המילואימניק: חנן שפיץ ילדים: נגה ,)15( בארי ברוך ,)13.5( שחר ,)10( דניאל )7( אביתר )1.5( מקום מגורים: עפרה

השבועיים הראשונים היו קשים. פרייזן מספרת שהחוסר בשגרה ובמסגרות הקשה מאוד אבל כשהיא חזרה לעבוד והילדים חזרו לבית הספר הייתה תחושת הקלה.

"דיברתי על זה עם אברהם כשהוא יצא לאפטר, על הדיסוננס בין החזית שהוא מגיע ממנה לבין ירושלים שבה הכול כמעט רגיל. מצד אחד זה קצת ניתוק ממה שקורה, מצד שני זה מה שמחזיק אותנו – שהם שם כדי שכאן נוכל לחיות״.

השעה הקשה של פרייזן מגיעה בערב, ״שעת ארוחת הערב היא השעה הקשה, אברהם בדרך כלל מבשל את הארוחה ואחראי עליה, אני פחות מתחברת להכנת האוכל״, היא צוחקת ומספרת, ״יש לי חברה טובה שהיא גם שכנה והיא כל הזמן מזמינה אליה לארוחות או באה אליי עם אוכל. העזרה הכי גדולה מבחינתי היא שדואגים לי״.

פרייזן נעימה וחמה, אפילו בשיחה קצרה עם מראיינת שהיא לא מכירה, והיא נוגעת בנקודה שכולנו מכירים, התחושה הלא נעימה כשאת מתלוננת על המצב שלך כשיש אנשים במצבים גרועים יותר. ״במלחמה, יש הרבה מתנצלות. כל אחת והקושי שלה וזה בסדר, לא צריך להתנצל״.

מספר ימים אחרי שאברהם גויס, פרייזן מצאה את עצמה עושה משהו שלא חשבה שתעשה. ״פירקתי סוכה עם הבן

מטלה בלתי נסבלת

להכין את קופסאות האוכל לבית הספר שלי, בחיים לא עשיתי את זה קודם. ראיתי אותו מתחיל לפרק את הסוכה והבנתי שאין לי ברירה, אז עזרתי לו. הסכך עדיין עומד בחוץ, עדיין לא החזרנו אותו למחסן. הפירוק היה מוזר, בחיים לא עזרתי לבנות או לפרק סוכה, מקסימום לטפל בקישוטים. זו הייתה חוויה, התחלה של תקופה״.

מה שמחזק אותה אלו הם רגעי השגרה הקטנים במהלך השבוע. ״חיבוק עם הילדים הקטנים, החברות ששולחות גלידה לשבת, יום שישי עם ההורים כשכולם יחד. בעיקר

דבר ראשון שתעשי כשהמלחמה תיגמר

אקנה בית נופש על החוף של גוש קטיף, בעזרת השם, זה החלום הדברים הקטנים שמזכירים לנו שהחיים הם חיים ושצריך להמשיך לחיות אותם״.

כשאני שואלת אותה על מה היא לא מוותרת בימים אלה היא לא מהססת. ״אני לא מוותרת על הספורט שלי בשום פנים, אפילו הוספתי עוד שעה בשבוע״. למה את הכי מתגעגעת? ״לסוף יום, לשבת איתו לארוחת ערב, רק שנינו עם כוס יין, ולדבר על היום שעבר״.

המילואימניק: אברהם פרייזן ילדים: רוני ,)17.5( גלעד ,)14.5( עידו ,)11( איתי )8( מקום מגורים: ירושלים