שלא תבוא" בעיתות שלווה ורגיעה. מתן הרשאה לכתיבת גט, או מתן גט על תנאי, אפשרי מיד אחרי הנישואין, או בכל זמן אחר שבו בני הזוג, החיים בשמחה ובאושר, רוצים להימנע ממקרה רע חס ושח לום בעתיד. בספרי "אישות, הלכה וכוונות התורה", שיצא לאור בשנת תשע"ח, הצעתי נוסח של גט על תנאי שיכול כל בעל לכתוב לאשתו. הגט יחול תכף אחרי הפעם האחרונה שהבעל התייחד עם אשתו, אם יקרה אחר כך שהבעל יוכרז על ידי הרשויות המוסמכות של המדינה (משרד הפנים או משרד הבריאות) כנעדר, או כמי שאינו יכול לתקשר עם סביבתו, למשך י"ב חודש. הגט יופקד בכספת במח שרדי הרבנות, ויישמר שם לעת הצורך. בספרי ביח ררתי את כל הנקודות ההלכתיות הטעונות בירור לגבי גט כזה, ומסרתי אותו לעיונם של חברי בית הדין הגדול של הרבנות.

אסיים בציטוט מדברי אחד מגדולי הפוסקים בדורו, הרב יוסף אליהו הנקין זצ"ל, שכתב בספח רו "פירושי איברא" (עמ' ,)115-110 אחרי מלחח מת העולם הראשונה: פה באמריקה מזדמנים בכל יום קובלנות של מעוגנת מלינשא מסיבות שונות, וכשל כח הסבל לשמוע אנקת נאנחות ואומללות, וההכרח לחפש להן איזו עצה... והיא שאלה בוערת בכל העולם, מה נעשה לאחיותינו להתירן מכבלי העיגון כשבעליהן אבד זכרם ולא נודע מקומם... וצעקת אובדות ואומללות עד לשמים תגיע. אי לזאת יקראו חכמי הדור בכלל וירושלים בפרט לאסיפה... לטכס עצה על דבר זה ולתקן תקנות האפשריות.

האתגר מונח אפוא לפתחה של הרבנות הראח שית לישראל. הבחירות שהיו אמורות להתקיים בימים אלה נדחו. בינתיים פרצה המלחמה, ונראה שהשתנו סדרי בראשית. עת התיקון הגיעה. עוברים משהו חזק יחד, וזה קורה בלי מילים".

הוא שומר על קשר עם בני משפחתו המתגוררים באוסטרליה הרחוקה ומתעדכן על הלכי הרוח ברחובות מלבורן. "בת דודתי מספרת לי שכל הבניינים העירוח ניים במלבורן כוסו בדגלים פלסטיניים, רבבות אנשים ברחובות צועקים 'יהודים לגז', יש אנטישמיות מטורפת, צלבי קרס מרוססים על בתים של יהודים. היא נכנסה אל ראש העיר, נתנה לו נאום של חמש דקות והראתה לו בדל של סרטון מאירועי הטבח. עד הערב כל הדגח לים הורדו מבנייני העיר בזכות אזרחית עם לשון שנונה, שהייתה אכפתית ועמדה לבדה מול מועצת העיר".

הסיפור הזה מסמל בעיני יונדב את רוח הימים הללו,שבהם "הכול קורה מלמטה", כדבריו, בזכות יוזמה אזרחית. "אני חושב שנבנית כרגע אלטרנטיבה להנהגה פוליטית, והיא נבנית בחמ"לים הגדולים, במקומות שיש שיתופי פעולה בין ימין לשמאל, אחים לנשק לצד נוער גבעות. שם נבנית אלטרנטיבה לשלטון, ואני מקווה שלא יהיה שם יותר מדי אגו ויהיה אפשר לתרגם את זה למפלגות לקראת בחירות. אם נראה שוב את הרשיח מות הרגילות, אנחנו נרצה למות מרוב דיכאון. אני ממש בונה על החמ"לים האלה. שם נמצאות כנראה העתודות הפוליטיות שלנו".

