בימים אלה אני מתהלכת בחולצה ועליה הדפס של כמה שורות מתוך טקסט שענר כתב:

אני אדם שמאמין בשינוי עזוב שינוי מספיק להיות אדם שמאמין סתם טוב אז אני אדם מאמין עזוב להאמין מספיק שתהיה אדם.

השורות הללו כל כך טיפוסיות לענר, שבחייו וביצירתו חתר לזקק את העיקר מן הטפל ואת הגרעין האמיתי מן המליצות שעוטפות אותו.

מה משמעותו של האידיאל המזוקק "מספיק שתהיה אדם"? כמה גבוה הרף שענר הציב לעצמו תחת הכותרת הצנועה הזאת? באזכרה במלאת שלושים לנפילתו של ענר התבוננו בתמונה האחרונה שלו, תמונה שצולמה שלא במתכוון על ידי אחד הניצולים ובה ענר נראה עומד לבדו בבגדים אזרחיים ובידיים חשופות בפתח המיגונית, נחוש להגן בגופו על חבורת צעירים שלא הכיר ושנקלעו כמוהו אל נקודת המקום־זמן הנוראית הזאת.

חנינה, אישי, אמר: אנחנו נוטים להתבונן בתמונה מנקודת המבט של הרגעים שבאו אחריה. אנחנו יודעים שבעוד רגע ייזרקו רימונים אל תוך המיגונית וענר יתפוס שבעה מהם וישליך אותם החוצה עד שהאחרון שבהם יתפוצץ בידיו. אבל

להתרכז דווקא ברגעים שקדמו לרגע המונצח בתמונה ולראות את עוצמת הרוח הבלתי נתפסת של ענר שמקבל בצלילות הדעת, בעיניים פקוחות וללא היסוס את ההחלטה ההרואית