעור על תודעת האויב, היה לנו חשוב להבין קודם מה היכולות שיש לאותם מחבלים.

"הרובד השני הוא המנטלי. יש לנו יותר מ־003 סוהרים שגרים בעוטף עזה ובשדרות, וכיום הם מפונים מהבית. חלק איבדו חברים או בני משפחה במתקפת הטרור, לאחרים נפגע הבית. עכשיו הם צריכים לעמוד מול המחבלים שביצעו את הדברים האלה. כשסוהר משדרות או מהעוטף ניגש לעבודה הזאת, צריך לדעת גם איך הוא מתמודד באופן מקצועי וענייני עם אותו מחבל שאולי היה בבית שלו או של השכנים, ואנחנו יודעים מה הוא עשה".

לעיתים, מוסיפה גונדר־משנה פנינה לב־ארי, לא מדובר בידע כללי בלבד אלא אף בזיהוי מובחן של המחבל ומעשיו. "המידע מהסרטונים שהופצו בטלגרם חשוף להרבה אנשים. גם סוהרים ראו תיעודים מהדרום שבהם אפשר ממש לזהות את המחבל מפעילות מסוימת, והנה אחרי כמה שבועות הוא אצלם בתא. זה מצריך התמודדות. לאורך ההכשרה אנחנו משלבים את נושאי החוסן, בריאות הנפש ומדעי ההתנהגות. איך אני חוזר הביתה לילדים אחרי משמרת שבה הייתי עם אותם מחבלים, ואיך אני עושה את השינוי בין העבודה לבית. מה אני אומר בבית ומה לא. כל דבר כזה מצריך מחשבה".

הרובד השלישי של ההכשרה הוא הכשירות המבצעית. "העברנו שלל הדרכות כמו אימוני קרב מגע וסימולציות ייחודיות לאסירים הללו, לפי מה שלמדנו על היכולות שלהם", מספר ראש ענף כשירות מבצעית, סגן־גונדר צחי מזרחי. "הוספנו אימונים בירי, למקרה הצורך. הוחלט להכניס נשק למתקן, לא לאגף, למקרי קיצון שעלולים להתרחש. תרגלנו עבודה של צמד או שלישייה של סוהרים שפועלים יחד על אסיר, איך אוזקים אותו במצב כזה. חלק מעצורי הנוח'בה אזוקים כל היום, אז מה קורה כשיש צורך להוריד מהם אזיקים לזמן קצר ולהחזיר. זה לא יהיה פשוט. הקנינו לסוהרים כשירות מבצעית ברמה גבוהה וידע מודיעיני שהם צריכים לדעת. זה סגל שמכיר אסירים פליליים וביטחוניים, גם רוצחים מסוכנים, אבל פה הוא מתמודד עם משהו אחר".

"כל סוהרי הביטחון שמשרתים בבתי הסוהר מקבלים הכשרה והסמכה מובנית", מסבירה לב־ארי. "גם באגפים הפליליים יש אסירים שבאים מארגוני פשיעה, שהם לא פחות מאתגרים מהביטחוניים. אז תמיד יש שמירת כשירות מבצעית, אימונים והכשרות. אבל כשהגיעה הקבוצה הזאת הבנו שיש פה משהו חדש. ישבנו עם גורמי מודיעין שונים ועם יחידת נחשון, שמעבירה את הנחקרים מהשב"כ אלינו, ולמעשה הסוהרים שלה פוגשים אותם מהרגע הראשון.

"מכיוון שייקח לנו זמן להכיר אותם, כשצחי מכין את הסוהרים הוא עובד איתם על כל תרחיש אפשרי. כמובן על בריחה מתוחכמת, אבל גם על ניסיונות לפגע בתוך בתי הסוהר עם הידע והכלים שהם קיבלו בהכשרה שלהם. דברים כמו שריפת תא או אגף, תקיפת אנשי סגל, ניסיון לרצוח או לחטוף סוהר, תקיפת המתקן בדרכים שונות, מתוכו ומחוץ לו".