כעת, לאחר ימי השבעה והשלושים, יונדב מנסה לשוב לשגרת יומו – קריאה ולימוד, כתיבת ראשי פרח קים לשיעורים, פתיחת הקליניקה מחדש. כל זה במקביל להרבה לוגיסטיקה והתארגנות מחדש עבור שני הבנים מחולית, שעוברים לעת עתה לגור בירושלים.

בערב חג הסוכות סיים יונדב את כתיבת ספרו הבא, "בעוד שהיו הולכים: מבחר אגדות הזוהר והרהורים". בספר זה ("כולם היו בניי אך זהו הנפלא ביותר", הוא מעיד) בחר קפלון אגדות מתוך ספר הזוהר ותרגם אותם מארמית "בנוסח ביאליק", כפי שהוא מגדיר זאת. כלוח מר, לא תרגום מילה במילה אלא עיבוד חופשי, ברוח ספר האגדה. לתרגום צירף ביאורים ופרשנות אישית, בקריאה ספרותית ופסיכולוגית.

"אין אגדות יותר מעניינות ומאתגרות את השכל ואת הרגש מאגדות הזוהר, זה אוצר לאומי וספרותי מסעיר", הוא אומר. אני מבקשת ממנו להיזכר באגדה שאומרת משהו על מצבוחמצבנו ברגע הזה, והוא מספר על אילה שיוצאת בלילה והולכת אלף פרסאות לחפש אוכל לכל חיות היער. היא חוזרת לפנות בוקר ומחלקת לכולם, אך היא עצמה לא אוכלת ממה שאספה, ורק ניח זונה מזה שהיא האכילה את כולם. לאיילה קורים שני דברים איומים במהלך חייה: נחש מתקיף אותה בדיוק כשהיא רוצה ללדת. הנחש מכיש אותה בערייתה, היא זועקת 70 קולות של מצוקה, ובצעקה השבעים נולד העופר הקטן. הדבר השני הוא שכאשר לא יורד גשם האיילה טומנת את ראשה בין ברכיה וגועה. היא מסח תתרת בהר, אף אחד לא יודע על מיקומה, והיא גועה וגועה עד שיורד גשם".

יש דברים בחייך שאתה רואה עכשיו במבט חדש?

"לראות את יונה מדליקה נרות שבת. הטקס המשפח חתי השגור בכל תפוצות ישראל תופס אותנו בגרון. יונה הוסיפה עוד שני נרות לסט המשפחתי, וכל מי שעומד לידה באותה שעה מנגב דמעות בשקט. בקידוש בערב שבת, כשאני אומר 'כי בנו בחרת', אני נשנק כי אני מבין איזה מחיר איום ונורא אנחנו משלמים על 'בנו בחרת', וכמה זה תובעני. זו לא פריווילגיה להיות עם סגולה, זה לא צ'ופר. זה עול מעיק ואינסופי. אין לי ברירה, נולדתי לתוך זה.

"יש לי שעון מיוחד לשבת, ותמיד לפני כניסת שבת אני מחליף את השעון השחור לשעון לבן. פתאום בשח בועות האחרונים זה קורה עם התכוונות אחרת לחלוטין, ואני אומר לעצמי: אתה תקבל את השבת ויהי מה. תכח ניס את הטהרה, את האופציה להתחדשות, תחליף את השעון. אתה באבל, נכון, אבל אתה תקבל את השבת. הנוהג היהודי הקטן זורח פתאום באור יקרות. יש פסוקים שמאירים לי באור חדש, כאילו אני קורא אותם פעם ראשונה. אחד מהם הוא 'לולי תורתך שעשועיי אז אבח דתי בעניי'. איזה אומץ יש לדוד המלך להציע בתוך האובדן גם שעשוע. זה לימוד אדיר".

