ישראל שבה לעזה "לאחר קרב מר וממושך", כלשון אלבום הניצחון הרשמי של צה"ל. חברי קיבוץ נחל־עוז פרסמו מודעת ברכה בעיתון: "לצבא הגנה לישראל, לכל אלה שלקחו חלק בכיבוש עזה, שלוחה תודה וברכה". בנק לאומי מיהר לפתוח מחדש את סניפו בעיר, שנחנך עוד :1914־ב "המפתח היה מוכן. עשר שנים שמרנו עליו למזכרת. עתה פתחנו שוב את סניף עזה בבניין המנהל האזרחי, רחוב אל ג'לאא" (דבר, .)6.7.1967

שבוע לאחר תום מלחמת ששת הימים קרא דוד בן־גוריון לסגת תמורת שלום אמת מיהודה ושומרון (למעט ירושלים וחברון), אך לא לוותר על עזה. בהודעה אישית ששיגר למערכות העיתונים הציע ראש הממשלה לשעבר ש"רצועת עזה תישאר במדינת ישראל" .)7.7.1967( החלטה שקיבלה ממשלת גולדה מאיר ב־13 באוקטובר '72 קבעה:

ממשלת גולדה הגתה תוכניות פיתוח ברצועת עזה, ואלה זכו לתמיכה מכל אגפי הקואליציה. "אומנם אין החלטה רשמית של ממשלת ישראל בקשר לסיפוחה של רצועת עזה, אך למעשה, כל המפלגות בדעה שהרצועה צריכה להיות חלק של מדינת ישראל", חיווה דעתו שר התיירות משה קול, איש מפלגת הליברלים העצמאיים, בדיון על הקמת יישובים עבריים בין עזה לרפיח. אולם כבר 1971־ב צצו ההתנגדויות הראשונות. בחוגי מפ"ם והשומר הצעיר הובע חשש כבד מפני הבעיה הדמוגרפית והבעיה המוסרית הכרוכות בהמשך החזקת הרצועה.

ב־8 במרץ 1972 השתתפו כ־003 איש ואישה בכנס ראשון מסוגו נגד ההתנחלות ברצועת עזה, שהתקיים בקיבוץ ניר־עוז. "הרוח החיה בכנס", כך לפי עיתון על המשמר ,)10.3.72( היה חבר המשק עודד ליפשיץ – היום אחד החטופים המוחזקים בידי חמאס. הכנס עורר סערה, וליפשיץ בתגובה פרסם בעיתון "דבר" מאמר שבו הסביר כי הוא וחבריו חוששים מאפשרות נישולם של מאות אלפי תושבים ערבים לצורך ביסוס ההתיישבות העברית. המאמר נחתם כך:

"כל אדם שאינו היסטרי ושנאתו למפ"ם וליישובי הספר בגבול הרצועה אינה מעבירה אותו על דעתו, חייב לענות בכנות על השאלה מה יהיה גורלה של רצועת עזה. ועוד לפני שהוא משיב מוטב שיאמר: רגע, חושבים!" .)27.3.1972(

ב־01 בפברואר 1977 (ט"ו בשבט תשל"ז), בעיצומה של מערכת בחירות, התייצב ראש הממשלה יצחק רבין בטקס האזרוח של היישוב נצר־חזני בגוש קטיף.