במסגרת תפקידיה בשב"ס, לב־ארי חברה ב"צוות איפכא מסתברא", שבונה כל העת תרחישים לאירועים שלא קרו עד כה ומציעה כיצד להיערך אליהם. "יש לנו את התווך התתקרקעי, מאז הבריחה מכלא גלבוע כל הארגון על זה. אבל אנחנו מבינים שגם בתווך העילי, בכל מה שקשור לרחפנים, פיצוצים מהאוויר וכדומה – צריך להיערך. אנחנו לומדים את האפשרויות האלה ומלמדים את כל הסוהרים להיות ערניים ולחשוב כל הזמן על תרחישים שעלולים לקרות".

ההדרכות באותו קורס אינטנסיבי הועברו על ידי גורמים שונים, מציינת לב־ארי, ובהם ראש מערך מדעי ההתנהגות של צה"ל, ראש צוות בריאות הנפש בשב"ס, מדריכי הגנה עצמית, קצין המודיעין הראשי של שב"ס ועוד. "המטרה שלנו הייתה להביא אנשים מכמה שיותר תחומים, כדי לתרגל ולגעת במצבים שונים ולספק כלים שונים ומגוונים לסוהרים שהולכים להתמודד עם אותם האסירים.

"לוחמי מצדה העבירו את תרגולי קרב המגע. הם הוקפצו ליישובי הדרום להיאבק במחבלים, וראו בעצמם למה מסוגלים אותם מחבלים. השילוב שלהם, שהם כמו לוחמי ימ"מ ברמת ההכשרה והפעילות, זה דבר מאוד משמעותי.

גונדר־משנה פנינה לב־ארי: "סוהרים ראו תיעודים מהדרום שבהם אפשר ממש לזהות את המחבל מפעילות מסוימת, והנה אחרי כמה שבועות הוא אצלם בתא. זה מצריך התמודדות"

אימון מהם זה המקסימום שאפשר לתת לסוהר".

באופן שגרתי, הכשרת סוהרי הביטחון נעשית בקורס בן תשעה שבועות, שלאחריו משובצים הסוהרים לאגפיהם. גם בהמשך נערכים אימוני קרב כל שלושה חודשים, אימונים במתקן הכשירויות, מטווחים והשתלמויות. אירועי שמחת תורה דרשו הכנה נוספת לא רק לסוהרים שישמרו על מחבלי הנוח'בה, אלא גם לכלל הסוהרים הביטחוניים. מזרחי: "הכנו את כולם לאפשרות של אירועי חיקוי ל־7 באוקטובר. מלבד ההכשרה הייחודית לסוהרים שיקבלו את האסירים החדשים, העברנו לכלל הסוהרים הכשרה להתמודדות עם אירועים כמו החזקת איש סגל כבן ערובה או ניסיון לתקוף סוהר. המצב השתנה".

אחד התרחישים שגובשו כעת הוא ניסיון לתקוף מתקן כליאה מבחוץ. "חלק מבתי הכלא נמצאים בערים מעורבות", אומרת לב־ארי, "יש בית סוהר שגובל באום אל־פחם, או בית סוהר שסמוך מאוד לגבול עם מצרים. נערכנו גם לניסיונות לחקות את מתקפת 7 באוקטובר, אנשים שינסו להגיע עם טרקטורונים או מצנחי רחיפה לבתי הכלא וינסו לתקוף אותם או להגיע לאסירים. עשינו אימונים איך מגינים על מתקן כליאה באמצעות רכב הביטחון שלנו, אימוני לחימה והגנה שלא היו בעבר. תקיפת מתקן מבחוץ וחדירה אליו נראתה לנו עד היום כעניין רחוק מהמציאות, אבל כעת היא הפכה לתרחיש סביר שצריך להיות ערוכים לו".