מנעד הגוונים של יונדב בא לידי ביטוי גם במגוון האנושי שפקד את בית האבלים בימי השבעה. חסידי גור לצד בנות קיבוצים, מתנחלי גב ההר לצד גברים בקעח קועים ופירסינג, רבנים ואנשי רוח לצד חקלאים ואנח שי עמל. בעיני יונדב, הרגעים הקטנים שנצברו מתוך הימים הללו הם קריאות כיוון יקרות.

"באחד מימי השבעה חזרנו מניחום אבלים אחר, ואנח חנו רואים בחצר כבאית עם 20 כבאים, נגב הקטן עומד בראש הכבאית, משפריץ מים על כל השכונה וצועק 'עם ישראל חי'. נכנסנו לבית ואנחנו רואים את 'הבנות נחמה' (הרכב של שלוש זמרות, פ"ג). עדי אהבה אותן מאוד, והן באו לשיר. בתוך הכבאית ובתוך האחיות נחמה, מגיע פתאום הרב הראשי לישראל דוד לאו. אנחנו אומרים לו: אולי שירת נשים מפריעה לך? תרצה שנעמוד בצד? והבנות נחמה אומרות מצידן: אתם מעדיפים שנשתתק עד שהרב ילך? אז הרב אמר: אצלך, יונדב, הכול יהיה ביחד. אני פה, הכבאים בחוץ, הבנות ישירו, הכול בסדר.

"היה קצין שסיפר על אנשי 'אחים לנשק' שנסח עו למאה שערים לאסוף סירי טשולנט עצומים, ומשם נסעו לשטחי הכינוס סביב העוטף כדי לתת ללוחמים מתנחלים. בא אלינו אדמו"ר, שומר עיניים קפדן, כשח מולו ארבע קיבוצניקיות מקיבוץ חולית, לבושות באופן מינימלי, והוא לא פחד ולא נבהל, היישיר מבט אל כל אחת, דיבר איתן דברי ניחומים והתחזקות בהברה אשכח נזית כבדה. הן לא האמינו למשמע אוזניהן. קרה שם תיח קון עצום עבורן ועבורו. הרגשתי שהנשמות מתלכדות, הרגשתי דופק. אנשים סיפקו תיבת תהודה אחד לשני. תיבת תהודה לכך שאנחנו חיים. לא חיים במובן של שרדנו את הטבח, אלא כעוסקים בשאלה מה הם חיים ואיך נחדש את המושג חיים ונהיה אחראים כלפי החיים, כיחידים וכעם.

"קרה לנו משהו, נצרב בנו משהו, השתנינו, ומעכשיו נתחיל לפלוט מעצמנו התנהגויות ומחשבות חדשות. לא כי צריך לזכור משהו ורק שלא נשכח, אלא זה הפך להיות משהו מהאני החדש, האנחנו החד לכן אני לא מוכן לדאוג את הדאגה הגדולה שכל זה יחלוף בעתיד".

נוכח שאלות העתיד העומדות באוויר, מבטו של יונדב רווי אופטימיות. "יש לי היכרות מסוימת עם העם הזה דרך השירה העברית. זה עם שתמיד יצמיח את עצמו מחדש באופן ניסי ומרנין לב", הוא אומר, ומציע המחח שה מקורית לרוח הישראלית. "זה יתבטא בשמות שניתן לילדים שייוולדו בשנה הקרובה, אני בטוח. בכל אומה ולשון אנשים משתמשים בעשר שמות אולי, אבל בארץ כל זוג צעיר ממציא שם חדש. אין עוד עם בעולם שנח מצא קרוב כל כך לנביעה של ההתחדשות, וזה מתבטא במאות שמות מקוריים שרובם הגדול מלאי ויטאליות, אופטימיות ואנרגיה. אני בטוח שזה מה שיקרה אחרי המלחמה, כי כאלה אנחנו. נכון שיהיו אנשים שיחזרו לעמדות הפוליטיות, והממשלה לא תתחלף מספיק מהר, ויחזרו מחלוקות – אבל בשכבת העומק של זוג שבוח חר שם לילד השלישי או הרביעי שלו, אנחנו נראה את פירות ההתחדשות, הגדילה וההתבגרות. עכשיו אנחנו צריכים ללמוד את התורה מחדש, מבראשית".

