לא שמאלני

כהזאת ל אחד סוחב איתו תיק קטן. לא צריך תיק ענקי. מספיק עם מקום להכניס מדי ב' ונעליים ודיסקית. רצועה לנשק, מטען נייד חצי־מלא, פק"ל קפה עם סמל של הגדוד מהסדיר. רוב הגברים במדינה

(וגם לא מעט נשים) נושאים איתם זהות נוספת. צבאית. גם אנשים בני שישים עדיין לא זרקו את המדים והם עוד ממתינים שיקראו להם ביום פקודה. בשבוע הרביעי למלחמה היה חסר לנו חייל בצוות. אז התקשרתי לחבר מהסדיר. תלמיד חכם גדול שגילו נושק לחמישים. לצערו, כך אמר, המערכת שעליה התאמן עד לפני חמש שנים, לא דומה לזו שאיתה יורים היום. "אבל תשאל את המפקדים", הוא התחנן, "אם אפשר לסגור לי את הפער. את היסודות אני זוכר עדיין". בסוף החלטתי לפנות למישהו אחר. גם הוא חבר מהסדיר שכבר לפני כמה שנים שוחרר מהשירות. התקשרתי אליו בתשע וחצי בערב. "דקה אורז פה את התיק", הוא אמר, "עולה על האוטובוס של עשר ורבע, זה בסדר?". לא משנה כמה שנים עברו מאז. הזהות הזו מוטבעת בנו כזיכרון חושי. כמו שחייה או רכיבה באופניים.

זו זהות שיש בה משהו מאוד פיזי, מאוד גברי (בלי קשר לכך שיש בשטח לוחמות נהדרות). כמו הצליל של המכלול של הרובה כשהוא נדרך במגע סופי והחלטי של מתכת במתכת. או המגע הקר של הדיסקית המשתלשלת על החזה. מכאן לדעתי גם השפמים שצצים בשטח מכל עבר מאז תחילת הלחימה. לכן לוקח לי קצת זמן ללבוש את הזהות הזו. אני זוכר איך באחד הלילות הראשונים בצאלים כשהתקשיתי להחזיק את העיניים בשמירה נאלצתי לחפש בגוגל: "איך מכינים קפה שחור?". ולאורך כל החודש הראשון עוד שלחו לי מהבית קופסאות חלב קפוא עם טסטר'ס צ'ויס. אבל לאט היא משתלטת, ובתיה מספרת שהיא עדיין מתקשה לקלוט איך האיש שהיה מתרגש איתה מתיאורים נוגעים ללב במדרשי חז"ל או משירים של זלדה הוא מי שמספר לה

באחד הלילות הראשונים בצאלים כשהתקשיתי להחזיק את העיניים בשמירה נאלצתי לחפש בגוגל: "איך מכינים קפה שחור?". ולאורך כל החודש הראשון עוד שלחו לי מהבית טסטר'ס צ'ויס