"אין ספק שבמדינה מתוקנת לא הייתה נדרשת התגייסות אזרחית", את המשפט הזה ודומיו אנו קוראים ושומעים פעמים רבות בשבועות האחרונים. הוא משתלב כמעט בכל ביקורת על תפקוד הממשלה ו"אוזלת ידה" נוכח השלכות המלחמה על העורף. קשה להתעלם מכך שהטענות הללו מגיעות לא פעם מאותם אנשים שדיברו לפני חודשים ספורים על "חוזה" שקיים בין המדינה לאזרחיה, שכל סטייה ממנו לדעתם הופכת אותו מבחינתם ללא מחייב יותר ומצדיקה אנרכיה. בבסיס ההנחה הזו עומדת התפיסה שלפיה המדינה תמיד חייבת לי וצריכה לתת לי, והיא נדרשת להיות נוכחת בכל היבט חברתי־כלכלי – תמיד מוכנה עם מענה שישביע את רצוני וכמובן עם צ'ק פתוח.

נניח לרגע בצד את העובדה שמדובר כאן במגה־אירוע שמעולם לא חווינו משהו דומה לו, אירוע שאף אחד לא נערך אליו כי הוא לא עלה על דעתו של איש, ושהכה בהלם את כולם. האם באמת המדינה צריכה למלא כל חלל ולהיות נוכחת בכל תחום? האם הירתמות אזרחית היא סימן רע?

ודאי שלמדינת ישראל יש אחריות ושהיא צריכה להיכנס לעובי הקורה, אבל לא רק שהנוכחות הממשלתית בכל חור היא לא נכונה, היא אפילו מזיקה. המדינה לא יכולה להיות בכל מקום, וגם לא נכון שהיא תהיה. יש דברים שמדינה יכולה לעשות ויש דברים שלא; לעיתים המעורבות שלה עלולה להרוס. ממשלה מתאפיינת בפיקוח, ברגולציה, בפרוצדורה, לעיתים בסיאוב, וזה לא ייחודי דווקא למדינה שלנו. פעמים רבות היא "נכנסת לתמונה", אבל לוקח לה זמן. סיוע תקציבי מהמדינה הוא עניין הכרחי ומתבקש, אבל במקרים רבים אפשר ואולי גם נכון להסתדר בלעדיו.

לא הייתי רוצה לחיות במדינה שלא נדרשת בה התגייסות אזרחית ושאין בה מתנדבים, ארגוני חסד ותורמים. אני מכיר יישובים רבים שיש בהם קבוצות מתנדבים הנותנות מענה כמעט לכל מצב אפשרי, בשגרה או בחירום. זו תרבות שראוי לאמץ בכל מקום ובכל עת. אין לכך קשר לגוף ממשלתי כזה או אחר, וגם לא צריך להיות. לא הייתי מוותר לרגע על רוח ההתנדבות ואווירת ההירתמות הקולקטיבית, לא משנה באילו תנאים ובאיזה מצב.

יש אנשים וקבוצות באוכלוסייה שמזנקים מיד לכל ההתנדבות. הם לא יתלוננו, לא יחשבו על עצמם ותמיד ישאלו מה עוד אפשר לעשות ולסייע. מתנדבים אחרים עושים גם הם עבודה טובה, אבל היא מלווה בביקורת בלתי פוסקת על הרשויות ובהרבה יחסי ציבור. בימים אלו ראינו את שני הסוגים. בכל מקרה, כולם מבורכים וראוי שלא נוותר על אף אחד מהם.

סיכון מחושב

איתרע מזלו של ד', ומעסיקו החליט להוציא אותו לחל"ת על רקע המלחמה

והירידה בהכנסות העסק. אם לא די בכך שהוא הפסיק לקבל משכורת, החופשה שנכפתה עליו יוצרת בעיה חדשה. עם הפסקת תשלום השכר, הופסקו גם ההפקדות לחיסכון הפנסיוני.