פנינה גפן

הרב הראשי והבנות נחמה

מאז ומעולם, עיתות מלחמה היוו כר פורה ליצ צירה תרבותית ולפעילות אקטיבית של אמצ נים ואנשי רוח. גם בתקופה הנוכחית, הזעזוע ממחזות האימה של טבח שמחת תורה והקושי לבטא במילים את הזוועות שהתחוללו ביישובי עוטף עזה, מחוללים תגוצ בות אמנותיות ומצמיחים יצירה ומיזמים שונים. לאצ מנים ולאמנות יש השפעה החוצה את גבולות ישראל: המסרים החזותיים העולים מתוך היצירות המגיבות לאירועי השעה, מקבלים תהודה נרחבת ומשפיעים על דעת הקהל בארץ ובעולם. צד יישומי אחר של העיצ סוק באמנות בעת כזו הוא השימוש בה ככלי טיפולי להתמודדות עם חרדות, פחדים וקשיים רגשיים, כאשר פעולת היצירה מעניקה נחמה פורתא.

כבר מהיום הראשון למאורעות נוצרו יצירות אמנות מרטיטות ומטלטלות. עדי דרימר, בת קיבוץ רעים ומוצ רה לאמנות, הייתה כלואה בביתה באותו בוקר נורא של שבת. היא ישבה לבדה בממ"ד במשך שעות, כשאיתה רק הטלפון הנייד וקבוצת הווטסאפ הקיבוצית "רעים הבית שלי". למחרת, בפעולה ספונטנית של התפרקות, העתיקה דרימר בכתב ידה וברצף בלתי פוסק את כל ההודעות המפוחדות והזועקות לעזרה שנשלחו בקבוצה. המילים, שנכתבו על גבי גיליון הנייר מן החוץ פנימה,

יתבונן באימא ובת מחובקות אחרי טבח אכזרי, ויראה זאת כסתם כובע.

עבודות מרגשות במיוחד מגיעות אלינו היישר משת דות הקרב. לוחמי מילואים יוצרים רישומים מהירים בעט על גבי חתיכות קרטון ונייר מזדמנים. הרישומים מתארים את כלי המלחמה הגדולים שעליהם מונפים דגלי ישראל, ומעבירים לנו את תחושת העוצמה ורוח הלחימה של החיילים.

מי היה מאמין ששמונים שנה אחרי שואת יהודי אירופה ומלחמת העולם השנייה, שבה ביצעו הצוררים הנאצים את ביזת האמנות הגדולה ביותר בהיסטוריה, יידרשו מוזיאונים ישראלים לעסוק בסוגיית השמירה על נכסי תרבות ואמנות מפני פגיעת האויב?

כבר בעיצומו של 7 באוקטובר, כאשר החלו להתת ברר ממדי האסון בדרום וכניסתה של ישראל למלחמה, הגיעה למוזיאון ישראל קבוצת עובדים ובראשם צוות האוצרים ואנשי מחלקת השימור, והחלו לטפל בהגת נה על החפצים ועל היצירות. בהתאם לנוהל החירום של המוזיאון, הועברו תחילה למחסנים חפצים שהגיעו למוזיאון בהשאלה ממוזיאונים ברחבי העולם. לאחר מכן הורדו מהתצוגה חפצים בעלי ערך תרבותי וכלכלי רב, כמו מגילות ים המלח, אשר הועברו למקום מבטחים, עמוק בבטן האדמה.

