המילואימניק: נחשון ארוסי ילדים: נוקד ,)11( ארצי ,)9( מטע ,)9( נזר )4( מקום מגורים: אליאב

את מיטליה ארוסי אני תופסת לשיחה רגע לפני שהיא נכנסת למשפחה שבניה חטופים, ואותה היא מלווה כעובדת סוציאלית. מפרוץ המלחמה היא עובדת יותר מהרגיל כי עמיתיה לעבודה גויסו או מתגוררים בעוטף. קולה נעים והיא צוחקת בקלות למרות המצב הלא כל כך פשוט. שבועיים לפני המלחמה היא ומשפחתה עברו לאליאב. בשמחת תורה, שבה בילו אצל הוריה בבני־רא״ם, גויסו שלושת אחיה ובעלה.

מה עשית ביום למחרת?

״ישבתי בבית וניסיתי להבין כמה זמני המצב הזה. בני־רא״ם היה המקום שעזבנו שבועיים קודם ובאליאב לא הספקנו להכיר אנשים. התלבטתי אם לחזור הביתה, כי חששתי לישון לבד. כשלא מכירים את הבית, השכנים והיישוב יש חוסר ביטחון אישי״.

לבסוף החליטה ארוסי להישאר בבית הוריה ולשלוח את ילדיה למוסדות שעזבו בקיץ האחרון. ״שיחק לנו המזל שהמחנכים נשארו אותם מחנכים. הם כבר הכירו את הילדים, והקליטה הייתה חלקה. כביכול חזרנו למוּכר ולקיים, חוץ מזה שאנחנו מתרוצצים לאמא שלי בין הרגליים״. היא צוחקת ואי אפשר שלא לצחוק יחד איתה.

לשאלה מה השעה הכי קשה ביום היא לא מהססת לענות. ״ההרדמות, זו המומחיות של נחשון, כל פעם הוא מנגן להם בכלי נגינה אחר. זה החלק ביום שבו אני לוקחת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי – הנה, המבחן שלך הגיע. מזל שזה בסוף היום, ככה אני הולכת לישון ויש יום חדש בפתח״.

למה את הכי מתגעגעת?

״לסמול טוק עם נחשון, להתעדכן איתו, חסר לי הרצף. לפני שלקחו להם את הפלאפונים היה רצף, גם אם הוא לא ענה מיד הוא ענה בשעה אחר כך. אבל המטרה פה היא מעל הכול – יש ארבעה מגויסים אצלנו במשפחה והתחושה היא

מטלה בלתי נסבלת

להתלבט איפה אנחנו בשבת, בכל בחירה יש משהו שלא יתאים. כשמגיע סוף שבוע אני נכנסת לבלבלות שאין סימני שאלה אלא רק אצבעות שמחזיקים״.

עם ארבעה ילדים, משרה מלאה ומגורים בבית לא שלה ארוסי עונה בלי היסוס שהעזרה הכי גדולה היא דווקא בדברים הקטנים. ״כשאני מקבלת מחברה משלוח, שיר או מאפה קטן, התחושה היא שכולם חווים את זה איתי. כשחברה נכנסת עם נעלי בית, כשאחרת שואלת מה להביא מסופר פארם או כשמישהי שמביאה שוקולד, משחק לילדים ופשטידה טובה – כיף, טעים וגם משמין. המחוות הקטנות האלו נותנות תחושה שכולנו יחד וכולם רואים את כולם״.

באופן טבעי ארוסי מצאה את עצמה עושה דברים שמעולם לא עשתה קודם. ״כביסות, בחיים לא עשיתי, נחשון אחראי על זה. אמא שלי עוזרת לי, אני שמה במכונה והיא תולה, מייבשת ומחזירה למזוודות, אז אפשר לומר שמה שקשה לי

דבר ראשון שתעשי כשהמלחמה תיגמר

חנוכת בית. כולם אמרו לנו שאסור לחכות עם זה, והנה, זה מה שקורה כשמחכים זה לא הביצוע אלא עצם המטלה״.

את רגע השפיות שלה היא מוצאת דווקא בשעות הבוקר. ״אחרי שכולם הספיקו את ההסעה, אני אומרת ׳זהו ניצחתי את המערכת׳ והבוקר שלי מתחיל ברגל ימין״.

ארוסי משדרת אופטימיות ומעשיות תוך דאגה לעצמה ולסביבה, והתשובה לשאלה על מה היא לא מוותרת בימים עמוסים אלה היא עונה בבהירות. "על מפגשים עם חברות, בשגרה זה היה בסדר העדיפויות שלי אבל לא במיקום גבוה. היום אני מארגנת את הזמן שלי כך שיישאר בוקר לצאת עם חברות. זה אחד הדברים שנותנים לי כוח בתקופה הזו, ומספיק חשוב כדי להעמיס על כל הלו״ז. אני ממש משתדלת לקבוע, לשבת, לצחוק, לקשקש ולשתף איתן, זה מדהים כמה עוצמה יש לכוח נשי״.

