למי מכם לא יצא לצלם סלפי בפלאפון? ואז עוד אחד. ועוד אחד. התאמתם את הזווית והפרצוף וחזרתם על הצילום עד שהתמונה תהיה מושלמת. גם לפני ריאיון או מפגש חשוב, בוודאי יצא לכם לערוך חזרות, לתכנן תשובות לשאלות שישאלו אתכם, אולי אפילו לחשוב על איזו בדיחה לשלוף ב"ספונטניות". בקיצור, התכוננות וחזרות הן חלק מהחיים שלנו.

הקומיקאי היהודי־קנדי ניית'ן פילדר לקח את התכונה הזאת עד הקצה בסדרה היוצאת דופן שיצר בשביל ,HBO "חזרה גנרלית" - מין דוקוריאליטי קומי־ביזארי עם שאיפות פילוסופיות. מבולבלים? אין דבר, הסדרה מבלבלת יותר ומיד נגיע אליה. עוד קודם נזכיר שהקומיקאי כבר הוביל בעבר תוכנית יוצאת דופן אחרת, "נייתן לשירותך" (קומדי סנטרל), שבה הציג את עצמו כמנטור לעסקים במשבר אך בפועל הטריל את הפונים אליו עם רעיונות הזויים (למשל, כשבעל חברת הובלות התקשה לגייס עובדים הפיץ נייתן את הג'וב בתור סוג ספורט מיוחד ומשך אליו אנשים שישלמו על הזכות לסחוב רהיטים).

בתוכנית הנוכחית שלו, ניית'ן שוב מציע את שירותיו, הפעם לאנשים שעומדים בפני צעד גדול בחייהם. בתוכנית הוא מאפשר להם לערוך חזרות לקראת האירוע - שימו לב - בתנאי השטח האמיתיים שלו. לדוגמה, בפרק הראשון בחור ששמו קור רוצה להתוודות בפני ידידתו על שקר שסיפר לה בנוגע להשכלתו | | ט"ו באב תשפ"ב | 12.8.2022 המקצועית, ומתכנן לערוך את הווידוי בבר החביב על שניהם. כדי לסייע לו, ניית'ן מחליט לבנות באולפן דגם בגודל טבעי של הבר האמור, ושוכר שלל שחקנים שיגלמו את באי הבר. הוא שוכר גם שחקנית שתגלם את דמותה של החברה, ומולה יוכל קור להתאמן בשלל תרחישים ותגובות אפשריות, עד שתימצא הדרך האידיאלית לערוך את השיחה הלא נעימה.

הצפייה בפרק היא חוויה מוזרה, שמעלה תחושות של אי נוחות גם בגלל ההשקעה החריגה רק כדי לאפשר למישהו לומר "סליחה". לצד זה, קשה להכחיש את תחושת הסקרנות המציצנית שנלווית לצפייה, והמתח שנבנה לקראת השיא - האם קור יצליח להתוודות באופן מכובד? וכיצד תגיב הידידה? האם הקשר ביניהם יישאר כשהיה?

בעונה שזורים עוד כמה ניסויים דומים, אך הגדול שבהם, שגם מלווה את מרבית העונה, הוא ניסוי ממושך של פילדר ושל בחורה שנרשמה לתוכנית לדמות חוויה של הורות משותפת לילד, כדי להחליט האם הם מוכנים לעשות זאת גם בחייהם האמיתיים. השניים עוברים לבית כפרי מרושת מצלמות, מקבלים תינוק שמוחלף מדי כמה שעות בשל חוקי העבודה החלים על קטינים, ובכל כמה ימים הילד "גדל" בכמה שנים, כלומר מוחלף בילד־שחקן גדול יותר, כדי לדמות את החוויה בשנים שונות של גידול ילד.

הניסוי מעורר בתחילה תחושות שנעות בין אי נעימות לפרצי צחוק לא נשלטים למול ההזיה, אבל עם התקדמות הסדרה נראה שיש בו יותר מהנראה לעין. רגעים אנושיים שהם חווים במהלך הניסוי מצליחים ליצור סצנות מרגשות, להציף מחשבות על קשרים אנושיים ועל האופן שבו אנחנו מתנהלים וחושבים.

אם לשפוט לפי הפרקים שכבר יצאו (פרק הסיום צפוי לעלות בשבוע הבא), נראה שבדוקרב המדומה שערך פילדר בין החזרתיות ובין הספונטניות, הספונטניות מנצחת. ברוב הניסויים שערך, ברגע האמת תמיד צץ משתנה שטרף את הקלפים, מה שאומר שאי אפשר באמת להיערך במאה אחוז לאירוע כלשהו.

עם כל הכבוד למסקנה הברורה מאליה כמעט, נראה שהרצון של היוצר היה לומר משהו על החיים דרך הניסיון לתזמן התרחשויות, ואולי דווקא בדור שעסוק כל כך בדימוי העצמי שלו. אבל על אף פוטנציאל העומק הגלום בה, לא בטוח שתצליחו לחלץ מ"חזרה גנרלית" יותר מהרהורים פילוסופיים למחצה. למסר קוהרנטי של ממש שישפיע על חייכם לא תגיעו.

אבל אם מתעלמים מהיומרה, מתקבלת תוכנית פורצת דרך ומעניינת שמצליחה ליצור חוויה חדשנית, וזה בהחלט מספיק כדי שנמליץ עליה בחום.