אבל תחושת האימה והסכנה בזירה האמנותית אינה מסתכמת בממד הפיזי. מאז הטבח בשמחת תורה מצויים האמנים, אנשי המוזיאונים והאוצרים הישראלים בתהליך של חשבון נפש המלווה בתחות שות של תסכול ונבגדות כלפי עמיתיהם מעבר לים. הניכור והפניית הכתף נוכח מה שהתחולל כאן הפת תיעו ואכזבו קשות את האמנים הישראלים, במיוחד לאור מערכות היחסים ושיתופי הפעולה הפוריים שהתקיימו במהלך השנים. עולם האמנות הגלובלי, שיודע להשמיע את קולו בסוגיות חברתיות ופות ליטיות, התעטף בשתיקה רועמת בימים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר, מלבד כמה הודעות בודדות של אמנים ואספנים.

לאחר כמה ימים החלו להתפרסם פוסטים וטקת סטים של אמנים מרחבי העולם, אשר הביעו תמיכה באוכלוסייה העזתית וקריאה להפסקת הלחימה הישת ראלית, תוך התעלמות מוחלטת מהטבח הנורא ומגורלם של החטופים המוחזקים בידי חמאס, ובחלק מהמקרים אף תוך מתן הצדקה רעיונית ואידיאולוגית למעשיו של ארגון הטרור. פחות משבועיים לאחר הטבח התת פרסם באתר מגזין האמנות הנודע Artforum גילוי דעת המופנה לארגוני תרבות מכל העולם, בחתימתם של 4,400 אמנים ואנשי תרבות – בהם יהודים ואף כמה ישראלים – שכולו גינוי ה"ג'נוסייד" המתבצע כביכול בעם הפלסטיני, הפגיעה בחפים מפשע ומניעת סיוע הומניטרי מתושבי עזה. אתרי אמנות נוספים יצאו בפרסומים דומים, תוך התעלמות מוחלטת מהזוועות שאירעו בישראל. יצוין כי המחאה שהתעוררה הביאה לפיטוריו של מנהל מגזין .Artforum

בעקבות האירועים המכעיסים והמטרידים הללו התקיים בתלתאביב אירוע שכותרתו ״מסרים מורכבים ורגשות מעורבים: שיחה פתוחה על היחסים בין יוצרים בישראל לעולם התרבות הבינלאומי״. מטרת המפגש הייתה לאפשר לאנשי האמנות והתרבות להתבטא בעת ניין הפער שהם חווים בין מה שהיה נראה להם כשותת פות ערכים ליברליתתהומנית, ובין ההתעלמות המוחלת טת מהטבח בחסרי ישע והבעת התמיכה בחמאס.

חוקרת האמנות והאוצרת דבי לוזיה פתחה קבוצת פייסבוק בשם ״עולם האמנות הישראלי – עת חירום". מטרתה, כפי שנאמר בדברי ההסבר, היא "לאחד את כל הסקטורים של שדה האמנות הישראלי (מוזיאונים, גלת ריות, אמנים, אוצרים עצמאיים, כותבים, אספנים, מות רים וסטודנטים) כדי לחלוק מידע על פעילות התמיכה בישראל ופעילות ההשמצה ברשת, וכדי לתת לכולם אפשרות לפעול באמצעות תגובות, מכתבים וחתימות על מכתבים שכבר הופצו".

"הרצון שלנו להרגיש חלק משדה בינלאומי התרסק מול ההבנה שאנחנו לא נחשבים כלל בעולם האמנות ובעולם בכלל", כתבה לוזיה. "רבים חשים שיש צורך בחישוב מסלול מחדש, הן לגבי קשרים אלה, ובכלל לגבי תפיסות פוליטיות הומניות שמאותגרות עכשיו מאוד. זה כמובן תופס לא רק לגבי אנשי אמנות ותת רבות, אבל אם אמנות ותרבות אמורות להוות גשר בין תרבויות ולהיות עמוד האש של העולם, מה עלינו לחת שוב על אמנים שלועגים לחטופים ישראלים וחושבים שתמונות הזוועה מהפוגרום בעוטף הן תוצרים של בינה מלאכותית? לאן האנושות יכולה להתקדם מכאן?"