לפי נתוני הביטוח הלאומי נכון לשבוע שעבר, מתחילת המלחמה נוספו 121,841 מובטלים שביקשו דמי אבטלה, 90,844 מהם יצאו לחל"ת שלא מרצון. בפועל, ההערכות מדברות על יותר מ־002 אלף איש שהוצאו לחופשה כפויה או שעבודתם הופסקה על רקע אירועי המלחמה.

נזכיר: מלבד החיסכון לגיל פרישה, הפנסיה שלנו כוללת עוד שני מרכיבים חשובים – כיסוי ביטוחי למקרה נכות, וכיסוי למקרה מוות. כיסויים אלה נשארים בתוקף כל עוד ההפקדות השוטפות לחיסכון נמשכות. אחרי זמןמה שבו ההפקדות הללו נפסקות בעקבות הפסקת עבודה (כגון חל"ת), גם הכיסוי הביטוחי נפסק, ולמעשה לאותו אדם אין כיסוי. אמנם ברוב מוצרי החיסכון הפנסיוני קיים הסדר אוטומטי של "ריסק זמני" לתקופה של חמישה חודשים, שממשיך את הכיסוי הזה, אך אם העובד שפוטר לא חזר למעגל העבודה ולא חידש את ההפקדות לחיסכון – הכיסוי הזמני פג.

לד' יש אפשרות עקרונית להמשיך לשלם את ההפרשות הפנסיוניות באופן עצמאי, אך כמו רבים אחרים שהוצאו לחל"ת, הוא מתקשה לעשות זאת. אז מה עושים? כדי לשמר את הכיסוי הביטוחי בתוקף וכן את כל הזכויות אוקטובר

47,120 61,710

נובמבר הקיימות מעבר לחמישה חודשים, יש צורך לעשות הסדר "ריסק". הסדר כזה מבטיח את המשך הכיסוי גם כשאין הפקדות. למעשה משלמים רק את הביטוח למקרה פטירה או נכות, בלי החלק של החיסכון. ברוב המקרים אפשר לבקש את הארכת הריסק לתקופה של עד 24 חודשים. אגב, התשלום בעבור הריסק הזה נגבה מתוך כספי החיסכון שצבר החוסך, אלא אם כן הוא מבקש לשלם עליו בנפרד (למשל בהוראת קבע בכרטיס אשראי).

רבים אינם מודעים לחשיבותה של סוגיה זו ואינם יוזמים פנייה להמשיך את הכיסוי הביטוחי. אמנם עבר רק חודש מאז החל גל ההוצאות לחל"ת, אך אם המערכה תתרחב ותתארך, קיים חשש שיחלוף זמן רב עד השיבה לעבודה, ובחלק מהמקרים אף קיים סיכון שהעובד לא ישוב כלל, מה שמעלה את חשיבות הכיסוי הביטוחי.

חשוב להדגיש: אם המבוטח ממתין ורוכש הסדר ריסק רק לאחר שעברו חמישה חודשים ממועד ההפקדה השוטפת האחרונה, הוא אמנם רוכש כיסוי ביטוחי, אולם מדובר בכיסוי בתנאים חדשים על פי מצבו הנוכחי, ולא לפי המצב בעת הפסקת התשלומים השוטפים. במילים אחרות: מבוטח כזה מאבד את זכויותיו הביטוחיות הקיימות.

אבל זה לא הכול. ד' שטח בפניי בעיה נוספת בהקשר הזה. הפקדות לפנסיה אמנם אין, אבל סכום נאה שנצבר בחיסכון טרם החל"ת הכפוי – יש. ד' החליט שהוא לא מעוניין להמשיך לנהל את הכספים בקרן הפנסיה שבה צבור כיום החיסכון, לאחר שקיבל המלצה על קרן פנסיה בדמי ניהול נמוכים יותר, שהניבה גם תשואה גבוהה יותר.

