המילואימניק: בועז לסנס ילדים: צורי ,)15( מרווה ,)12( עברי ,)9( יהב )7( מקום מגורים: קידה

מפרוץ המלחמה עשתה לה לסנס מנהג מיוחד. ״בכל ערב הילדים ואני עושים טקס, שבו כל אחד מספר משהו טוב שהיה לו במהלך היום ומשהו טוב שהוא עשה. זה לא צריך להיות משהו הרואי, מספיק שחשבו על מישהו או ששמו לב למישהו בכיתה. אני למשל אומרת דברים כמו ׳הכנתי לכם ארוחת צהריים׳. טוב לייצר סבב הכרת תודה. בסוף אנחנו שרים או קוראים תפילה לשלום החיילים, אומרים שמע ישראל והולכים לישון״.

לסנס מאמינה במעגל הנתינה. "הקהילה נותנת המון כוח. אם בצהריים בנות דופקות אצלי בדלת ושואלות אם אפשר לקפל לי כביסה, אני יכולה לסרב כי אני לא כל כך צריכה, אבל כשאני משחררת זה נותן כוח לי ולהן״.

מה עשית שבחיים לא עשית קודם?

״מטווח. לימדו את הנשים לירות בכל מיני סוגי נשק וזה היה מפחיד. החזקתי את הנשק וממש רעדתי, זה כלי הרג והרגשתי שזה לא המקום שלי בכלל. היה לי זר וקשה והייתי צריכה להגיד לעצמי שאני לא עושה את זה בשביל להרוג אלא כדי להגן על החיים, ועם כמה שעצוב שהגענו לסיטואציה הזו, אני לוקחת אחריות על המצב. היכולת להגן על עצמך מעניקה ביטחון, אבל אני מקווה שלא נצטרך״.

מטלה בלתי נסבלת

לנכש עשבים, לכסח ולטפח את הגינה. בועז אחראי עליה בדרך כלל, זה ממש שלו הרגעים הכי קשים במהלך היום קורים דווקא בלילה. ״אחרי שאני משכיבה את כולם לישון, אין לילה שבו אני לא קמה בבהלה לפחות שלוש פעמים, או קופצת מכל רעש״. על מה את לא מוותרת? ״להתלבש יפה בבוקר לא משנה מה, אפילו בימים

דבר ראשון שתעשי כשהמלחמה תיגמר

טיול של כל המשפחה, לצבור חוויות טובות בחיים ודברים משותפים ולהיות ביחד במקומות הטובים והיפים שיש לעולם שלנו להציע הראשונים כשבקושי יצאנו מהבית, זה משהו שנותן לי אנרגיה. שכנות שואלות אותי אם יש לי פגישה ואני עונה להן שיש לי פגישה עם עצמי״.

את רגעי השפיות היא מוצאת במיוחד פעם בשבוע. ״ביום שישי לפני כניסת שבת, כשכל הבית מצוחצח ונקי עם ריח של בישול ואפייה, הילדים מקולחים ולבושים והכול נינוח, שלו ורגוע. יש תחושה של שלמות, יופי וטוהר. זה הרגע של השפיות שלי״.

גם את הגעגועים היא חשה במיוחד ביום שישי. ״כבר עשור שכל יום שישי בועז ואני יוצאים יחד. זה יכול להיות לפק״ל קפה על גבעה ליד הבית, נסיעה לים, לשוק או לבית קפה. ממש חסר לי זמן האיכות שלנו יחד״.

אהכוחות ז מה היה רגע הקצה שלך היום? זה שידעת שאזלו לך

להמשיך ממנו כרגע, ולכן עדיף לתת להכול להישטף החוצה ורק אחר כך להיאסף מחדש, ולהתחיל שוב כאילו שום דבר לא קרה? אולי כשהוא סימס "אני לא אהיה זמין כל כך מעכשיו"? או כשהקטנה הסבירה לך שהיא לא קמה לגן היום כי היא מרגישה שעומד להגיע אליה כאב גרון בצהריים? אולי זה קרה כשניסית להיות פועלת חרוצה ולעבוד על המחשב, חצי שעה בדיוק עד שהחבורה נכנסה רעבה הביתה?

הרגע שלי למשל, המתין יפה ולא התממש באף אחת מהסיטואציות האלה, על אף שכל אחת ואחת מהן התרחשה גם התרחשה. הוא הגיע לבסוף דווקא לקראת הקפה של בין הערביים. צנצנת אחת התרוקנה, אחרת נשלפה מהמדף ואז היא לא נפתחה לי. וככה, ברגע אחד של ייאוש תהומי מצנצנת זכוכית שמסרבת להיפתח, פרצה מתוכי כל הסערה. משמידה את כל מה שנקרה בדרכה, בוכה את כל מה שסירבתי לבכות, מאפשרת מקום לכל מה שהתבייש לתפוס נוכחות. מייצרת ביטוי לכל מה שהודחק בעמל רב. טיפול פסיכולוגי שלם בחסות צנצנת של נס קפה.

בירכתי מעומק ליבי את הבית הריק הנדיר שנקרה בדרכי, ניגבתי את הדמעות, ויותר מכול שמחתי שלא היה שם אף אחד או אחת שישאל - את בסדר?

אני חושבת שזה גרם לי להבין שזה בדיוק מה שהייתי רוצה שיקרה לי בימים המורכבים האלה. מכל ההצעות כולן, החל מהפחמימות הריקות שזורמות עד פתח הבית בזכות חברות אמת, דרך טלפונים משמחים מחברות ששואלות אם אפשר להציע עזרה, ועד זרי פרחים מפתיעים שמחכים על המרפסת, יותר מכול, הייתי רוצה שייעלם סימן השאלה שמגיע אחרי צמד המילים – "את בסדר".