במקביל נפתחו גם קבוצות ווטסאפ של אמנים תות מכי ישראל, כמו הקבוצה Israel״ for ,״Artworld שחברים בה יותר מאלף אנשי אמנות ואספנים אמרית קאים. אספנים ובעלי הון יהודים אף איימו לבטל תרות מות למוסדות אמנות ולהיפטר במחירי הפסד מיצירות של אמנים שאינם תומכים בישראל.

מיזמים שונים שקמו בתחום האמנות מבקשים להת ביע סולידריות ותמיכה כלפי משפחות החטופים ולת עורר את העולם לפעול למען שחרורם. מיזם השולחן הריק, שהפך לתופעה והתפשט ברחבי העולם, הוא מיצב אמנותי המורכב משולחנות וכיסאות על צורותיהם וצת בעיהם, לצד חפצים המייצגים את החטופים ותמונה של כל אחד מהם. המיזם מצליח ליצור זעזוע באופן בלתי מילולי ולהמחיש את האסון. וריאציות נוספות של השולחן הריק הן בובות דובי שעיניהן מכוסות בבד שחור, עגלות ילדים שנקשר להן בלון אדום בצורת לב,

ומגבות אדומות פרוסות על חוף הים.

פעולות אמנות נוספות הבולטות במרחב הציבורי הן ציורי גרפיטי גדולים ומרשימים המתייחסים למצב. בנצי ברופמן, אמן גרפיטי וצייר קיר, הוזמן לצייר בזמן אמת את משתתפי המסיבה בקיבוץ רעים, אך עזב לפני המתקפה וחייו ניצלו. בעקבות הטבח צייר ברופמן על גבי קיר, שאורכו 10 מטרים, ציורים של החטופים והנת רצחים. את חלקם צייר בפעם האחרונה בחייהם במסית בה ברעים. נהגים והולכי רגל שחולפים על פני הקיר, בשדרות ההסתדרות בחיפה, אינם יכולים להתעלם מפניהם המפוחדות של החטופים בשבי. העבודה המצת מררת הכתה גלים בחו"ל, והוא הוזמן ליצור שם עבודות דומות.

גם דמותה של רחל אדרי מאופקים, שהפכה סמל לאומץ, תושייה וקור רוח, מתנוססת על גבי קירות. אמן הגרפיטי עדי יונתןתכהן אייר את רחל על קיר מקלט בשכונת נווהתשאנן בעיר חיפה. אדרי הפכה לאייקון תרבותי; היא מופיעה בקומיקס בשם "כוח רחל", שיצר רועי ביתן, ודיוקנה הושתל ביצירות אמנות קנוניות.

קבוצת "צבע טרי" ועמותת "יוצרים סביבה" הזמינו אמנים לצייר דיוקנאות של הנעדרים והחטופים על פי צילומים שסיפקו המשפחות. אמנים הגיעו מכל קצות הארץ כדי לקחת חלק במיזם, ולתעד את הפנים שכולנו ממתינים לראות שוב, במציאות הממשית. מיזם דומה הוא ציור פניהם של החיילים הנופלים, לבקשת המשת פחות והחברים. רישומי העיפרון העדינים בשחורתלבן, המועברים לידי המשפחות, מנציחים את פניהם ואת הבעתם המיוחדת לעד.

האמנות היא גם כלי חשוב ומשמעותי בגיוס כסת פים. מיזם מרגש של קהילת האמנות הישראלית, בהשתתפות אמנים, אוצרים, אספנים ומנהלי מוסדות אמנות, הוא ‪,Israel's Art at Dawn‬ שמטרתו גיוס כספים לטובת תושבי עוטף עזה באמצעות מכירת יצית רות שנתרמו על ידי אמנים ואמניות ישראלים.

אתגר לתפיסות הפוליטיות

אייקון תרבותי