ואולם רגע לפני שביקש להעביר את חסכונותיו, התברר לד' להפתעתו שכדי לשמור על הזכויות הפנסיוניות שלו וכדי שהמעבר יהיה חלק, עליו להתחיל לבצע הפקדות לחיסכון בקרן שאליה הוא מעוניין לעבור, מדי חודש. "אבל אני לא עובד, אין לי הכנסות ואין לי כסף להפקיד", הסביר לנציג קרן הפנסיה. "חוץ מזה", הוסיף, "מה רע בריסק הזמני שיש לי היום? אמשיך אצלכם את הריסק הזמני, עד שאמצא עבודה". בלתי אפשרי, אמרו לו בקרן הפנסיה. ריסק זמני אפשר לעשות רק בקרן שבה אתה נמצא היום. אם אתה רוצה להעביר את הכסף לקרן אחרת ולהמשיך לשמור על הכיסויים הביטוחיים, אתה חייב להפקיד כספים גם לחיסכון.

כך מצא עצמו ד' עם בעיה נוספת, כשהוא "שבוי" בקרן הפנסיה שלו עד שימצא עבודה ויוכל להפקיד כספים. נראה כי בשלב זה אין לבעיה הזו פתרון. ד' הוא עוד בר מזל באופן יחסי, שכן הוא נפל על נציג שירות שהסב את תשומת ליבו לבעייתיות שבכך. רבים אינם מבינים ואינם מודעים להשלכות של איבוד הכיסוי הביטוחי, ולצערנו נציגי קרן הפנסיה לא תמיד מיידעים את החוסכים בכך. כדאי לשים לב.

49,072

לא הייתי רוצה לחיות במדינה שלא נדרשת בה התגייסות אזרחית ושאין בה מתנדבים, ארגוני חסד ותורמים

7 באוקטובר

התעוררתי לקול האזעקות, ונכנסנו לממ"ד. בהמשך הדלקנו טלוויזיה כדי לראות מה קורה. בהתחלה חשבנו שאנחנו בעוד סבב, אבל הסרטונים התחילו להופיע והבנו שאנחנו באירוע אחר. העיניים כל הזמן היו לכיוון החלון כי פחדנו שמחבלים ִמזיקים יגיעו גם אלינו.

שגרת מלחמה

נועם, בן ה־8 שלי, כבר הרבה מאוד זמן בלי מסגרת. רוב היום הוא צופה בטלוויזיה. הקושי הכי גדול שלו הוא הריחוק החברתי והאתגר להתחבר עם ילדים בגילו. לשכבת הגיל שלו לא היה רצף לימודי כמעט בכלל מאז כיתה א'. הם עברו את תקופת הקורונה, ריבוי חופשים ועכשיו גם המלחמה. הילדים כאן עוד לא חזרו לשחק בחוץ, ונוצרים גם פערים לימודיים. השבוע היה להם שיעור ראשון בזום, אבל זה רק פלסטר.

פרידה

דביר רחמים ז"ל היה לקוח שלי. הוא היה מגיע לפה בערך פעם בשבוע־שבועיים. אני לא זוכר את כל הלקוחות שלי, אבל לו היה חיוך ענק. הוא היה "מחבוב" כזה, ויצא לנו כמה פעמים לנהל שיחה פה בפלאפל. בשמחת תורה הוא היה במסיבה ברעים. חברים שלו עלו לאוטו והציעו לו להצטרף אבל הוא נשאר כי רצה לעזור לאנשים שם. לצערנו הוא נהרג די מהר אחר כך.

מצב העסק

אחרי שפרצה המלחמה שחררתי את העובדים שלי. לא יכולתי להוציא אותם לחל"ת כי הם לא עבדו מספיק זמן לפני כן. כרגע אני מתפעל את העסק לבד, עם קצת עזרה מבני משפחה ומחברה של אשתי. המכירות ירדו לפחות בחצי, אנשים מצמצמים הוצאות מיותרות, ואוכלים פחות בחוץ. אני פותח את הפלאפל בעשר בבוקר. פעם היה "פיק" של הזמנות לקראת ארוחת הצהריים, היום כבר אין פיקים. היו כמה ימים שהמצב כבר התייצב, אבל ברגע שנשמעה אזעקה אחת אנשים ברחו וכבר לא חזרו באותו יום.

אופטימיות