המילואימניק: עמישב גנות ילדים: יאיר )27( , ארז )24( , נעמה )20( , מאיה ,)19( מוריה .)11( נכדים: עומר בן חצי שנה, נועם בן חודשיים מקום מגורים: חמדת

את השבוע הראשון למלחמה, כשחנן מגויס, עינת שפיץ זוכרת בעיקר כשבוע שלא נגמר. ״כל יום נראה כמו נצח, וכשהגענו לסוף השבוע התבהר שחנן לא יגיע הביתה לשבת. ההבנה שהמלחמה הזו היא סאגה ארוכה החלה לשקוע״.

בשבועות הראשונים שפיץ דאגה לשמור על הבית והשגרה. בקול רגוע ומלא אהבה היא מספרת כמה תינוקה בן השנה וחצי נתן לה הזדמנות להתמקד בטוב. ״זה שהילדים היו בבית ושיש לי קטנצ׳יק זו מתנה. כשיש תינוק קטן צריך לטפל ולהיות עסוקים בו כל הזמן ואי אפשר להיות בפלאפון. תינוק מביא הרבה חיּות, אין לו מושג מה קורה והוא שמח כל הזמן״.

על השאלה מה העזרה הכי גדולה מבחינתה היא עונה תשובה מרגשת ופשוטה. ״כשהילדים עוזרים בבית. כל פעם שאני רואה שהם מתגייסים לעזור במטלות הכי יומיומיות של כלים וכביסה זו העשייה הכי משמעותית ובעיקר נותן לי תחושה שאני לא לבד, שאנחנו יחד״.

עם עשייה פנימית ומבט החוצה שפיץ לא מוותרת על תכונה אחת מיוחדת. ״אני משתדלת לא לוותר על חזרה

מטלה בלתי נסבלת

יש לנו מכת עכברים, אני לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד לנקודה של חמלה כלפי עצמי, גם אם קשה לי להיות 'על זה'. השעה הכי קשה ביום מבחינתה מגיעה כשהיא סוף־סוף מתפנה לנייד. ״בסוף היום, כשאני עם הפלאפון ומתעדכנת במה שקורה, זה הכי קשה. לטפל בבית ובילדים זה אומנם אינטנסיבי, במיוחד בהתחלה כשלא היו מסגרות, אבל

דבר ראשון שתעשי כשהמלחמה תיגמר

יש פינה שאני מאוד אוהבת בטבע, השמורה באפולוניה, אני ממש מפנטזת שנשב יחד ונסתכל על הים בשבילי הקושי הרגשי הוא גדול יותר מהקושי התפקודי. והוא מגיע בסוף היום כשאני נסחפת לתכנים שכל היום נמנעתי מהם. זו גם שעת העוגן בזוגיות, הביחד, שפתאום היא חסרה״.

את רגע השפיות היא מוצאת בהתמקדות וביוגה. ״הייתה כאן מישהי שהזמינה אליה הביתה למפגש של תנועה וזה ממש מילא אותי״.

על השאלה למה היא מתגעגעת היא עונה בלי להסס במילה אחת שאומרת הכול – ״לחנן. לדוגמה, כל שבת אני צריכה להמציא מה לעשות ולהתחשב בדעות של הילדים, וכל הזמן אני מרגישה שחסר משהו עד שהבנתי שמה שחסר זה פשוט חנן״.