אם יכולתי לקבוע איזה שינוי בסיסי ברטוריקה הפנימית שלנו בימים אלה, בנוהל המוכר של סדרי בראשית, הייתי מסירה לאלתר את סימני השאלה ומבקשת שכל מי שפוגש בי יגיד "שלום" ו"טוב לראות אותך" וגם יוסיף: "את בסדר, את ממש בסדר".

לא משנה איך את שורדת את שגרת היומיום הבלתי אפשרית הזו. את בסדר. בין שהילדים פוזרו למסגרות הבוקר ובין שנשארו איתך בבית - את בסדר. התפריט שלך היום כלל רק קוקה קולה ועוגיות אוריאו - את בסדר. לא ענית לאף אחת משיחות הטלפון שנכנסו - את בסדר, ממש בסדר. הילדים אוכלים קורנפלקס לארוחת ערב זה היום הרביעי - את בסדר גמור. הלכת שוב לישון מתוך דמעות? את בסדר. הסתכלת על ערמת הכביסה שתופחת והיא השיבה לך מבט, ואת הלכת לדרכך - את בסדר. ככה פשוט, בסדר גמור.

כבר חודש שלם שאני מקבלת את השאלה "אז איך את? את בסדר?" באינספור הודעות כתובות, ומיד אני שולחת בחזרה "אני בסדר גמור, תודה", ובכל פעם מחדש מגלה שהאצבעות החליקו והמילה 'בסדר', מעשה שטן, הפכה 'בסדק'.

אני בסדק גמור, תודה. בשלב כלשהו, הפסקתי לערוך מחדש את ההודעות. כך יצא, אני בסדק. הימים פוערים בי סדק, ועוד סדק, חלקם כבר התהוו לשברים קטנטנים, חלקם בורות עמוקים. וגם זה בסדר גמור. כי איך אפשר לצעוד בתוך המציאות הבלתי אפשרית הזו בלי שייסדק הלב. איך לא ייסדק הלב, כשמול עינינו נשברו הלוחות, כך כפשוטו, מותירים אותנו בתוהו ובוהו. אני משתדלת לתת מקום גם לסדקים. לזכור שככל שהסדק גדול יותר, ייכנס דרכו אור חזק יותר, ממש כמו בין העננים שהחלו מתקדרים מעלינו.

,1976־ב קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים, כתבה סופרת ילדים לא כל כך מוכרת בשם דפנה עבר־הדני את השיר "שם", או בשמו המוכר יותר "תן לי דקה להתרגל אליך שוב", שכל כך מזוהה עם שמוליק קראוס וג'וזי כץ. הצמד הזה, שהיה זוג על הבמה ובתקופה מסוימת גם בחיים עצמם.

באחת מהשיחות עם חברת נפש, שעוברת תקופה מורכבת עוד יותר משלי בימי המלחמה, דיברנו על הרגע הזה שכל כך מחכים לו בבית, הרגע שבו אבא יצא לאפטר. בזכותה, נזכרתי בשיר הזה שבימים אלה מתממש כל פעם מחדש כשאנחנו זוכים לקצת זמן אבא. בזכותה, חזרתי לבדוק מה הביא אישה לכתוב על הרגעים האלה, שטעונים בציפייה הגדולה הזו, דווקא מהזווית המורכבת ולא מדוברת שלהם.

"חזרת פתאום, הנה אתה בבית. תן לי רק דקה לנשום, באת לי כל כך, כל כך פתאום. היה לי קשה, אני לא מתלוננת, כי אני יודעת שגם לך היה ודאי לא קל. אם, אם רק, ורק אם תרצה, נהיה פה גם מחר, אל תתנצל תראה כעת זה לא חשוב. תן לי דקה להתרגל אליך שוב."

בנה של המשוררת, יורם, סיפר שהשיר "שוב", מנכיח את הראייה הרעננה והמורכבת של אמא שלו. "בתקופה ההיא, לבקש 'תן לי דקה להתרגל אליך שוב' לא היה מקובל, וזה מתחדד עוד יותר על רקע הקשר בין שמוליק וג'וזי", סיפר יורם. "השיר הזה שרד כי הוא מורכב ורלוונטי, בועט וחושב מחוץ לקופסה".

עברו מאז כמעט חמישים שנה ועדיין, תן לי דקה להתרגל אליך שוב, היא לא בקשה טריוויאלית מבחור ששב משדה הקרב. גם אחרי ימים ארוכים לבד, עם החרדה והעומס, אנחנו מבקשות מעצמנו להיאסף ולשמוח מהנוכחות של אבא, של בן זוג, בבית. כל אלה הגיוניים, אבל כמו הבקשה להיפטר מסימני השאלה שמגיעים אחרי המילים 'את בסדר', גם הבקשה להתרגל אליך שוב היא בסדר. וזו אולי המתנה שאשמח לתת לכל אחת בימים האלה. את מתנת הבסדר כמו שאת, בדיוק כמו שאת. גם כשאת לבד, גם כשהוא קופץ הביתה ומטלטל מחדש את הסדר הזמני שהצלחת להכניס לתמונה המטושטשת, גם כשאת צריכה עוד רגע להתרגל אליו שוב. תגידי אל תשאיר את הנעליים בסלון. תגידי תוציא את הזבל. תגידי אני יוצאת להליכה חצי שעה, תעביר סמרטוט. קחי דקה להתרגל אליו שוב. להתרגל אל עצמך מחדש. את בסדר.

אני משתדלת לתת מקום גם לסדקים. לזכור שככל שהסדק גדול יותר, ייכנס דרכו אור חזק יותר, ממש כמו בין העננים שהחלו מתקדרים מעלינו