שרנסקי מנתח בספרו את המשטרים הטוטליטריים בכלל. משטרים אלו, הוא מסביר, מבוססים על פחד והופכים את האזרחים למה שהוא קורא "דותחושבים". דהיינו, יש את מה שהם אמורים לדקלם ולטעון בכל עת ("קומוניזם הוא נפלא", "סדאם חוסיין הוא מנהיג דגול"), ויש מה שהם חושבים באמת אך אינם מעיזים לומר פן יבולע להם. השלטון במצב כזה חושש מאוד מ"דיסידנטים", מתנגדים האומרים באמת את אשר על ליבם. אפילו מספר קטן של כאלה יכול לגרום לנפילת תו. לא בגללם, אלא מצד החשש שהם יעודדו את הרוב הדומם והמפוחד להביע גם הוא את דעתו. לכן הוא נלחם באותם "אויבי העם" בכל דרך אפשרית. במקביל, כדי לאשש את כוחו, שלטון הפחד חייב לדאוג ל"אויב חיצות ני" מתועב ולהילחם בו, וכמובן לטעון ש"אויבי העם" הם שותפיו של אותו "אויב חיצוני".

נאמן לשיטתו, שרנסקי מאמין שיש להיאבק בשלטון הרשע לאורך כל הדרך. לכן הוא נלחם לא רק למען זכות תו לעלות לישראל אלא גם על חירותם של כלל תושבי ברית המועצות, זאת תוך שיתוף פעולה עם לוחם זכויות האדם אנדריי סחרוב. וכאן התגלה הקונפליקט הראשוני. מדינת ישראל וגופים אחרים רצו לנתק את המאבק למען הגירת יהודים מרוסיה מהמאבק הכללי על זכויות האדם בברית המועצות. שרנסקי סירב, משום שלדעתו מדובר היה באותו מאבק של הטוב נגד הרע. הוא עורר עליו בכך

אין הסכמים עם דיקטטורה

את כעסם של רבים, עד כדי כך שבתקופות מסוימות היו שנמנעו משיתוף פעולה עם אשתו אביטל, שניהלה את המאבק מחוץ לרוסיה.

סלידתו של שרנסקי ממשטרים כאלו היא טוטאלית

וחדתמשמעית. הוא מסביר שלעולם אין לתת בהם אמון ואין להגיע איתם לכל הסכמות, משום שברור שאלו לא יקיימו אותם. נעיר שזו הייתה הסיבה להתנגדותו להסכת מי אוסלו עם יאסר ערפאת ואנשיו. לתפיסתו, לעולם אין