בלי טלוויזיה וספרים

כל שלושת בני שיחי הם בעלי ניסיון רב בעולם הכליאה וההתמודדות עם אסירים. רייבר ,)45( נשוי ואב לשלושה, מתגורר בקריית־מוצקין. בגיל 18 התגייס למג"ב ושירת בו עשר שנים. בהמשך הצטרף לשירות בתי הסוהר ומילא שורת תפקידים, בהם סגן מפקד כלא שאטה, מפקד כלא השרוון מפקד בית מעצר צלמון. לפני כשנתיים מונה לראש חטיבת ההדרכה. צחי מזרחי, בן ,43 שירת בין היתר ביחידת דרור של שב"ס, בכלא איילון ובתפקידים נוספים. לב־ארי )50־כ( מילאה שורת תפקידים בארגון וקידמה בו שינויים משמעותיים.

"הרוח הגבית שאנחנו מקבלים מהנציבה ומהשר נותנת ביטחון לסוהרים", מציין רייבר. "כשאומרים לנו 'אתם תעשו מה שצריך ונכון לעשות, יש לכם תמיכה מלמעלה', הסוהרים

מרגישים בטוחים וגאים יותר".

לצד ההיערכות הנרחבת לקליטת האסירים החדשים על שלל אתגריה, אירועי 7 באוקטובר הביאו גם להחמרה רבתי בתנאי כליאתם של האסירים הביטחוניים הקיימים. "עוד לפני שהגיעו העצירים מהנוח'בה, הוחלט בהוראת הנציבה על החמרה בכל האגפים הביטחוניים. מכולם נשללו מכשירי חשמל, טלוויזיה, פלטות לבישול עצמי, קומקום. כל אלה דברים שהיו להם ועכשיו אין. יש מזרן, מיטה, ארוחה וזמן מקלחת. הם מוחזקים בתנאים מינימליים, במסגרת מה שהחוק מחייב לתת להם, לא גרגיר אחד מעבר. רוב שעות היממה הם לא יוצאים מהתאים, חוץ מכמה דקות ביום לצורך היגיינה אישית. השינוי שנעשה בתנאים משמעותי מאוד, כל האווירה השתנתה", מעיד רייבר. "החשש הוא שאחרי המלחמה יחליטו להחזיר את התנאים למה שהיה לפני כן. אנחנו מאוד מקווים שזה לא מה שיקרה. קיבלתי מהנציבה הנחיות בגיבוי השר, והיא אמרה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. כולנו תקווה שכך זה יישאר לאורך זמן".

אני מוכרח לשאול: הם יושבים כל הזמן עם עצמם, באפס מעש. אין חשש שבכל הזמן הרב הזה הם ינסו לתרגל תוכניות בריחה או תקיפה של אנשי סגל?

"ברור", משיב מזרחי, "כשאין להם כלום וכך נראית השגרה שלהם, הם יושבים ומדברים ביניהם ויש להם זמן לחשוב ולתכנן דברים. התפקיד שלנו הוא למנוע את זה ולדעת איך ליזום מולם, איך להעביר מסר. בשבועות האחרונים חל שינוי בכל האגפים מבחינת הפעולות הטקטיות שהסגל מבצע מול האסירים, חיפוש בתאים, אכיפה, ובכלל באווירה. האסירים מבינים מי בעל הבית. בכל טעות שהם עושים, והם עושים, הסגל עובד מולם באופן שברור להם שמה שהיה עד עכשיו הוא לא מה שיהיה".

"מה שבולט פה בשבועות האחרונים", מוסיף מזרחי, "זו המוטיבציה הגבוהה של הסוהרים וכל אנשי הסגל להראות שינוי. יש גאוות יחידה, אחדות ורצון לנצח את האירוע הזה. מבחינתנו זו עוד חזית. יש את אזורי הלחימה בדרום ובצפון, וגם כאן זו חזית, אף שהיא שונה. גם פה בולטת התחושה של 'יחד ננצח'".

"יש עלייה בתחושת המחויבות", מעידה גם לב־ארי. "אנשים לא באים לכאן כי הם חייבים אלא כי הם מחויבים. הם רוצים להגן על המדינה שלהם, על הבית שלהם".