בבית משפחת גנות נשארו רק בנות המגינות על העורף. הבנים מגויסים וכך גם החתן, הארוס והבעל. בתשבע מלאת כוחות ואופטימיות ומקרינה, גם במרחק שיחת טלפון, המון אנרגיה חיובית. היא מספרת שבשבוע הראשון היה מוזר וקשה, כולם היו בעוטף עזה והחדשות על מה שקרה בקיבוצים היו קשות לעיכול, אך היא לא קפאה על שמריה ומהר מאוד נרתמה לעשייה.

״הייתה עשייה רבה ביישוב, הכנו אוכל, כיבסנו לחיילים וכל יום בשעה ארבע נפגשו נשות היישוב והתפללו יחד, זה היה מאוד מחזק״. הן ממשיכות להיפגש כל יום ולהתפלל, וגנות מעידה כמה מהנה ומחזק המפגש הנשי המיוחד הזה.

שבועיים אחרי פרוץ המלחמה חגגה המשפחה פדיון הבן לנכד, האבא לא הצליח להגיע אבל עמישב הסבא כן הגיע. ״זה היה רגע מרגש כשהוא החזיק את התינוק ובכה, הוא אמר ׳אחרי כל הזוועות שראיתי בבארי פשוט לא ייאמן להחזיק תינוק׳. זה היה רגע מאוד מיוחד״.

למרות העומס הרגשי והפיזי בחיים הפרטיים ובחיבור

מטלה בלתי נסבלת

הכלים בכיור ורשימת קניות לסיפור הלאומי, גנות הבינה מהר מאוד את הצורך בשגרה, במיוחד לילדים הקטנטנים ולאמהות. ״חשבתי שכדאי שהילדים יהיו במסגרות והתנדבתי לפתוח גן בשבוע השני למלחמה. בהתחלה הרשויות חשבו שזה לא מציאותי אבל אחר כך הם באו לקראתנו ויחד עם עוד גננת הצלחנו לפתוח גן. זו הייתה הרגשה של עשייה חשובה, זה מה שעושה את התקופה הזו משמעותית, ההתנדבות, זו הרגשה טובה״.

למרות זאת יש נפילות, והשעה הכי קשה ביום היא בארבע לפנות בוקר. ״אני מתעוררת ואין לי מושג באמת למה, אני מתעוררת ממשהו פנימי וצריכה לבדוק שהכול בסדר ולא קיבלתי שום הודעה, אני לא ישנה כל כך טוב ומחפה על זה בסוכר ופחמימות״.

העזרה הכי גדולה מבחינתה היא בשבתות, כשרק היא והבנות בבית וחברותיה מזמינות אותן לארוחות. ״כיף לא להיות לבד ולאכול עם משפחות, זה הדבר הכי מתאים לנו״.

מה את עושה שבחיים לא עשית קודם?

״הכי בנאלי, מסדרת שעוני שבת - שעון לפלטה,

דבר ראשון שתעשי כשהמלחמה תיגמר

דיאטה, לחזור לנורמליות לקראת החתונה לתריסים, לאור – זה אירוע מורכב בערב שבת, אז עשיתי ניסיונות לפני כן״, היא צוחקת במבוכה, ״מצחיק להגיד את זה כי זו לא טכנולוגיה מתוחכמת אבל אני בלחץ מזה״.

את רגע השפיות במציאות הלא רגילה היא מוצאת דווקא בבוקר. ״כשאני חותכת ירקות ומכינה ארוחת בוקר למוריה בת ה־11. מציאות אחרת לגמרי, אנחנו במלחמה והיא הולכת לבית ספר״. למה את הכי מתגעגעת?

״לבעלי, אנחנו נשואים שלושים שנה. למרות שיש אפשרות לתקשורת הוא כל כך עסוק שאין לו שנייה אפילו לשלוח הודעה, זה חיזק את הגעגועים, וכמובן גם לבנים שלא ראיתי אותם קרוב לחודשיים״.

לשאלה על מה היא לא מוותרת בימים אלה היא עונה בביטחון של סבתא אוהבת: ״על תמונות מהנכדים. הגדילה וההתפתחות שלהם מרגשות אותי, יש בזה משהו חי ועדין. התמונות והסרטונים ממלאים אותי בחיות ובטוהר״.